סקירת מחווה לזכרו של ש"י עגנון ז"ל
(לפנים מן החומה)
שלום רב לכל הקוראים\ות והכותבים\ות.
מחר בערב ליל י"א באדר א' הוא יום פטירתו (וה"יארצייט") של הסופר שמואל יוסף עגנון.
בדרך כלל מקיימים את ה"אזכרה" השנתית בתאריך הנקוב, אך אם זה חל בליל שבת, מקדימים ליום חמישי שלפני כן, וכך גם אני עושה.
חשבתי, אני הקטן, שבמקום לכתוב בהרחבה על ספר כלשהו של עגנון, אכתוב - מעט שבמעט - על האיש שמאחורי המילים, השורות,
ובין השורות של כתביו, ובד-בבד לשלב בסקירה זו, מילים אחדות מסיפורו מלא-ההוד, "לפנים מן החומה"
******
הגמרא (במסכת יבמות צ"ו) כותבת על המילים "...דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (מתוך שיר השירים)
"אמר רבי יוחנן משמו של רבי שמעון בן יוחאי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר".
שנאמר: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שה"ש)
אין חולק על כך שש"י עגנון היה תלמיד חכם גדול בכל קנה מדה וראוי שיאמרו דברים לכבודו,
לבטח דברים שהוא כתב בקולמוסו - קולמוס של תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו.
אפשר שאני, איני כדאי והגון לומר דברים בשבחו, אך מהיות טוב אל תיקרי רע.
ואיני בא להתכבד בכבודו של שמואל יוסף, אלא לכבד את כבודו שלו.
======
אַקְדָּמוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא (מאת כותב הסקירה).
"פנים הרבה יש לה לירושלים, ופנים הרבה יש להם - לבני האדם הדרים בה.
יש שפניהם דומים לירושלים של מעלה, זוהרים באור יקרות כפניה של העיר, בעת הָנֵץ הַחַמָּה,
ויש שפניהם עגומים וכבושים בקרקע, כירושלים של מטה - זו של "בֵּין הַמְּצָרִים".
הצד השווה שבכולם - אהבתם את העיר ללא כל פשרות וללא גבולות". (אב"ש)
אחת לכמה זמן עולה אני לירושלים, להר הזיתים, לפקוד את מנוחתם של הוריי ע"ה.
פְּעָמִים שאני עושה זאת בבוקר, ואם עיתותיי בידי, הולך אני לכותל המערבי לפקוד את שריד בית תפארתנו.
לפעמים יש שם שמחה וקולות רינה וצהלה של בני משפחות-נער שהגיע למצוות, וקול שירתם מתמזג בקול תפילתם של המתפללים תפילת "שחרית".
קולות אלה - של תפילת שחרית ושל צהלולים ושמחת מניח-התפילין לראשונה - עולים כיחידה אחת לשמי מרומים דרך ארֻבָּת זהב
שאינה נראית אלא למלאכי השרת, ואין איש יודע מה רבה היא נחת-הרוח שהשירה והתפילה עושות ליושב במרומים.
וכך, מתוך השירה והתפילה, הפלגתי בדמיוני וראיתי את שמואל יוסף עגנון (בן הרב שלום מרדכי הלוי, זצ"ל) - הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, וּמִגְבַּעַת לראשו לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת - עולה במדרגות בית המקדש ומצטרף בשירה ונגינה אל אֶחָיו הלויים, ושר עִמהם את כל "שירי המעלות" ושאר שיריו של דוד המלך.
יש סופרים שכל מאוויים (וחלומם) הוא לקבל את "פרס ראש העיר" על ספרם.
ויש שלא יסתפקו בפחות מ"פרס ספיר" (ועם קצת מזל והשקעה, לאורך זמן, גם "פרס ישראל").
רק יחידי סגולה - הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה - יקבלו את כל הפרסים האפשריים וגם יוכלו לנסוע לשוודיה.
אם אפשר היה לשאול את עגנון מה החלום הגדול שלו, הוא יענה: "לבטח, לא פרס נובל".
חלומו הגדול, אם היה מתממש אפשר שלא היינו יודעים עליו - על שמואל יוסף - ולא היינו זוכים במתנה כה גדולה.
אך חלומו הגדול (בסוף הסקירה) לא קרם עור וגידים בהגשמה של בית מקדש שלישי, ואפשר שבבית המקדש שב"ירושלים של מעלה" הפך\או יהפוך החלום למציאות ביו שאר צדיקים וחסידים שתחת כסא הכבוד.
ואילו אנחנו זכינו במתנה גדולה. נשארנו עם ספריו ורשימותיו - נכסי צאן ברזל שאין למעלה מהם.
בין כך ובין כך - ופטור בלא כלום אי אפשר - אכתוב, ברשותכם, דברים אחדים על "לפנים מן החומה"
******
לפנים מן החומה.
הזרז (קָטָלִיזָטוֹר) העיקרי שלי לקריאת הסיפור "לפנים מן החומה" (מתוך קובץ סיפורים בשם הנ"ל) היה דווקא הכיתוב בדף טרום-הפתיח
בספרו של חיים באר, "קשר לאחד", (בעקבות סקירה של הכותבת shila1973) אשר ציטט את עגנון מתוך "לפנים מן החומה".
וכך הוא מצטט את עגנון:
"...מקומות יש בירושלים שאני מכיר אותם ויודע אותם, וכשאני מזדמן לאחד מהם דומה עלי שלא ראיתיו מעולם.
כנגדם יש מקומות, שמימי לא הייתי שם וכשאני בא לשם דומה עלי שאני מכיר אותם ויודעם."
סוף ציטוט.
והנה מצאתי את עצמי שקוע כל כולי ב"לפנים מן החומה", כאיש ירושלים, הַנִּשְׂרַךְ אחר הָאִישׁ הַמְּהַלֵּךְ עם בת לווייתו לאה, ומספר את הסיפור המופלא הזה שרובו עוסק ברוחניות של ירושלים, עד כדי שכל המילים שעגנון כותב נוגעות ממש בשירה ופיוט, וכן בחוויות נוספות (לא מעטות, מהעיר יפו ) של המספר, שדומה שאין צורך כמעט להתאמץ ולהבחין שזה עגנון עצמו - לפחות בחלקים גדולים של הסיפור.
בסקירה זו, נצמדתי לחלק הקשור לירושלים ששבה את לבי בעיקר כירושלמי, ועיקר נוסף - הכתיבה המופלאה מלאת הרבדים הנסתרים - המגלים טפח ומסתירים טפחיים - והגלויים של ש"י עגנון.
המספר יוצא עם חברתו\ידידתו, לאה, לטיול בעיר ירושלים, בין החומות ואולי גם מעבר לחומות, ואפשר שהם נמצאים בנקודת תצפית גבוהה ("על הגג") אשר מראה על כף היד את העיר העתיקה (לפנים מן החומה) ואת המקום המקודש ביותר לעם היהודי.
לא מעט רמזים\אלגוריות יש כמעט בכל פסקה על העיר הרוחנית, על עם ישראל, תורת ישראל ובית הבחירה.
אביא ציטוט אחד, כמוהו יש רבים בסיפור הקצר (49 עמודים) והמופלא הזה, אשר מביע את מחשבתו, כמיהתו ואהבתו - של שמואל יוסף - לירושלים, לעם ישראל ולבית המקדש.
"חוזר אני אצל לאה. לאה, נערה וקוממית, שמרגישין את יופיה בלב יותר ממה שרואים בעיניים, כלומר אפילו אין רואים את כל יופיה, הלב יודע שהיא נאה. אף זה מחסדי היוצר, כשהוא צר צורה נאה, נותן בה חכמה שלא לגלות כל יופיה, אבל מקצת היופי מתגלה, שרוח החיים שהטיל היוצר ביופי מחיה את הרואים ופוקח את העיניים והם רואים כל אחד כפי שקצב לו היוצר לראות".
ויש עוד כהנה וכהנה פִּסְקָאוֹת, שכל אחת בפני עצמה, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת. אך תקצר היריעה מלהביאן כאן, וכן משום שיש בזה דבר שיבטל מהקורא את ההנאה שבקריאת המקור.
כל מה שהבאתי עד כאן והמעט שאביא בהמשך וכן סיפורי הרקע שמסביבו ובתוכו, הם אפס קצהו של הסיפור הזה.
=======
אתנחתה קלה.
ברור היה לי ש"לאה" זו, "ידידתו" של ש"י עגנון, לא הייתה ולא נבראה, אך במחשבתי עלתה האפשרות שמכיוון שלאה אמנו (אשתו של יעקב ואימם של מחצית מהשבטים) היא אותה לאה, האימא האולטימטיבית שילדה את לוי, שעגנון היה משבט זה, וכך הוא מכניס אותה לתוך סיפורו, מעין מחווה לאם הלוויים.
"וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי." (בראשית כ'ט לד)
אולם ככל שהתקדמתי בקריאה (ובעצם כבר מהעמוד השלישי), ראיתי שהאלגוריה שנתחוורה לי אינה מתאימה כלל למחשבתי. עיינתי עוד ועוד גם בביטוי הפרשני\מדרשי של "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי", ומצאתי שיש הדורשים שהכוונה ל"כנסת ישראל" המבקשת את סמיכותה של השכינה בכל עת. כך ש"לאה" - שבדומה לזה כתבו מביני ספרות לפניי, ומהם למדתי זאת ולא מחכמתי המעטה - אכן היא כנסת\עם ישראל, ותימוכין לכך בהמשך שלאה מתארת בפני המספר ומורה באצבעה על מכלול הר הבית ואומרת ש"זה ההר שלנו", "זה הבית שלנו", "וזה הבית של אבא" כאשר הכוונה להר הבית, לבית המקדש ולקודש הקודשים (ו"אבא" הכוונה ליושב במרומים, האבא של עם ישראל).
ובעצם לאה היא מעין הולוגרמה דמיונית, או "גוף" שני, מומצא, שבו המספר, אולי עגנון עצמו (אם נתייחס ללא מעט נתונים ביוגראפיים התואמים את חיו של עגנון ) הוא המספר לנו ("דרכה") את רשמיו ורגשותיו מול ההוד וההדר הַנִּבטים מהר הבית, עם פגם ראשי - חסרונו של בית המקדש.
הכל מכירים ויודעים את חלומו של שמואל יוסף בטקס קבלת "פרס נובל", ודומה שלא מעט חלומות נשזרים בספריו ובסיפוריו של עגנון. אולי כהשפעה ממקורות חילוניים, ולאו דווקא מהמקרא ומהתלמוד.
גם בסיפור הזה כותב עגנון כך:
"...הפכתי את מעשה היום לחלום, חזיון לילה, כאילו כל המוצאות אותי עם בת לווייתי בחלום היו, שהרי אם הלכנו בעיר לפנים מן החומה משמע שעדיין השנים כתיקונן ועדיין הארץ שלימה הייתה ולא נחלקה ירושלים ואדם מישראל יכול להתהלך בארץ לארכה ולרחבה ואינו מתיירא שמא יבואו עליו להורגו".
לסיום, כדרכו בקודש, עגנון תמיד מפתיע ומפריך את מחשבות הקורא, כי בין כך ובין-כך, המספר עצמו, בסיפא של הסיפור, מפרש את חלומו או הדימוי (על לאה בת לווייתו ):
"בת לווייתי זו הנשמה. לפנים מן החומה, זה מקום משכנה ומקום חיותה."
והוא מוסיף: "לא נשתייר אלא לפרש עוד פירושו של בן לווייתה של הנשמה.
בן לווייתה של הנשמה זה הגוף שנעשה נרתיק לנשמה, ואני הוא הגוף ואני הוא הנרתיק..."
****
פעמים נדמה שטיוליו עם לאה היו מעשה של ממש, כלומר: שש"י עגנון נכנס בגופו לפנים מן החומה, והפך זאת לחלום וחזיון כדי שהדבר יהיה חרוט בזיכרונו, ופעמים - ברור לחלוטין - שהיה זה רק חזון וחלום המבטא את כמיהתו וכיסופיו של הסופר הדגול להיכנס פנימה, אל הר המוריה, והפך את החיזיון למעשה של ממש, אך דמיוני במהותו - רק משאת נפש.
****
כשבועיים ומעט יותר לפני פרוץ מלחמת "ששת הימים", שהה עגנון בסיור בארה"ב.
עם פרוץ המלחמה ביקש לשוב מיד לארץ, ללא עיכובים, וכך היה.
איני יודע אם עגנון הספיק לשמוע או שמע - בשידור ישיר - את הקריאה של מוטה גור "הר הבית בידנו!", כן, אותו הר הבית המתואר לעיל: "עמדנו ושתקנו ועמדנו והבטנו על ההר ועל הבניין שבהר. אחר כך העבירה לאה את ידה על עיניה ומחתה את דמעתה ואמרה, כאן עמד ביתנו". לאה ממשיכה ואומרת: "כאן עמד ביתו של אבא - " ומה קריאה זו - של מוטה גור "הר הבית בידנו" - עשתה לו, לאור היותו נטול אפשרות - עד אז - להיכנס לפנים מן החומה שהיא כמיהתו הגדולה.
האם ביקר בעיר העתיקה, והתענג על "דבריה" של "לאה" שהפכו את חלומו כמעט למציאות. אמנם ללא בית המקדש, ("הבית של אבא") אולם לפחות יכול היה לגעת במקום הקרוב ביותר לשערי הכניסה של הלויים אל בית המקדש?! אני מניח בוודאות שכן.
אך חלק זה של שתי שנות חיו האחרונות (בתחילת יולי 1969 - שנתיים וקצת אחרי המלחמה, כבר חלה ואושפז) לא כל כך מפורט, או שלא התאמצתי לחקור בדברי ימי עגנון.
כל שאני יודע הוא שמנוחתו עדן בהר הזיתים, סוף-סוף - לפנים מן החומה - במקום הצופה אל הר הבית ללא חומה מגבילה. ואפשר שדווקא מנקודה זו - בעת תחיית המתים - יהיה הוא בין ראשוני הלויים שיאמרו שירה בבית המקדש.
כפי שמובא בגמרא (מסכת כתובות, קי"א, עמוד ב')
"עתידין צדיקים שמבצבצים ועולים בירושלים,
שנאמר ויציצו מעיר כעשב השדה – ואין עיר אלא ירושלים"
והנה חלומו הגדול של שמואל יוסף. (מתוך דבריו של ש"י עגנון בטקס קבלת פרס נובל, - ויקיפדיה)
"...אמרו בגמרא, (סנהדרין דף כ"ג עמוד א'): נְקִיֵּי הַדַּעַת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה
אלא אם כן יודעים מי יושב עִמהם. ובכן אומר לכם מי אני שנכנסתם עמי בסעודה....
מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים
וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים.
בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אַחַי הלווים בבית המקדש כשאני שר עִמהם שירי דוד מלך ישראל.
נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמהּ בגולה.
חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שֶמיִרְאָתָם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה,
שאם אחי בני עמי שומעים, לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה לה.
כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב..."
תהא נפשו צרורה בצרור החיים.
שיזכה לעמוד לקץ הימים, לראות כוהנים בעבודתם ולווים בדוכנם וישראל במעמדם.
ויתר דברי עגנון, וגבורתו הספרותית,
הלא הם כתובים על ספריו הרבים, מחברותיו ופרסיו הלא מעטים.
ומי שלא קרא פנינה ספרותית זו - לפנים מן החומה - אינו יודע מה טוֹבָה-רַבָּה הוא מפסיד.
אני מתנצל על אריכות הדברים.
![אדם ובהמה [כרך שמיני]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers46/461507.jpg)