חמניות עוקב אחר השנתיים האחרונות בחייו של וינסנט ואן גוך. הסיפור הוא סיפור חופשי הנצמד לעובדות ידועות בחייו ולציוריו, אבל אינו מהווה תיעוד ביוגרפי מדויק. במובן זה, חמניות הוא סיפור יפה, כתוב בצורה אינטליגנטית, שומר על מתח קבוע ושובה לב.

<mark>שראמי בונדריק</mark>, פרופסור להיסטוריה של האמנות, הוציאה ספר ביכורים והחליטה להקדיש אותו לצייר הנודע. כספר ביכורים היא הוציאה ספר יפה, השתמשה בידע שלה באמנות והדבר ני

לזכותה של <mark>שראמי בונדריק</mark> כותבת הספר "חמניות", עומד הדיוק ההיסטורי בפרטים –
נעשה ניסיון לרקום עור וגידים לכרונולוגיה של דמויות, ארועים, ציורים, ואשפוזים...
אז אולי הצליחה הפרופסור להיסטוריה של האמנות לרקום עור וגידים-
אבל לא הצליחה לטעמי להפיח נשמה בדמויות-
מהטעם הפשוט שאינה באמת סופרת.
רוצים להתרגש מאישיותו של ואן גוך – האזינו לדון מקלין שר את שירו "וינסנט"
Don McLean's Vincent (Starry,

"כשאדם מתאהב נחשף לפניו ממד חדש לגמרי של חייו."

הרומאן 'חמניות', מספר את שנותיו האחרונות של הצייר ההולנדי וינסנט ואך גוך. הרומן מסופר מפיה של ראשל, יצאנית מארל שניהלה מערכת יחסים עם "הצייר המשוגע", שאט-אט הפכה לאהבה עמוקה.

סיפור אהבתם נשזר בתלאות חייו ובנפשו הרדופה. סיפור כואב המלא בטירוף אהבה ובאמנות.
אנני מבינה גדולה באמנות ובעצם אנני מבינה בכלל, אף באהבה אנני מבינה. אולם הצבעים הנשפכים ב

אני מחבבת מוזיאונים. זו חיבה מוזרה, אני מודה, ובכל זאת אני מחבבת. אין לי שום ידע פורמלי או מוסדר בתולדות האומנות - בתיכון למדתי פיזיקה, והתארים שלי הם במתמטיקה - ובכל זאת אני אוהבת להלך בחללים גדולים ומושתקים, ולהסתכל ביצירות התלויות או מונחות בהם, ואחר כך ללכת ולקרוא את הפתק הזה, הלבן הקטן שבצד, שמסביר לצופה מה בדיוק רצה האומן לומר ביצירתו. מוזיאון ישראל, המוזיאון שבו אני מבקרת בתדירות הגבוהה ביו

סיפור מקסים על השנתיים האחרונות בחייו של הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך,
הסברה הרווחת היא כי בארל שבצרפת של 1888 העניק ואן גוך לזונה מקומית את תנוך אוזנו השמאלית
ומנקודה היסטורית זו הסופרת רוקמת רומן מקסים ומרגש שמסופר מפיה של הזונה, ראשל.
בתוך הסיפור המומצא נכנסים הרבה פרטים היסטוריים אמיתיים מחייו של הצייר וינסנט ואן גוך.
בסיפור, וינסט וראשל מתאהבים ורוצים להינשא למרות כל הקשיים.
בשנתיים הא

קראתי את "חמניות" בעקבות ביקור בתערוכת ציוריו של ואן גוך. הספר מספר את סיפור חייו של של הצייר בשנתיים האחרונות לחייו מפיה ומנקודת מבטה של ראשל, הזונה מארל, שהייתה זוגתו של ואן גוך באותן שנים. כמו בכל רומן היסטורי, לקחה לעצמה המחברת את החופש הנחוץ כדי לכתוב רומן מהסוג הזה. הספר כתוב נפלא, מתורגם כנראה גם בצורה טובה ושופך אור על התקופה שהיא כנראה המשמעותית ביותר בחייו של ואן גוך, לפחות מהבחינה האומנ

בספר הזה נתקלתי לאחרונה בימים הראשונים שהתחלתי ללמוד במכללת דוד ילין, היה לי קשה לכתוב עליו כי הוא עורר בי זכרונות ישנים. אבל מה טוב, אם לפחות לא אוציא את מה שעל ליבי. הסיפור מגולל את סיפורו של ואן גוך אבל מנקודת מבט של אהובתו ראשל(הפרוצה) שלה טוענים נתן את האוזן שלו, אבל זה לא מידע ממש מהימן. ואת השפעתו האומנותית שבלארל בפרובנס, שם הוא מצייר את ציור החמניות ושם הוא זוכה להכיר את ראשל, למרות שה

לאחר קריאת הספר שאלתי מישהו קרוב: "מה אתה חושב על ואן גוך?"
והתשובה הייתה: "המשוגע? נו...זה עם האוזן?"

אומנם כשניגשתי לקרוא את הספר ידעתי הרבה יותר מאשר "ההוא עם האוזן", ידעתי את קורות חיו בקצרה, הכרתי חלק מיצירותיו הרבות, כולל החמניות המפורסמות, וכן...גם על האוזן.
בתור אחת שמתחברת לספרים שמתארים ביד חופשית אמן או אדם היסטורי, ציפית מהספר הנ"ל להרבה.
מעט התאכזבתי.
הסיפור מתאר לכאורה את השני

חלק מחייו ומותו של ואן גוך.
טרגדיה די סוחפת גם למי שלא נמשך לתחום האמנות.

נעשה איסוף של חומר רב אמיתי וגם השלמות דמיוניות של המחברת לצורך יצירת העלילה.

לא אהבתי את המכתבים שצורפו בכל פרק כי הם פוגמים ברצף העלילה.ניתן היה לאסוף אותם בנספח מסודר כמו שאר הנספחים של הספר.

יש קטעים מרגשים מאד בספר אבל הם חוזרים על עצמם.

יש נסיון להבין את נפשו של ואן גוך כצייר אבל מתוך קריאת הספר הנסתר נותר