ביקורת ספרותית על המפתח של שרה מאת טטיאנה דה רוניי
ספר מעולה

---

לא אלאה אתכם בחזרה על תוכנו של הסיפור. הוא נמצא בתקציר המופיע בגב הספר - לא תקבלו תימצות טוב ממנו.
ומכאן אתחיל בחוות דעתי.

14 ביולי, 1789. פריז, פרוץ המהפכה הצרפתית.
אחת הסיסמאות הבולטות ש'הבעירו' את המהפכה היתה: "כל בני האדם נולדים חופשיים ונשארים בני חורין ושווי זכויות..."

כעבור כ- 150 שנה...

ליל ה- 16 ביולי 1942, פריז.
המשטרה הצרפתית - ששיתפה פעולה עם הנאצים, עורכת מצוד על כ- 15,000 יהודים צרפתים, ובאישון לילה מוציאה משפחות מבתיהן ומרכזת אותן באיצטדיון "ול-ד'איב" (Vel D`Hiver) בפריז.
לאחר שהות של מספר ימים בתנאים קשים, העבירה אותם ברכבות דחוסות ומחניקות למחנות מחוץ לפריז, בדרכם ליעד הסופי - אושוויץ.
רבים מהתושבים המקומיים עמדו והביטו על הנעשה באדישות מופגנת. ומלבד בודדים, רובה של האוכלוסיה לא גילה שום התנגדות למהלך שנעשה בידי השוטרים הצרפתים - לחבריהם, לשכניהם, לבני עמם...

שנת 2002, כעבור 60 שנה, לקראת ציון יום השנה למצוד.
ג'וליה, עיתונאית אמריקאית נמרצת המתגוררת בפריז, מתבקשת ע"י העורך שלה לכתוב כתבה על 'ארועי ול-ד'איב' - ארועים שהפכו, בצדק, לכתם שחור בהיסטוריה של הרפובליקה הצרפתית, שרבים הצרפתים שהיו שותפים להם.

הסופרת מביאה את סיפורן של שתי הדמויות העיקריות:
שרה - שנלקחה מביתה עם הוריה בשנת 1942, בדרכה לאושוויץ, וג'וליה - העיתונאית המתחקה אחר הסיפור הטרגי.
סיפורן של השתיים ארוג האחד בשני בצורת הפרקים שבספר; פרק אחד על שרה, והפרק שאחריו - על ג'וליה, וחוזר חלילה. כך שבשום מצב אין הקורא מאבד את הקשר איתן, ואין מצב של "הליכה לאיבוד", כפי שקורה לעיתים בסיפורים.

מעניין לעשות הקבלה למחוזותינו, בקטע שבו באים הגרמנים לחפש יהודים, בביתה של המשפחה שהחביאה את שרה וחברתה. במהלך החיפוש מציעה אם הבית למחפשים אוכל כדי להסיתם ממהלך החיפוש.
המעשה מזכיר לי את מעשהו של הסופר ש"י עגנון - שבבואם של שלושה קצינים בריטים לחפש בביתו את הסליק שהיה שם, הציע להם מים...
אם איני טועה, הדברים הם מזיכרונותיה של בתו של הסופר - הגב' אמונה ירון.

המחברת, בכתיבתה יוצאת הדופן, אינה מנסה "להתחנף" לקהל הקוראים במילים גבוהות, אלא מכניסה אותנו לראשיהן של דמויותיה, בראליות - בדיוק כפי שכל אחד מאיתנו "חושב" במוחו בחיי היום-יום, ללא שום משפטים מיותרים וחלולים - פשטות אמיתית, כנה וכובשת!
אחת השאלות החשובות שנשאלות בספר היא: האם העם הצרפתי "עצם עיניים" בעת האירוע, והתעורר מאוחר יותר, כשנדרשו תשובות לשאלות מביכות בהקשר לאירוע - שאלות ש"היכו בהם" ותשובות - אָיִּן...

בחלק מהאירועים שבספר הרגשתי שזה הזמן "לרדת מהרכבת הדוהרת", ולנוח מעט, כי פשוט שבעתי... לא חלילה שהשתעממתי, אלא ההפך. הצלחתה של הסופרת להכניס את האווירה הטעונה לספר, ודרכו אלי - הקורא, החזיקה אותי מרותק מבלי יכולת לעזוב את הסיפור הנרקם אף לא לרגע, כאילו אמרה: "היי, אתה לא הולך לאף מקום, אתה לא יכול לעצור כאן, אתה לא יורד, אתה ממשיך איתי!"

* כך, אבל ממש כך, אני אוהב את הספרים שלי!

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על המפתח של שרה