• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שבלול בצנצנת

שבלול בצנצנת

מאת רינת הופר

הביקורת של יעל

תמונה של יעל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
שבלול בצנצנת

שבלול בצנצנת

מאת רינת הופר

הביקורת של יעל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של יעל
הוצאה לאור:כנרת זמורה-ביתן-שרף
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:ילדים 7-3
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/3
ביקורות על שבלול בצנצנת
הבאה
natanjon
דירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

אני מאוד אוהבת את רינת הופר, אבל מהספר הזה לא "נפלתי".
הסיפור מאולץ, קצת מתאמץ מדי. ההרגשה שאין פואנטה.

מתן יוצא לדרכו לעבר הגן, עם המון ציוד עליו, ובדרך מאבד את כל חפציו, אחד אחרי השני. בסוף הכלב שלו מציל את המצב ומחזיר לו את החפצים האבודים.
מה למדנו מזה?
אני לא יודעת.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של בר20
בר20
3קוראים|גיל ממוצע44|100%נשים

על המבקרת

תמונה של יעל

יעל

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
53 ביקורות•4 נבחרות•688 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ילדים 7-3•ספרות מקורית
תמונה של יעל
יעל
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות53
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבלה688
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת18ילדים 7-37ספרות מקורית4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יעל

הספר אשר לאמי

הספר אשר לאמי

אלבר כהן

קרבה גדולה לאמא שלי היא תחושה שלעיתים רחוקות הרגשתי.
בנות רבות מגדירות את אמותיהן כחברותיהן הקרובות ביותר. אני תמיד אמרתי שאילולא היתה אמי, סביר כי לא הייתי בוחרת בה כחברה. הרבה מתארות את אימן כאשת סודן. אני בעיקר הייתי עסוקה בלשמור סודות מפניה.
כשחיפשתי חיבוק, אוזן קשבת או נחמה, לא פניתי לאמא. היתה חסרה לי הוודאות הזו, שאני יכולה לספר לה הכל והיא, בתמורה, תקשיב ותכיל, תייעץ מבלי לשפוט.

'הספר אשר לאמי' הוא הספד. הספד ארוך ופיוטי, "שירת- מוות". פתחו את הספר באקראי בכל עמוד שתרצו, והכתוב בו יהיה ראוי להקראה על הפודיום הצר והמלבני, דמוי ארון הקבורה, המצוייד במיקרופון ומצוי בכל בית עלמין. אלבר כהן סופד לאימו המנוחה, ועושה זאת תוך חשבון נפש נוקב ובלתי מתפשר עם עצמו, מנסה "לקנות מחילה בוידוי".

אמא של אלבר היתה אשה פשוטה. שום דבר מיוחד לא היה לה או בה, זולת בנה יחידה. בספרו מתאר אותה אלבר כאישה חסרת כישורים, לא אטרקטיבית, לא חכמה במיוחד, לא יפה במיוחד, מעט פתאטית. אבל היא הייתה אמא בכל הוויתה. כזו שסועדת את בנה במיטת חוליו, יושבת לצידו עד שיירדם, עומדת בחלון וממתינה לשובו, משמיעה מילים מנחמות באוזניו, מתקינה את ארוחותיו, מעריצה אותו בעיוורון מוחלט, ואוהבת אותו בכל נימי נפשה.

טבע האדם הוא שאינו יודע להעריך את מה שיש לו עד שהוא מאבד אותו- you don't know what you got 'till it's gone אומרות מילות השיר, וכהן איננו יוצא דופן. בכנות מצמררת הוא מלקה את עצמו על יחסו המזלזל לאימו, על שהתבייש בה ובפשטותה מול חבריו אנשי החברה הגבוהה, על ששוחח איתה כה מעט על אף שידע ששיחותיהם היו עבורה כאויר לנשימה, על שהקדיש יותר זמן ומחשבה ל"נימפות" מזדמנות ולא לאשה שאהבה אותו יותר ממה שכל אחת אחרת אי פעם תאהב. במילים אחרות, כהן מענה את עצמו על התנהגות אנושית, ומי מאיתנו לא יוכל להזדהות עם הדברים הנ"ל?

ההספד הזה הוא הספד קורע לב. הספדים נוטים להיות כאלה. אולי זה גם ההריון, ופרץ ההורמונים האדיר שגופי נתון לו כרגע, שגרמו לי לייבב לאורך כל 108 העמודים של הספרון הזה. מה שזה לא יהיה- אלבר כהן רצה להעביר מסר בספר הזה, ואצלי הוא נקלט, חזק ובבהירות.

זו לא חייבת להיות אמא, זו יכולה להיות אחות או אח, סבתא, דוד או אפילו חבר קרוב- אל תחכו שיהיה מאוחר מדי, תראו לאדם הזה שאתם אוהבים אותו, חבקו אותו ואמצו אותו אל ליבכם, תנו לו לדעת כמה הוא חשוב לכם. דמיינו את חייכם בלעדיו, נסו לחוש את תחושת האובדן שנותרת בהעדרו, טרם נעדר, ואולי תבינו מה יש לכם לפני שהוא יאבד.

"לו לפחות אחד מכם יתייחס ביתר עדנה אל אמו, בזכותי ובזכות אמי, ערב אחד, אחרי קריאת שירת-המוות שלי, כי אז כתיבתי לא היתה לשוא"

גם לי יש לי אמא טובה- אמא דואגת, משקיעה ואוהבת. היא אולי לא כל מה שרציתי שתהיה, אבל כנראה שהיא כל מה שאני צריכה. ועתה, ברשותכם, אגש לטלפן ולדרוש בשלומה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•יעל
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

רפרוף מהיר על רשימת הספרים שברשותי ,הביקורות שכתבתי או הספרים שדירגתי, יסגיר מיד את העובדה שאני לא נוהגת לקרוא יותר מדי ספרות ישראלית. זה לא נובע מהתנשאות או מחוסר הזדהות עם הישראליות, אולי להפך- מעודף הזדהות ומהבנת הישראליות לעומקה, שכן אני ישראלית שנולדה וגדלה פה כל חייה. את ספר הביכורים הזה לא היה לי ספק שאקרא, מאותה סיבה שציינו רבים פה לפני.

קראתי, וגיליתי כבר בהתחלה ספר סוחף ועלילה מעניינת, שמשאירה את הקורא מסוקרן. בהמשך לא התאכזבתי, ובעצם עד לסופו (שהגיע לי נורא מהר, אם יורשה לי להוסיף), הסקרנות נשארה בעינה ואף באה על סיפוקה בכתוב.

לא הייתי מסווגת את הספר כספר מתח. לטעמי ה"תעלומה" איננה החלק הארי של העלילה. הייתי בהחלט אומרת שמדובר בקורותיה של משפחת עולים ישנים מברית המועצות, המסופרת דרך דמות מרכזית אחת בשם תמרה אטיאס. ההתוודעות אל נבכיה של משפחה זו היתה מרתקת עבורי. מצד אחד מדובר במהגרים, שמביאים איתם את המנטליות ואת המטען מארץ מולדתם, עם כל המשתמע מכך, ומצד שני כשמתסכלים על הדמויות כפי שהן בהוה רואים עד כמה ישראליות הן הנפשות הפועלות.
הקפיצה מהעבר ברוסיה (שנות ה-70) להווה בישראל נעשה באופן מוקפד ולא מעיק, בניגוד לספרים רבים אחרים בהם משתמשים ב"טריק" הזה, באופן שבו הקורא מאבד את האוריינטציה ומתקשה לעקוב אחר הדמויות. בשחף שחור זה לא קרה, וזה ראוי לציון.

הזדהתי מאוד עם דמותה של תמרה, שנבנתה בצורה טובה ומעמיקה. בכלל- הסיפור כתוב טוב, בשפה עשירה וקולחת, והקריאה בו זורמת (כפי שציינתי קודם- הספר "נגמר לי" ממש מהר..).

ברכות לרינת על ספר ביכורים נהדר. מי ייתן ועוד יירבו ספרים מבית היוצר של קליין. אני מבטיחה לקרוא את כוווללללםםם! (-:

לפני 12 שנים•
★★★★★
•יעל
ילד ושמו נוח

ילד ושמו נוח

ג'וש גרינפלד

לפני ארבע שנים ועשרה ימים, הגיחה בתי לאויר העולם, בתום 12 שעות מייגעות בחדר הלידה. כששמו אותה עלי כמה רגעים לאחר מכן, מבט אחד על פרצופה האדום והנפוח, וזוג העיניים המלוכסנות שהתנוססו בקדמתו, הספיק לי כדי להבין שמדובר בתינוקת בעלת תסמונת דאון. ליבי צנח בקרבי. מטושטשת מהאפידורל, עם כאב ראש אטומי שהיה תוצאה של לחיצות נמרצות, ניסיתי ביני לבין עצמי להשלים עם ההכרה שהכתה בי זה עתה.

אין מילים לתאר את התחושה הזו, ההבנה הזו, שנולד לך ילד "פגום". אני חושבת שהדבר הכי דומה לזה הוא מה שרץ לך בראש שבריר שנייה לפני שהמכונית שלך נתקעת בעמוד, או ברכב מלפנים. אותו שבריר שנייה, לא יותר, שבו אתה מבין שהברקס כנראה לא יצליח לעשות את העבודה הפעם, וכל החיים שלך חולפים לך מנגד, כמו סרט שמריצים בהילוך יותר מדי מהיר. אחר כך מגיעה הבחילה.
משעברו השניות והפכו לדקות, לא הבנתי למה לעזעזל הנוכחים המעטים בחדר בוחרים להתעלם מהפגם הכרומוזומלי הנוראי שהגיח כרגע מתוך בטני. המיילדת הייתה עסוקה בשקילת התינוקת הצווחת ובוידוא שלמותה של השיליה ובעלי נראה מאושר להחזיק את העוללה ולערסל אותה בחיקו. אמי, שלא היתה נוכחת בלידה אך נכנסה לחדר דקות מעטות אחריה, התפנתה לוודא שליולדת שלום. היי!!! שום מילה על עניין הכרומוזום המיותר חבר'ה??? מה, נראה לכם שאם תתעלמו מזה אני לא אשים לב??? לילדה יש עיניים מלוכסנות, גוד דאם איט, ובפעם האחרונה שבדקתי- אין לי שורשים בסין הקומוניסטית!!!

אני לא יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו הבנתי שהמכונית לא נכנסה בעמוד, שהברקס עשה את העבודה. אולי היתה זו חוסר ההתייחסות לעניין מצד הרופאים, האחיות והמשפחה, אולי השפעת האפידורל שפגה גררה את התתפקחות. זו היתה ההקלה הגדולה ביותר שחשתי מימי.

ארבע שנים ועשרה ימים אחרי הלילה הקשה ההוא, כבר אין לי ספק שיש לי ילדה נורמלית לחלוטין, נטולת סממנים אסיאתיים, ובעיקר שמה שיש לי הכי הרבה זה מזל. פשוט מזל.
לגו'ש גרינפלד ואשתו לא היה כזה מזל. בנם השני נוח אמנם נראה כמו ילד רגיל לחלוטין כשנולד, והמשיך לעשות רושם של כזה גם בחודשי חיוו הראשונים, אך עם הזמן הבינו הוריו שמדובר בתינוק בעל עיכוב התפתחותי משמעותי. לאט לאט חילחלה החוצה ההכחשה ופינתה את מקומה להבנה שלא מדובר בילד רגיל. האבחנות היו רבות ומגוונת כמספר הרופאים ובעלי הדיסציפלינות שבדקו את נוח- החל מ"אין לו כלום, זה יעבור" וכלה בפיגור שכלי ואוטיזם חמור.

ג'וש גרינפלד היה (או שמא עודנו? לא הצלחתי להבין) סופר ומחזאי יהודי שנישא לסופרת ואמנית יפנית. הם חיו בארצות הברית כשנולד בנם השני נוח, בשנת 1966. הספר איננו סיפור מובנה ומתמשך. מדובר בקטעים מיומנו של גרינפלד- יומנו של אב לילד נורמלי, ועוד אחד כזה שלא מדבר, אינו שולט בצרכיו, ומבלה לילות שלמים בצעקות ובהטחת ראשו בקיר. על קרל, בנו הבכור כתב: "אני בטוח שציפיתי ממנו להיות יותר נורמלי, בגלל שנוח הוא פחות נורמלי".

הספר ישן. ישן מאוד. אני בטוחה שבארבעים השנים האחרונות יצאו לאור ספרים רבים בנושא, עדכניים יותר, רלוונטים יותר (הרפואה התקדמה הרבה מאוד מאז שנות השישים) וכתובים בשפה חדישה יותר. אבל הספר הזה נגע ללבי. לא רק בגלל שמדובר בסיפור אמיתי, אלא גם בשל האופן שבו הוא נפרש בפני הקורא- מחשבות, הרהורים ורגשות של אב, שנכתבו הרבה לפני ששיער בנפשו לאיזו רכבת הרים (או שדים) עלתה משפחתו הקטנה עם היוולדו של נוח, דרך האבחון המתיש והניסיונות העיקשים ומכמירי הלב של הוריו לטפל בו ולהגיע לפריצות דרך קטנות, ועד להגיעו לגיל חמש לערך. והכל "In your face" ללא טיוחים וללא התיפיפות, כולל הדברים שלא מדברים עליהם כמו אם שמתחננת לשלוח את בנה למוסד כדי להיפטר מן העול הכרוך בגידולו, ומן הכתם שהוא משאיר על משפחתה היפה.

ארבע שנים אחרי הלילה ההוא, כשאני בדיוק במחציתו של הריוני השני, אני משאירה פחות מקום לטעויות. העוברית הזאת כבר עברה, ותעבור, כמה בדיקות נוספות שנחסכו מאחותה הגדולה. אני לא משלה את עצמי- אין לי דרך "לכסות" את כל הפינות, וגם תינוקת נורמלית לכאורה עלולה להתגלות כבעייתית חודש, שנה, ואפילו שלוש שנים אחרי לידתה. הדאגה לגוזלים האלה אף פעם לא נגמרת, אבל הבנתי שאסור לאפשר שתשתק אותנו, ומניסיון- עם השנים הייאוש נעשה קצת יותר נוח.

שנה נפלאה חברים, והרבה בריאות!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•יעל
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

"עקשנית"- אולי המילה השגורה ביותר בפיה של אמי בהתייחסותה אלי. ואכן כזאת אני, וכזאת הייתי- נערה סופר עקשנית, ודי בעייתית. לא בחלתי בריבים קולניים עם הורי, התחצפתי, טרקתי דלתות והזעפתי פנים. פעמים רבות הסתגרתי בחדרי, מכונסת במיטתי, מסתתרת מתחת למגע המנחם של השמיכה, שואפת את ריחות מרכך הכביסה מן המצעים ונשבעת שמפה אני לא יוצאת, ויהי מה! שיראו מה זה!
אבל עקשנית ככל שאהיה, מעולם לא ביליתי יותר מחצי יום במיטה, ואף פעם לא החזקתי מעמד מעבר ליום-יומיים מבלי להחליף מילה עם הורי או אחיותי.

פתחתי בוידוי התמוה הזה, שרבים מכם ודאי יכולים להזדהות איתו, רק על מנת לבסס ולפרוק את הדבר היחיד בספר המצויין של יוכבד רייזמן שדגדג את עצב ה"לא יכול להיות" שלי. בתור אחת שמתעסקת במדע ורגילה לדרוש הסברים והוכחות אמפיריות לכל תופעה המתיימרת להיות מוסברת- אני לא קונה את זה. פשוט אין מצב, "דר איז נו וואי", שבחורה בת שמונה עשרה מצליחה לשכב במיטה במשך עשרים שנה (!!) ולהעמיד פנים שהיא נמצאת במעין תרדמת או מצב קטטוני מסוג כזה או אחר. לא יכול להיות שאף אחד מהסובבים אותה, כולל אנשי רפואה, ובמיוחד אמא שלה, שסועדת אותה ימים כלילות, לא עולה על העמדת הפנים הזו. פשוט לא יכול להיות (ואני לא אלאה אתכם בתיאורי התופעות הקליניות שאמורות היו לפקוד גוף אנושי השכוב במאוזן במשך שני עשורים).

ובאותה נשימה אני אומרת לקרציה הקטנונית שאני- למי אכפת??
למי אכפת, כי האופן שבו רוקמת הגברת רייזמן את הסיפור הפנטסטי הזה הוא כל כך מופלא, שמבחינתי היא יכולה הייתה לכתוב גם על חייזרים תלת-דבשתיים שצונחים מהשמיים והייתי נהנית מהקריאה באותה מידה.
למי אכפת, כי זה מרגיש שכל משפט וכל פסקה בספר נכתבו בדם, יזע ודמעות.
למי אכפת, כי הרבה זמן לא נהנתי מכתיבה כל כך עשירה ועמוקה.

סיפורה של ציפורה-פייגי, ה"פוחלץ המקורקע" מבחירה, ושל בני ובעיקר בנות משפחתה הוא טרגדיה עם נגיעות של הומור. המון סבל מתואר שם, הרבה עצב וקושי שבתוכם לא שוכחת רייזמן לשזור ניצנים קטנים של הומור (הומור עצמי אולי?) שימתיקו מעט את הגלולה המרה.

עולם-נפלא-נורא כתב ש'ציפור ישנה' ישמח אוהבי ספרות. כתב וצדק. ספר הביכורים הזה הוא לא פחות ממעורר קנאה. קודר ועצוב בשל תוכנו הטרגי, אך כמה משמח לדעת שיש כותבים משובחים גם פה בארץ הקודש, לא רק בארצות סקנדינביה הקפואות.

שאפו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
Homer's Odyssey

Homer's Odyssey

Gwen Cooper

מכירים את ההורים האלה, שמספרים למי שרק מוכן (או לא מוכן) לשמוע, על הדברים הנפלאים שהילדים שלהם עושים? על ההברקות הגאוניות של הילדה או איזו שטות שהילד אמר? והיום בעידן הסמארטפונים- הפטפטת הזו תמיד מלווה בהצגת תמונה וסרטון וידאו.

כשקיבלתי את Homer's Odyssey לקריאה, זה הרגיש לי קצת כמו ספר שנכתב על ידי אמא מהסוג הזה, רק שלמחברת הזו אין ילדים, מה שגרם לה למלא מאות עמודים בדברים ממש חמודים שהחתול שלה עשה, שפשוט אי אפשר לעמוד בפניהם. שאלתי את עצמי למה שזה יעניין מישהו, מה החתול שלך עשה?

'האודיסאה של הומר' מספר את סיפורו האמיתי של חתול עיוור מינקות, שאומץ על ידי המחברת כשהיה מועמד להמתת חסד מחוסר עניין לציבור. קופר צירפה את החתול השחור והעיוור לשתי החתולות האחרות בביתה, וקראה לו "הומר" (ואתם חייבים להודות ששם הספר מאוד קריאטיבי).

אין בספר שום מימד של פרוזה. זהו ספר אוטוביוגרפי לחלוטין, המתאר את חייה של קופר ושל חתוליה במשך שנים, מרגע אימוצו של הומר, מהלך שלדבריה הפך את חייה לטובים יותר והשפיע עליה ועל הסובבים אותה באופן משמעותי.
זה חמוד, ללא ספק. מי שאוהב חתולים מאוד ייהנה לקרוא, וגם חובבי כלבים כמוני.
העניין הוא שהיה אפשר לקצר את הספר בשליש. הוא מלא בתיאורים קצת מעייפים ומיותרים ונכנס יותר מדי לפרטים סתמיים ולא מעניינים במיוחד.

נקודה חשובה שיש לקחת בחשבון היא שהמחברת היא אמריקאית. אמריקאים ידועים בתור חובבי קיטצ' ממדרגה ראשונה, ולראייה הספר כיכב בראש רשימת רבי המכר בארה"ב חודשים רבים, והומר וקופר זכו לתשומת לב רבה מהתקשורת האמריקאית בעקבות פרסומו. חלק ניכר מהספר מוקדש לקורותיהם של קופר וחתוליה בזמן ההתקפה של אל-קאעידה על מגדלי התאומים והתקופה שאחריה, וזה בוודאי ובוודאי שמדבר אל ליבותיהם של האמריקאים יותר מהכל. באחרית הדבר מספרת קופר על מאות ואלפי המכתבים שהיא קיבלה, ועדיין מקבלת, מאמריקאיות נרגשות שמספרות עד כמה הסיפור של הומר נגע לליבן ו-"inspired them".

למיטב ידיעתי הספר לא תורגם לעברית, ואני יכולה להבין למה. אנחנו הישראלים יותר מדי ציניים, מחוספסים ולמודי סבל מכדי להקדיש זמן קריאה לבחורה עם לב רחום שאימצה חתול עיוור.

אז שמתי את הציניות בצד לכמה ימים, הרשתי לאהבה הטהורה שלי כלפי בעלי-חיים באשר הם לצוף מעלה, ואפשרתי לעצמי כמה ימים של קיטץ' אמריקאי חסר תקדים. גם את זה צריך לפעמים, לא?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
קין

קין

ז'וזה סאראמאגו

לפעמים אני מקנאה באנשים שהציניות לא טבועה בהם. כאלה שמתכוונים למה שהם אומרים, ואומרים רק את מה שאליו הם מתכוונים. האנשים האלה תמיד מצטיירים בעיני כטובים יותר, תמימים יותר ואפילו טהורים יותר. קשה לי להסביר למה.

בחיים האמיתיים עושה לי טוב שיש לצידי מישהו מהסוג המתואר, שהוא ההיפך הגמור ממני, לכן התחתנתי עם אחד כזה. אבל כשזה מגיע לספרות- תנו לי ציניקן, נרגן, חסר עכבות ונושך. כזה שלא דופק חשבון ואין לו בעיה להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת של החברה, על כל תחלואיה, ולכבס אותה בין דפי הספר. כזה שאין לו אלוהים. תנו לי את ז'וזה סאראמאגו.

לסאראמאגו אין אלוהים. שנים של קריאת יצירותיו הבהירו לי את הנקודה הזאת באופן ברור. קריאת ספרו האחרון נתנה לכך את הגושפנקא הסופית בהחלט. יחד עם זאת, בספרו 'קין' סאראמאגו לא מטיל ספק בקיומה של היישות הקרוייה אלוהים. הוא "זורם" כביכול עם ההנחה שהיא קיימת, ומטיל ספק בכל היבט אפשרי אחר שקשור בה.

הספר הזה הוא לא רומן, זוהי לא פרוזה. זוהי השתלחות נטולת כל רסן, כמעט ילדותית, של אחד שאין לו מה להפסיד, ובמקרה (או שלא), גם יודע לכתוב את זה כמו שאף אחד אחר לעולם לא יוכל. הבחירה בקין כדמות הראשית בספר היא לא פחות מהברקה בעיני. הרוצח הראשון בתנ"ך, שרצח את אחיו הבל כאקט של קנאה, מוענש ע"י רוצח ההמונים הכל-יכול אלוהים. כמה אירוני.

קין הוא האיש ששונא את אלוהים. הוא כועס עליו, הוא מפקפק ביושרו, בהגינותו ובמניעיו. קין הוא הילד שצעק שהמלך הוא ערום. כך הוא מתאר את בורא עולם באוזניה של לילית, אשתו של נוח: "אלוהים שלנו, בורא השמיים והארץ, משוגע על כל הראש... כי רק משוגע שאינו מודע למעשיו היה מסכים להיות האשם הישיר במותם של מאות ואלפי אנשים ואז להתנהג כאילו כלום לא קרה, אלא אם כן לא מדובר כאן בשיגעון האותנטי, זה שאינו רצוני, אלא ברשעות גמורה".

כמו טום הנקס ב'פורסט גאמפ', מסתובב לו קין בין סצנות שונות בסיפור התנכי, שמשתרעות על פני תקופות שונות, לא תמיד בסדר כרונולוגי הגיוני, ובמקומות שונים המופיעים בסיפור המקראי. לעתים הוא צופה מהצד ולרוב לוקח חלק ומטביע את חותמו בדפי ההיסטוריה.

יש לי מנהג מגונה שכזה, ליצור קיפול קטנטן בקצה העמוד כשאני קוראת איזה משפט או פסקה שממש מצאו חן בעיני, כדי שאוכל לחזור ולקרוא אותם שוב כשאסיים את הספר. כשקראתי את קין באיזשהוא שלב הפסקתי לעשות את זה, כי הספר כבר התחיל להראות כמו קמט אחד גדול. עבורי קריאת 'קין' היתה הנאה צרופה, כזו שאין לי ספק שאחזור עליה.

הלוואי והיה בי את מה שצריך כדי להאמין במין דבר שכזה, אלוהים. ואולי צריך לומר להיפך- הלוואי ולא היו בי את אותם הדברים שלא מאפשרים לי את האמונה. אני רואה אנשים מהזן הזה, זה שדיברתי עליו קודם, ומבינה שחסר בי משהו, או לחלופין שיש בי משהו שלהם אין.

רק מספר חודשים עברו מסיום כתיבת הספר עד לפטירתו של סאראמאגו. אחרי מה שהוא כתב שם, זה לא מפתיע שהוא "החזיר את נשמתו לבורא". אולי הוא נמצא איתו אי-שם למעלה עכשיו, והם יושבים ומדברים על איזו כוס קפה. אולי אלוהים לא היה מסוגל לשאת את העלבון ושלח אותו להישרף באש הגיהנום.

איפה שלא תהיה סאראמאגו, אני מרימה לכבודך כוסית. בן 87 עם הומור שכזה לא פוגשים כל יום.
"Here's looking at you"! (-;

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
מחר תמות

מחר תמות

לי צ'יילד

יו"ר מועדון המעריצים של ג'ק ריצ'ר בארץ הקודש, הידועה גם בשמה "אפרתי", אמרה לי תתחילי ב'מחר תמות'. אז התחלתי. הבעיה היא שנראה לי שהתחלתי, ובזאת אסיים.

אפרתי אני אוהבת אותך. יש לך טעם משובח בספרות, ומעבר לכל- הביקורות שלך משובחות, בעיקר אלה שנכתבות על ריצ'ר מיודענו, אבל במקרה הזה באמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות.

כנראה שלא נועדתי לקרוא ספרות מתח. אף פעם לא התלהבתי מספרי מתח ופעולה וגם לא מסרטים בז'אנר. אני לא בקיאה בספרות מהסוג הזה, וניתן לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הספרים שקראתי בסגנון. אני גם לא אוהבת עוגות/עוגיות/ ממתקים/ מתוקים למינהם, לכן אני לא אופה. איך אפשר להכין עוגה משובחת אם הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לטעום אותה כשהיא יוצאת מהתנור? אז אם אני לא אוהבת ספרי מתח איך אוכל לכתוב ביקורת ראויה על אחד כזה?

ובכל זאת, לטובת אלה שאינם מיטיבי לכת בשבילי הבלשים והשוטרים, הרוצחים ומתפעלי הנשקים למינהם..

'מחר תמות' יכול להיות סרט פעולה הולווידי נפלא. ליתר דיוק הוא כבר הפך לאחד כזה (הוא, או אחד אחר בסדרה, זה לא באמת משנה), התחושה היא שאתה קורא תסריט ולא ספר, ואם ספר- אז אחד כזה שנכתב במטרה ברורה ומכוונת להפוך לסרט בכיכובו של ארנולד שוורצנגר (אבל הוא לא היה פנוי, אז לקחו את טום קרוז הגמד. גם זה לא באמת משנה).

חוצמזה עצבנו אותי עוד כמה דברים בסיפור עצמו; אני לא קונה את ההתנהלות הנוודית של ריצ'ר החביב. אם החלטת ליצור גיבור חסר בית, חשבון בנק, רכב או טלפון, לפחות תסביר לי איך ולמה זה קרה. הבן אדם לא ילד בן 23 שחזר עכשיו מהודו, הוא פאקינג גבר בוגר ששירת קרוב לעשרים שנה בצבא ארה"ב! גם אם הוא בחר לחיות ככה, ללא שורש אחד לרפואה- תסביר לי מה הביא אותו לבחירה. אני באמת רוצה לדעת!

עוד משהו שלא קניתי זה הניתוק המוחלט של ג'ק החביב מפלאי הטכנולוגיה. הסיפור מתרחש כשהאבק שהיה פעם מגדלי התאומים כבר שקע מזמן, יענו אחרי שנת 2001 (יכול להיות שהשנה 2005 צויינה שם איפשהוא? לא בטוחה). וסליחה, אבל גם בשנת 2001 פחות חודש- אם אתה רוצה לדעת מי זו ליילה הות, או ג'ון סנסום או מי שזה לא יהיה- הדבר הראשון שאתה עושה זה שם את השם שלהם בגוגל, והעובדה שהשולף המהיר ביותר בניו יורק לא עשה את זה קצת פוגמת באמינות של הסיפור.

גם האופן שבו נשאב ריצ'ר למערבולת פענוח מניעי התאבדותה של סוזן מארקס ברכבת התחתית איננה משכנעת. לא אכפת לי איזה סוג של גיבור-על אנושי אתה- בן אדם נורמלי לא מקדיש, ואף כמעט מקפד את חיוו סתם כדי לפתור תעלומה שכזו (ואני יודעת שבהמשך נחשפו פרטים שהובילו לתחושות נקמה אצל הבריון המסוקס, אבל זה היה כבר הרבה אחרי שהוא היה שקוע בבוץ עד מותניו).

אז כפי שכבר אמרתי- מבינה גדולה בספרי מתח אני לא. אני חושבת שסה"כ הספר מעניין ומספק את הסחורה, אם מתעלמים מהליקויים המפורטים מעלה ואחרים (אני נורא קטנונית?). ההתחלה של הספר סוחפת בטירוף, ואין סיכוי שתתחיל לקרוא ותניח אותו אחרי פחות מחמישים עמודים. הייתי אומרת שהידע שלי בכל הקשור לכלי נשק הוכפל בעקבות קריאת הספר, אבל מלכתחילה לא היה שם שום ידע, ככה שהידע נרכש לראשונה (וסביר שיישכח עוד לפני סוף השבוע הקרוב).

את מלאכת הקריאה של ספרי ג'ק ריצ'ר האחרים אשאיר לידידי נוריקוסאן, עולם נפלא-נורא, אלון ואפרתי כמובן, ואקווה שהם ימשיכו לכתוב עליהם ביקורות מעולות, שקריאתן מסבה לי עונג גדול הרבה יותר מקריאת הספר עצמו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
מסרגות הפלא של סבתא

מסרגות הפלא של סבתא

עינת א. שמשוני

מקצת החברים בסימניה שפחות או יותר עוקבים אחרי ואחר הפעילות שלי באתר, אולי שמו לב שבזמן האחרון אני לא מבקרת פה הרבה. סתם תקופה כזאת לחוצה שלא משאירה יותר מדי פנאי לכתיבת ביקורות או קריאתן. וכאן מגיע ה'אבל';
אבל- כשהקראתי לבת שלי את 'מסרגות הפלא של סבתא', אותו הסבתא הפרטית שלה בחרה עבורה בספרייה, הרגשתי שאני חייבת לפרגן פה בסימניה לעינת שמשוני על ספר נהדר, ואולי לא מספיק מוערך.

קסמו של הספר טמון בטקסטים הפשוטים, המתחרזים והכל כך לא מתחכמים שבו, כמו גם באיורים הנפלאים המלווים את הטקסט. ובעצם- מדובר בשילוב של השניים, שניהם מפרי עטה ומכחולה של שמשוני.

אי שם, בעיר לא נודעת, יושבת סבתא זקנה על כורסא ישנה, כשלמרגלותיה חתול ושמו צמר, וסורגת. היא סורגת כובע לאיש הקרח, מגן צמרירי לאף ארוך ומחודד, סוודר לאדניות שהפרחים בהן קפאו ואפילו אפודה למכונית שהתקררה. יום אחד מגיע לפתחה אדון שמעילים וצעיפים לא חסרים לו, אך חברים ואוזן קשבת- אין, לכן קר לו בפנים, בלב. ברגישות, מניחה הסבתא את מסרגותיה, מתפנה מעיסוקיה ופשוט מטה אוזן קשבת וידידותית לאורח המדוכדך.
הספר מסתיים במשפט "..יותר מכל היא יודעת, איך לחמם לבבות". ואם זה לא יגרום לכם להתרגש, אני לא יודעת מה כן.

בכל פעם שהקראתי לקטנה שלי את הספר היא צחקה מהרעיון של הלבשת מכונית באפודה, וגם הציעה, מכל הלב, להיות חברה של האורח העצוב וחסר הידידים ("אמא אני אהיה חברה שלו").

חיפוש קצר בגוגל העלה כי הספר נכתב ואויר על-ידי מאיירת ומעצבת כבת 30 מצפון הארץ, אמא לשלושה. זהו ספרה הראשון, ובינתיים היחיד. בראיון קצר שמצאתי איתה קראתי שמספר הוצאות דחו אותו, עד ש'ספריית הפועלים' החליטה לתת לו צ'אנס, וכמה טוב שעשו זאת.
לכבוד הוא לי להיות הראשונה לשבח, פה בסימניה, ישראלית צעירה ומוכשרת, שהיו לה אומץ ואמביציה לפרסם ספר ילדים כזה נוגע וקולע כמו 'מסרגות הפלא של סבתא'.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

הורות זה דבר מורכב. כמה אנחנו מתאמצים לשמש דוגמא לילדים שלנו, כמה אנחנו נזהרים במה שאנחנו עושים או אומרים לידם, חושבים עשר פעמים על כל תגובה שלנו למעשים שלהם, מתכננים מראש כל שיחה רצינית שננהל איתם- עושים חזרות מול המראה (וזה אחרי שהתייעצנו כבר עם איש מקצוע לגבי תוכן השיחה).

אבל עד כמה אנחנו נותנים את הדעת, אם בכלל, למה שהורשנו להם ואין לנו שליטה עליו- הגנים שלנו? אותם סלילים של חומצות גרעין, פתלתלים ומסובבים האחד סביב השני, האוצרים בתוכם שלל התנהגויות ותכונות אופי. אישיות, ולא רק גוון שיער וצבע עיניים.

*** לטובת אלה שטרם קראו את הספר אשתדל לחשוף כמה שפחות מפרטי העלילה.

פאול לומן הוא אדם יצרי וחמום מוח. תעצבן אותו קצת והוא מיד רואה בעיני רוחו איך הפרצוף שלך הופך לעיסה בידיים שלו. זה לא אשמתו- הוא סובל מ"בעיה של נוירונים". כזאת שאפשר לשלוט בה, בעזרת תרופות. כזאת שעשויה לעבור בתורשה. ולמרות זאת- לא סביב מעשה שהוא ביצע סובב הסיפור. פאול ואשתו נפגשים לארוחת ערב עם אחיו וגיסתו כדי לדון בילדיהם שביצעו מעשה זוועה שזעזע את הולנד, אך לא נתגלו, אלא על-ידי הוריהם.

הפגישה לארוחת הערב במסעדה היא סיפור המסגרת, ממנו קופץ קוך קפיצות רבות לעבר, המאפשרות לקורא להתוודע טיפין טיפין אל כל רבדיה של דמותו של פאול, הלא הוא המספר ומנקודת מבטו מגוללת העלילה.

פאול סולד מאחיו, סרג' לומן- מועמד מוביל לראשות ממשלת הולנד. הוא בז לגינוניו הפוליטיים, לעושרו ולחישוב צעדיו המתמיד, שמטרתו לזכות בכמה שיותר מקולות הבוחרים. פאול בז לסרג', אך עם התקדמות העלילה, ובעיקר לקראת סוף הסיפור, נגלה שדווקא הפוליטיקאי המשופשף הוא זה שניחן ברמת המוסריות הגבוהה ביותר מבין הארבעה הישובים סביב השולחן. נגלה שפאול הוא מספר לא- מהימן.

(תוך שאני עדיין נזהרת לא להרוס יותר מדי לאלה שלא קראו את הספר)- אני חושבת שלהגיד שהספר עוסק בדילמה המוסרית של התמודדות הורים עם פשע שעשו ילדיהם, עושה עוול לספר המושחז והדוקר הזה. לא מדובר פה בדמויות מן היישוב, כאלה שהקורא יכול להזדהות איתן (לפחות לא הקורא המיושב בדעתו), ויש כל כך הרבה מתחת לפני השטח. מאותה סיבה גם לא נכונה בעיני ההשוואה של 'ארוחת הערב' אל מול 'חייבים לדבר על קוין' המצוין, שנעשתה בכמה ביקורות של קוראים פה באתר.

כמו ב'בית קיץ עם בריכה' , גם ב'ארוחת הערב' מפליא קוך בכתיבתו הזורמת והמרתקת. פשוט עונג לראות איך הוא משחרר את האינפורמציה במנות קטנות, ממש כמו המנות במסעדת היוקרה, שיש בהן יותר חלל עצום וריק בצלחת מאשר אוכל. אצלו אתה לא תתנפל על קערה מלאה ספגטי קרבונרה ותשבע אחרי חמש דקות. לא אדוני. אצל קוך, עד הדקה התשעים תשאר רעב לעוד. איזה עונג זה היה עבורי, שאפילו העמוד האחרון בספר גרם ללב שלי לקפוא בבית החזה. אח, הקוך הזה- הייתי מתה לשבת איתו לאיזו ארוחת ערב.

הספר הזה הוא ארוחת גורמה. (-:

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל

ביקורות נוספות על "שבלול בצנצנת"

שבלול בצנצנת

שבלול בצנצנת

רינת הופר

איך היא עושה את זה רינת?
אני ממש מקנאה בה
היא כישרונית בטירוף
החריזה, הרעיון, המושגים שהילד לומד מהספר
ההומור והאיורים המקסימים
פשוט גאוני

לפני 14 שנים•
★★★★★
•natanjon
שבלול בצנצנת

שבלול בצנצנת

רינת הופר

ספר טוב מאוד. כרגיל לרינת הופר - חרוזים מצויינים, הכל קליט מאוד, עם הומור, סיפור מעלה חיוך.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ג'ניה
3.0
3.0
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“איך היא עושה את זה רינת? אני ממש מקנאה בה היא כישרונית בטירוף החריזה, הרעיון, המושגים שהילד לומד”