ביקורת ספרותית על המפתח של שרה מאת טטיאנה דה רוניי
ספר מעולה

---

המפתח של שרה סיפור טרגי מזעזע ומחריד, ב16 ביולי 1942 נעצרה משפחתה של שרה בפריז ע"י שוטרים פריזאים. באירוע שהתרחש בלב העיר, כאשר לפני שהמשפחות היהודיות נשלחו למחנות, דחקו אותן יחד באצטדיון סמוך לבנייני מגורים, בלי אוכל, שתייה או שירותים. את הדירות המפונות שעמדו ריקות תפסו משפחות נוצריות, והיהודים נשלחו למחנות ורבים מהם הגיעו והומתו באושוויץ.

"היום נמשך ונמשך, בלתי נסבל, אינסופי. הילדה ישבה דחוקה אל אמה והביטה במשפחות סביבה המאבדות אט אט את שפיותן. לא היה מה לשתות, לא היה מה לאכול, החום היה מחניק. האוויר היה גדוש אבק יבש שצרב את עיניה ואת גרונה. הדלתות העצומות של האצטדיון היו סגורות. לאורך הקירות עמדו שוטרים זעופים ואיימו עליהם ברוביהם. לא היה לאן ללכת. לא היה מה לעשות. חוץ מאשר לשבת ולחכות. לחכות למה? מה יקרה להם, למשפחה שלה ולכל האנשים האלה?"שאלות גורליות אלה שנשאלות על ידי ילדה קטנה בת 10.ע"מ 43.

הסיפור הכאוּב של שרה שהתייתמה בגיל 10 מהוריה ומאחיה הקטן מישל בן ה-4 שאותו נעלה בארון הבגדים בו הם היו רגילים לשחק מחבואים ונשבעה לחזור לקחת אותו. התייתמות לא טבעית, התייתמות אכזרית וקורעת לב. בחשכת הליל התדפקו השוטרים על דלתי היהודים והובילו אותם למחנה ריכזו אותם שם את כולם. ואח"כ הפרידו באכזריות בין הילדים להוריהם קרעו אותם מזרועות הוריהם והובילו אותם , את הילדים התמימים אל מותם כצאן לטבח.
היא אומנם חזרה אחרי זמן מה, היא הצליחה לברוח מהמחנה, היא הצליחה להסתתר ובנחישות יוצאת דופן לילדה בת 10 שהפחד לא קינן בה לחלוטין היא הצליחה לשכנע את אותם זקנים טובים ז'נבייב וז'ול חסידי עולם שהצילוה מידי הפריזאים ששיתפו עם הנאצים פעולה לשלחה לפריז היכן שהסתירה את אחיה הקטן. הם כמובן לא שלחוה לבדה הם הצטרפו אליה למסע.דרך ארוכה היא עשתה בכפות רגליה הקטנות דרך ארוכה וקשה לילדה בגילה שבסופה ליבה נחמץ אחיה הקטן אחיה מישל נרקב לאיטו כל אותם חודשים שהיה ספון בארון הבגדים. נשארה ממנו גוויה מצחינה אף דיירי הבית החדשים שהתגוררו שם לא שמו לב לצחנה שעולה מן הבית. שרה רדופה בתחושת אשמה , כאב, שנאה, פחד, ליבה הקט נשאר מצולק ולא הגליד. כדי להסב ליבה לזכרונות יפים אחרים להרחיק כל מחשבה מאחיה היא נישאה, היא ילדה את בנה ויליאם, היא הסתירה את זהותה מכל האנשים שסבבוה מלבד ז'נבייב וז'ול כך חיה שנים, אך היא לא יכלה לחיות כך עוד האשמה מנעה ממנה זאת והזכרונות הציפו אותה.. השפיעו על נפשה הרכה הביעו חותם בעלות שגרמו לצלקות שהזמן לא הצליח לרפא ולבסוף גרמו להתאבדותה.
סיפורה האישי של שרה נוגע לליבה של העיתונאית ג'וליה שמתחקה אחרי אירוע ה16 ביולי 1942 ומגלה סוד משפחתי המקשר את סיפורה של שרה אל משפחתו של בעלה שהתגוררו מיד עם צאת המשפחה היהודייה -משפחתה של שרה.
מעבר לסיפור האישי של שרה שנשזר ברקע ההיסטורי הסיפור מספר גם את עברה של צרפת- הסיפור השחור שניסו להסתיר, להכחיש- הכחשה גדולה.
הספר גילה לי פיסת היסטוריה(אף שאינו מתיימר להיות כזה) אם כי מעטה אך מרתקת שרבים לא יודעים עליה, גם לא אני!
הקריאה בו כאבה לי עד מאוד, צמררה את גופי, בכיתי על הילדה הקטנה והתמימה שהפגינה עם זאת חוסן בלתי ייאמן.
"ילדי וֶל- ד'איב" –הספר טעון מאוד אך שווה הקריאה בו והצצה לצרפת של אז שאחרי שישים שנה מכירה באקציה של" וֶל- ד'איב"- מכה על חטא ומנסה לכפר על פשעי העבר ע"י הבעת חרטה וכיבוד המתים.

"אלוהים אדירים! מה הארץ הזאת מעוללת לי?
היות שהיא מקיאה אותי מקרבה, נבחן אותה בקור רוח.
נסתכל עליה כשהיא מאבדת את כבודה ואת חייה.
-אירן נמירובסקי, "סוויטה צרפתית" 1942."

» ביקורות נוספות של אינס
» ביקורות נוספות על המפתח של שרה