ביקורת ספרותית על המפתח של שרה מאת טטיאנה דה רוניי
ספר מעולה

---

דחפים ויצרים זה דבר בלתי נפרד מאיתנו, אנחנו אנושיים, אחרי הכל. אבל הדחף הכי גדול הוא הדחף לדעת. בגלל זה אנחנו שואלים, תוהים, חוקרים.
יש תמיד תוצאות כי אנחנו יודעים. כי אנחנו מגלים, כי אנחנו מבינים.
הדחף לדעת תוקף את כולנו. אותי, למשל, בתור נערה מתבגרת, יוצא לא פעם ולא פעמיים. היותי נאיבית, מעט בורה, גורמת לי לרצות לדעת ולשאוף למידע.
אני מניחה שזאת הסיבה שיצא לי לשאול את חבר של אמא, "למה הם שונאים אותנו? כלומר – את היהודים." תהיתי, יצא לכם לשאול פעם את זה? לי כן, כמו שהבנתם. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה.
אולי כי תמיד פחדתי לקבל תשובה.
התשובה הייתה חלקה ומעט כואבת. “שאר העולם?” הוא חייך בברוטליות. “אנחנו מתנשאים.”
אולי התשובה של חבר של אמא הייתה מעט גסה ומחושלת מפגמי העבר; אביו, זכרונו לברכה, היה ניצול שואה שנפטר בשנות התשעים, כשבנו היה בכלל נער צעיר.
אבל למרות זה, אני מניחה שהוא צודק; התנשאות זה אחד הפגמים הכי גדולים שיש לי, ואני לגמרי לא אומרת את זה ממקום של “אין לי הרבה פגמים חוץ מזה”, כי התנשאות זה אחד הפגמים הכי גדולים שאני חושבת שיש לאנושות.
וכמו שראיתי, להרבה אחרים יש את הפגם הזה, כנראה שרובם יהודים.
אני מניחה שהתנשאות באה ממקום מסוים של הצלחה. כלומר, השואה כולה הייתה מבוססת על ההצלחה של היהודים, ועל כמה שהם שטניים מתוצאה מכך. אולי היהודים מתנשאים כי העם שלנו מצליח קצת יותר.
אני תוהה אם אפשר לשנוא עם שלם בגלל הצלחה והתנשאות.

אני עדיין לא בטוחה אם זה הגיוני להרגיש נבגד על ידי הצרפתים כשאתה יהודי וקורא את זה. אני יכולה להתיז אשמות לכאן ולשם על הצרפתים. האשמה הכי גדולה תהיה על ההנהגה – איך יכלו להיות שאננים כשהם ידעו שעומדים להרוג חלק נכבד מהעם שלהם? אבל הזעם הכי גדול שלי על ההנהגה לא בא מהכיוון הזה, אלא מכיוון אחר, שביררתי לאחר מכן, ואני לא חושבת שהיו מילים לתאר את איך שהרגשתי.
צרפת הליברלית לא דגלה באפליית אדם על פי דתו, לפי כך לא היו מצוינים ברשימות המדינה מי היה יהודי ומי לא. האירוניה והטרגדיה הגדולה שבמצב - שאני לא בטוחה אם היא של היהודים או של הצרפתים במצב הזה - היא שהם פנו לאיגודים היהודים הגדולים במקום, והם מסרו להם רשימות שמות באמונה שלמה שהם לא יפגעו בהם, אחרי הכל, הם לא היו גרמנים.

כמו שאמרתי, הצורך לדעת גורם לנו להרבה דברים. והצורך לדעת רודף את הספר הזה; הצורך של שרה לדעת אם אחיה שרד, הצורך של ג'וליה לגלות קצת יותר על שרה, הצורך של הקורא לדעת אם הכל יסתדר.
אני לא בטוחה שאפשר לקרוא לסוף הזה "הסתדר" ספויילר - האח נשאר נעול בארון, גופתו נתגלתה שנים אחר כך, מרקיבה ומצחינה, על ידי שרה המסכנה. שרה נשארה כאובה לשארית חייה האומללים, ולא הצליחה להתגבר על הכאב למרות פתיחת דף חדש ולמרות שהיו לה בעל ובן, התאבדה בשנות הארבעים לחייה. ג'וליה התגרשה לאחר שבעלה בגד בה, וכעת היא אמא חד הורית. משפחתו של הבן של שרה התפרקה, והוא התגרש. סוף ספויילר.
זה היה סוף ששבר אותי. אני, בתור בת עשרה רגשנית, לא יכולתי שלא למצוא את עצמי מוחה דמעות.
כלומר, ציפיתי לזה. ידעתי כמה דברים שעומדים לקרות, אבל אי אפשר למחוק ולהתעלם מהאמפתיה והרגישות למצב של הילדה המסכנה שהייתה קטנה ממני כשחייה נהרסו כליל.
ידעתי לאן אני הולכת. ידעתי שזה יהיה ספר מזעזע, לא הייתי צריכה שום תזכורת מזועזעת של ספרנית נמהרת בשביל זה, שהביטה על הספר ואז עליי וכמעט צרחה ש"זה ספר קשה!”. האמת שלא אכפת לי. רציתי לקרוא, רציתי לדעת.

הספר הזה לא מצוין, ולא מעולה, והוא לא מדהים, והוא גם לחלוטין לא my cup of tea. הייתי חייבת לציין את זה, למרות חמשת הכוכבים שתלויים למעלה. למה הוא לא מושלם? כי הסיפורים לא מצליחים להיקשר זה בזה. באתי כדי לקרוא ספר על שרה, וג'וליה הייתה אמורה להיות דמות שולית. אני בטוחה שזאת לא רק אני, ושגם בעיני אחרים ג'וליה קוטפת מידיה של שרה בצורה מאוד לא מובנת את מעמד הדמות הראשית. לא באתי לקרוא על בגידות לפני עשר שנים, משבר נישואין שלא מעניין אותי, הדרך שבה מרגישים לא שייכים במשפחה של בעלה ובצרפת, ועל הצרפתי האולטימטיבי. באתי לשמוע את סיפורה של שרה, ועל הצורה בה ג'וליה חושפת אותו, לא יותר ולא פחות. בהתחלה, התיאור של ג'וליה על הגבר הצרפתי הרגיל – ניחא. לאט לאט נראה שהסופרת כופה עלינו את המציאות והמשברים של ג'וליה.
כן, אז זה לא הספר הכי טוב שקראתי. אבל נתתי לו חמישה כוכבים מסיבה אחת, שלוש אותיות, מתחיל ב-ש', נגמר ב- רה. שרה. כמה שאפשר להרגיש הזדהות ואמפתיה לדמות אחת. שרה נכנסה לרשימת הדמויות שאם הייתי פוגשת הדבר היחיד שהייתי עושה היה לחבק אותן ולבכות. הצדדים שלה של הספר היו מצמררים, אנושיים בצורה כואבת, תמימים מאחורי נקודת מבטו של ילד. היא הייתה אמיתית וכואבת.

ולא משנה כמה אני עצובה עכשיו, אני לא קוראת ספרי שואה כדי לדכא את עצמי. אומנם אני לא מאמינה באלוהים, אבל תמיד יש סוג של צביטה כשאני נזכרת בשואה וביהודים שנרצחו על לא-עוול בכפם. תמיד יש לי זיקה שכזאת אל היהודים עצמם, ולאו דווקא אל הדת.
אני קוראת ספרי שואה כדי להבין מה היה שם. כדי להבין את אובדנם. כדי להזדהות ולהבין את הכאב שלהם.
אני משלמת בכאב שבלב תמורת הכאב הפיזי שלהם. אני יודעת שזה לא הרבה, אבל זה כל מה שאני יכולה לתת להם.

קריאה של ספרי שואה תמיד מעלה בי תהיות, איפה הנשמות האומללות היום, ואם הן המשיכו להאמין עד הסוף - באלוהים, בשלום, באנושיות? הם המשיכו להתפלל עד הרגע האחרון?
מי יודע.

"הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב
הלוואי ויפתחו שוב שערי גן עדן
הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב
הלוואי הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם.”

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על המפתח של שרה