לפעמים אני חושבת שאין כיף גדול יותר מהיכולת שלנו הקוראים להיכנס ולצאת מעולמות של אחרים. עולמות שבוראת עבורנו המילה הכתובה. זה מרגש, כי זה מעורר בנו חוויה משותפת במחיצת אנשים לגמרי זרים. אנחנו הולכים לאיבוד איתם, מגלים סודות וחושפים מהוויים, מדמיינים ומתיידדים, נסוגים ומתקרבים, בוכים, ונעלבים, צוחקים ונבוכים ולא אחת חווים שותפות גורל או מצטרפים יחד איתם למסע שלהם... והכול ארוז למעננו בתוך כריכה. אגודת דפים שמאכלסת חיים של חילוניים, דתיים ,ישראלים או נוכרים, במאה כזו או אחרת, והרגע הזה שאני מעבירה יד מלטפת על גבי המדפים עמוסי הספרים כמו על גבי אטלס גיאוגרפי, ועד שאצבעותיי עוצרות ובוחרות את העולם, המקום והזמן, ואת חברת האנשים החדשה שאיתה אני בוחרת להתחכך, והכל לפי מצב הרוח- הוא בהחלט רגע מופלא...

אז עכשיו עם אמונה אלון, הייתי שותפה סמויה בחייה של משפחה דתית, אבא עורך דין, אימא מנהלת אולפנה לבנות, ושבעה ילדים .יצאתי ונכנסתי בין דלתותיה ושוטטתי בין נפשותיהם בהתנחלות שהם גרים בה, ויחד איתם נקלעתי לטלטלה כשהבעל/האבא דורי קם ועוזב והאישה/האם מיכל נשארת בבית ומנסה להמשיך לקיים את חייה בשליטה המוכרת לה. "אשת חייל עשויה מפלדה". היא לא מבינה מה בדיוק טורד את נפשו של הבעל אבל גם הוא כמוה לא מבין, אלא שהצורך לבדוק כנראה חזק ממנו וזו בעצם הסיבה שהוא בוחר להתרחק. והחוט הדק שנשזר בין כל הדמויות, הוא בעזרת קולה של הבת ענבר בת ה-12, שמקשרת בין עבר להווה, היא זו המספרת, החוקרת, והמגוללת את סיפור המשפחה שתחילתו לפני כ-100 שנה עד עצם היום הזה, ומנגישה לנו את חייה הטרגיים של הסבתא רבתה שלה, בעלת הסוד, שנחשף לפנינו בהדרגה (למי במשפחה אין סודות ?!) ורק בסוף, אבל ממש בסוף, אנחנו נעמת את עצמנו עם שאלות כמו למשל :

האם המונח הזה "אשת חיל עשויה מברזל", לא טומן בחובו מאבקים וחולשות שרק הסתתרו מתחת לאותה הפסדה ? ..

ומהו בדיוק המשבר שעשוי לפקוד אותנו באמצע החיים, החיפוש הדוחק אחר המשמעות לקיום שלנו? האם השאיפה למצוא משמעות בחיים היא הכוח הראשוני אצל האדם והיא זו שמניעה אותנו (ויקטור פרנקל) ולאו דווקא הרצון בהנאה (אינסטינקט ההנאה ) על פי זיגמונד פרוייד ?

והבדיקות שאנחנו עושים לגבי הכללים שלפיהם אנחנו חיים , או אלו החדשים שאותם אנחנו מבקשים לאמץ ולהתאים להתנסויות החדשות ולעולמנו הרגשי והשיפוטי שהתפתח במשך השנים ?

ובכלל, האם מה שרואים משם לא יכולנו לראות מכאן... (סיכומי הביניים והתנסויות...)

והתהייה הגדולה היא אם צו הגורל הוא שלעולם נזדקק כנראה להתרחק על מנת להתקרב לעצמנו ולאחרים ?!
לקרוע על מנת לתפור מחדש טוב יותר... ?!
להרוס כדי לבנות שוב אבל חזק יותר הפעם ?!

והשאלה שיותר הצליחה להדהד, ימים רבים אחרי, היא האם אהבה אפלטונית , כזו שלא התממשה וגם שלא הייתה בכוונת מכוון , נתפסת כבגידה ויכולה לשנות את תוואי החיים בעוצמות בלתי נשלטות ?

אגב את הספר של אמונה "בית על מים רבים" קראתי וסקרתי לפני שנים. אהבתי את כתיבתה . וגם זה הנוכחי זורם והעלילה מתפתחת . בתחילה הפריע לי הקול הנוסף המלווה את תחילת הפרקים שרק כעבור זמן הוא מתברר ומובן והופך בעצם לסיפור שבתוך הסיפור . ....
..

היא אחת משבעת ילדי משפחה חרדית, בנים ובנות למיכל מנהלת אולפנה מצליחה ודורי עורך הדין.
ענבר כבדת המשקל חשה עצמה שונה מבנות כיתתה. בקושי בת מצווה וכל כך רצינית בהשוואה לפוחזות הללו.
'מרגישה את אלף הקילוגרמים שלה נמשכים אל האדמה'.
לכולם פרט לה שמות תנכ"יים מובהקים. את אבן יקרה, ענבר משרף עץ, אומרת אמא.
ולפני שבעים שנה סבתא וסבא רבא שיינא-חווה (שיינד'לה), חיה וגדליה. ועכשיו סבתא דבורה היא זקנת השבט.
והמשברים פוקדים את המשפחות אז וכיום. הפרת אמון, אהבה אסורה. אז כהיום אירועים אלימים – פרעות תרפ"ט ותקופת פיגועי שנות האלפיים. אחד מקרבנות הטרור הוא שמוליק, חברו של דורי שנפגע תוך נהיגה מקליע של מרצח.
ענבר אובססיבית לגבי עבר משפחתה הענפה ואיתור מצֵבה. שיטוטיה הממושכים בבתי העלמין הירושלמיים אינם מניבים תוצאות.
וסיפורי הדמויות אז והיום שזורים זה בזה, לטוב ולרע. הפרקים נפתחים בהווה וממשיכים בעבר (פונטים שונים). ענבר קרובה לסבתה דבורה שימיה ספורים ולאט מתקלפות השכבות, נחשפת האמת הקשה כשבתווך משתלבים קורותיהם של מיכל שלפי הסיפור העובר במשפחה נכנסה כפעוטה בת שנתיים ללוקר בתחנת הרכבת בשיקגו ונמצאה בנס. מיכל ודורי שלפני נישואיהם יצאו לנפוש באילת, נסחפו עמוק לים שטים על חסקה וניצלו בנס. אחיה ואחיותיה של ענבר, דורי המחפש מנוחה לנפשו בדירת חדר עלובה ששכר בירושלים.
וסיפורי דמויות המפתח מתקרבים בהדרגה ובמקביל לגילוי המפתיע שיטלטל את ענבר.
אמונה אלון חיברה ספר מורכב שתחילה לא תמיד קל לזכור מיהו מי. כתוב בסגנון יוצא דופן על אהבה, נטישה, משפחתיות וניכור.
שזור פה ושם באידיש (מאמע, טאטע ועוד משפטים קצרים).
במציאות הבלתי נתפסת והטירוף האופף אותנו מרגיש צורך באתנחתא מדי פעם גם במעט קריאה.

שמתי את הספר בשתי רשימות קריאה, ברשימת ספרים שאהבתי לקרוא ושאני חושבת שהם גדולים וברשימה שקראתי לה "השמות המופרכים". זה שם כל כך מופרך שכתבו אותט בקטן מתוך כוונה כנראה שהקונים יראו את שם המחברת ויסמכו עליו, או יבקשו את "ההוא של אמונה אלון". אף אחד לא יטרח לזכור שם חידתי שמכיל שתי מלים שכל אחת מהן עם כינוי גוף שונה, זה מבלבל מדי. דירגתי וסיווגתי, אבל איכשהו לא טרחתי לכתוב סקירה, ואולי ניסיתי ולא הצלחתי לסיים ולנסח. זה דבר שקורה לפעמים, אפילו בספרים שהחלטתי שהם טובים. לפעמים המילים לא מסתדרות, ולא עובד לי לספר מה בעצם מצאתי בספר ולמה אחרים צריכים או לא לקרוא אותו גם הם.

ענבר בר טוב היא ילדה חריגה, או לפחות ככה היא מרגישה. היא חריגה בשם שלה, לעומת חמשת אחיה הגדולים ואחיה הקטן שזכו כולם לשמות "מתנחליים" כבדים הנשמעים סבירים והגיוניים בסביבה שבה היא גרה. לעומת יראת וטוהר ויהוידע, ענבר נשמע מוזר ושונה. היא חריגה בתחושת הכבדות הגופנית והנפשית שלה מול בנות השתים עשרה איתן היא לומדת. ענבר מרגישה זקנה, אולי בת אלף. היא חריגה במצב המשפחתי שלה, כי אבא שלה, עד לאחרונה איש משפחה מהוגן ועורך דין במקצועו, החליט לעזוב את הבית שלהם, את המקצוע שלו, ואולי גם את אחריותו כאב. וענבר חריגה כי היא שומעת קולות. לא סתם קולות שהם, אלא קול אחד מובחן, עתיק, שמספר לה סיפור משפחתי מודחק.

ענבר אינה היחידה שמתמודדת עם השבר במשפחה. כל אחד מאחיה ואחיותה של ענבר מתמודד בדרכה או בדרכו עם ההחלטה של האב, כולל יראת שהיא רק בת 24 וכבר אם לשלושה ומתגוררת במאחז הקרוב. מיכל ברטוב, היא אמא של ענבר, מנהלת האולפנה הנערצת, מתמודדת עם פרידה מבן הזוג במקביל לפטירה של סבתא שלה חיה, לפיגוע החבלני שהיכה קשות בבית השכנים, ולבן הקטן כרמי שמפתח התנהגויות אובססיביות שמחוברות במחשבה שלו לצורך להגן על המשפחה. כל זאת מתוך ניסיון לא לפגוע בכהוא זה בשגרת העבודה ובשגרת ניהול הבית. סבתא של ענבר, דבורה, מתמודדת עם אובדנה של האם שגידלה אותה כל חייה ועם סיום חיי הנישואין שלה עצמה.

יש כאן הרבה מאוד דמויות, והרבה מאוד מערכות יחסים, וארבע הזדמנויות שונות להסתכל על חיי נישואים בדורות שונים, שזה בעצם עיקר הספר, ועל יחסי הורים וילדים. הסיפור המשפחתי ההיסטורי שהולך ונגלה בהדרגה יוצר תחושה של סיפור בלשי שהגיבורה שלו היא ענבר, ילדה מלאה, מסורבלת, שתקנית ולא חברותית בשנה של בת המצווה שלה. היום, בקריאה שניה, כבר פחות אהבתי את הספר. לא שהוא לא טוב, אבל יש לו חולשות שלא שמתי לב אליהן בפעם הראשונה שקראתי, והפעם בלטו לי מאוד. משפחת ברטוב מורכבת ממיכל ודורי וילדיהם, ומהמשפחה המורחבת בצד של מיכל עד ארבעה דורות אחורנית. לעומתם בולט מאוד החלל בצד של דורי. אין לו הורים, אין לו אחים, אין לו חברי ילדות, ואין שום צידוק עלילתי להעדר של כל אלה. דורי בא מהכלום והולך אל הכלום, וגם עולמו הפנימי כמעט ואינו מוזכר, והוא משמש רק רקע עלילתי לנשים בספר.

אני לא אוהבת שספרים עושים שימוש בגופן שונה או במתכונת הדפסה שונה לצרכי סימון והבלטה. אני בוודאי לא אוהבת כתיבת פרוזה בשורות קצרות וחתוכות. לכן הנטייה שלי היתה לדלג על החלקים הללו בתקווה שהם לא חשובים לעלילה, או שהטקסט ה"נורמלי" יבהיר את תוכנם. אז זה לא כל כך עובד, והטקסט נותר חידתי. מסתבר שגם אם קוראים את החלקים האלה הטקסט חידתי משום שאמונה אלון לא מקלה על הקורא ולא מסבירה מי הדובר. לקחתם ליד ספר שהשם שלו חידה שאינה מוסברת עד העמוד האחרון? אז תתמודדו בבקשה עם עוד חידות במהלך העלילה.

העלילה מתרחשת, וכנראה נכתבה, כשברקע האינתיפאדה השניה. זה בולט מאוד בתחושות, באווירה בהתנחלות עלומת השם, בירושלים, בהר הזיתים, מתאר חלק מהפחדים בציבור שחי את התקופה וחלק מהאוירה הכוללת. דורי ברטוב לא נכנס סתם ככה למשבר גיל העמידה שיוצר אצלו פתח לפירוק נישואיו, הגורם הוא מותו בפיגוע של חבר ושכן שלו. האינתיפאדה נוכחת גם בסצנה מלודרמטית ומיותרת לחלוטין מבחינה עלילתית לקראת סוף הספר. יתכן שבפעם הראשונה שקראתי הזדהיתי מאוד עם התחושות והאוירה, והפעם בקריאה השניה זה הרבה פחות נוכח.

כך או כך, נהניתי. גם בקריאה השניה. גם למתוח ביקורת זה כיף. גם להתעמק יותר בעלילה המקבילה, זו שכתובה בשורות קצרות ובגופן שונה ולתהות האם יתכן שהתקיימה, ולגלות מחדש את פשר השם החידתי, ממש בשורות האחרונות של הספר. הספר טוב, גם אם אינו בהכרח מהגדולים שקראתי.

לא יודעת, קיבלתי הרבה המלצות לספר הזה, ולהגיד את האמת הוא בין הספרים היחידים שעזבתי ממש באמצע,לא ממש עיניין אותי להמשיך לקרוא, וזה לא קורה לי הרבה, אולי בעתיד אתן לספר עוד היזדמנות כרגע לא

ספרות ישראלית יפה ומרגשת. שני סיפורים משתלבים זה בזה של משפחה אחת החל מירושלים בראשית המאה העשרים ועד לימנו אנו.
התמודדות של נשים בסיטואציות שונות וקשות: מוות, שכחה, התבגרות, זקנה, ילדות.
הסופרת הצליחה לגעת בנימי נפשה של כל דמות ודמות ולהעניק לה מאפיין ייחודי, לדבר בקולם של אלו שלא תמיד אנו שומעים.
הסיפור מלא בשערים שצריך לפתוח, מחסומים נפשיים ופיזיים שצריך לעבור.
השפה העברית קולחת בין מעברים מעברית של קודש לעברית של חול.
מדובר בספר הראשון שקראתי של אמונה אלון ובהחלט אנסה לקרוא עוד מיצירותיה.
בסופו של דבר, ההישג הכי גדול שלה בספר זה הוא היכולת להזיז הצידה את הסיפור הלאומי-פוליטי לטובת הסיפור המשפחתי האישי.
שני הסיפורים השזורים זה בזה עוסקים בעוצמתן של נשים עם רחשי התקופה בה היא נמצאות. פשוט נפלא.

ותכתבו: אהובתנו מתחיל להניע רק אחרי מאה עמוד.בתחילה השילוב של הסיפור על הילדה המתפתחת, האח עם הOCD, הזוגיות במשבר, הבעל האלים, נשמעו מאוד מאולצים.
בכל פרק של הסיפור העכשוי שזורים קטעים קטנים על סיפורה של הסבתא, בשפה של פעם.
הספר מספר סיפור, מעלה נקודות חשובות (אהבתי את הנקודה של שבע-הבעלים), עד שמגיע לקצה ומסתיים שם.
הכתיבה נחמדה והסיפור עצמו גם הוא בינוני למדי (חייבת לציין שמטריד לחשוב שילדה בת 12 מטיילת לבדה בבית עלמין ועוד יותר מטריד שהסופרת משלבת מדי פעם כתובות על מצבות שהיא המציאה).
ספר חביב, אני חושבת שפחות התלהבתי על הסיפור והסופרת.

סיימתי לקרוא את הספר הזה ממש לפני זמן קצר, ואני עדיין לא מעכלת את כל מה שהלך שם. ספר מצוין לדעתי, מעניין, מסקרן, כתוב בצורה קולחת ונוגעת ללב. היו לא מעט נקודות שבהן הייתי צריכה להפסיק לכמה רגעים את הקריאה, לעבד ולעכל את מה שקראתי ולבכות ביחד עם הסיפור שבחלק מהנקודות נגע וקרע במקביל את הלב. גם כשסיימתי את הספר הייתי זקוקה לנשימה עמוקה ולדמעות של פורקן. הספר הזה לגמרי נגע בי, בכמיהה ובערגה של אשה ואם, באבדן ובכאב, בחיפוש ובניסיון למצוא- כל אחד את מה שחסר לו, גם אם פתאום באמצע החיים מבינים/ רוצים להבין את זה. במקום הקטן- גדול הזה, הרחם- הרחמים, של לדעת ולחיות במציאות (אמיתית יותר או פחות) שבה מקבלים, אומרים וכותבים עלינו "אהובתנו". אמונה אלון נגעה בי, איו דרך אחרת לתאר את זה.

שמעתי כ"כ הרבה על הספר. רציתי לקרוא אותו ותמיד תהיתי מה פירוש שם הספר המוזר במעט.

בכל אופן, התחלתי לקרוא את הספר אתמול. בהתחלה לא התלהבתי מהסיפור של שיינא חוה ששזור פה ושם, אני בד"כ לא אוהבת קפיצות כאלו בספרים במיוחד כשאני לא מבינה איך זה קשור אבל הייתי סבלנית וחיכיתי שיהיה מעניין. וזה אכן קורה, לאט לאט העלילה שואבת את הקורא גם הקטעים של שיינא חוה הופכים להיות ברורים יותר, ושוב לא ניתן להניח את הספר מהיד עד לסופו שאז ליבי התקווצץ' בקרבי על שיינא חוה ועל סופה. ומייד כשסיימתי חזרתי להתחלה לקרוא שוב, אך הפעם בעיון, את הקטעים על שיינא חוה (ואח"כ הלכתי לישון לא לפני שנתתי נשיקה לכל אחד מילדיי...).

לדעתי הספר מומלץ מאוד- שפה יפה ועשירה, דימויים יפים, סיפור מעניין ותיאור הולם של המציאות.

אמונה אלון, מחכים לספר הבא...

וכתבתי, אמונה אלון, כתבתי. ; לספרה של אמונה אלון -'ותכתבו: אהובתנו'.

שלומות לך, אמונה אלון,

את השיעור הראשון שלך למדתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא את ספרך. וזהו שיעור מלפית, כי הלא אף אחד לא אוהב לראות את עצמו כקטנוני, (במקרה המרכך) וכבעל דעות קדומות. (אם כבר כותבים).
את הספר שלך לא הייתי קונה. וכשהייתי קוראת את הביקורות הטובות עליו, הייתי תמהה בהן. אני חלוקה על דרכך, אני מאמינה בדברים הפוכים ממך, אני לא אוהבת להקשיב לך, את מייצגת בעיניי את החלק הפחות יפה שלי כיהודית.
אלא שאת ספרך קיבלתי דרך מועדון הקוראים המשפיעים. הוא הגיע בכריכה לבנה, ועמד כאן יומיים. זה נדיר. אין ספר שאני מקבלת וממתין סגור על השולחן, פשוט אין.
כך, את מבינה, כשכבר פתחתי את ספרך, לא יכולת לקבל ממני הנחות או אנחות. סביב עיניי נוצר עיגול שלם של מרחק ולא יכולת להתקרב. מעודי לא ניגשתי כך לספר.
ואפילו, כשקראתי את העמוד הראשון, ואיזשהו קול, שנשמע לי זדוני, התחיל לנקר בי, 'שמעי, יש כאן סיפור', הנפתי ידי כדי לסלקו.
זה הועיל, עד לעמוד שלוש.
אחר-כך, כבר לא נצרך לי, הקול. והוא בוודאי לא היה זדוני. מרגע זה, הייתי שלך, קוראת ואוהבת.
לכן, תודתי לך, עוד לפני מתת ספרך. ומעל לה.

כתבת ספר שכותב את הכתובים, אל צירי לידתם.
ציר הרוחב, בתוך שטח שיש בו גבולות.
ציר העדות האורכי, בתוך מרחב עלום.
וציר הנבואה העומקי, בתוך מרווח קצר נשימה.
לכאורה, יכולה הייתי למפות את העולם, בקווים נושקים, מתחברים, מתפצלים, נקרעים והייתי מקבלת כמעט שיר למדידה ולרישום מדעי של גלי הלם ורעידות אדמה.
אלא, שהשטח - אינו מקבע את הגבולות, גם כשצריך לחצות אותם ברכב ממוגן, ולעבור דרך מחסומי חיילים, והעדות אינה מקבעת את העבר גם כשהיא חרוטה על מצבות בהר המנוחות, והנבואה אינה מקבעת את העתיד גם כשהיא מגשימה את עצמה.
אזי, את הצירים ציירתי בעפרון פחם. והעברתי את כף היד, כדי ליצור אותם כחומר בעירה רך. נוזל. והעיקר- שלא תהא בהם חדוּת. שהמשמעות תפזר אפר מעל לזמן ומתחת למקום.

ענבר, הנערה הרגישה של שרף העצים, אבן הסגולה המשובצת באורים ובתומים של הכהן הגדול, פועמת את פסיעותיה בסדק של בית העלמין. המצבה של סבה התרוממה כמבקשת להתקרב למצבה של סבתה, כמו ביקשה הדממה לעשות תיקון. חסרת מנוחה היא מצמיתה את עיניה לבר החנוק מטעויות אלוהים ואדם, מנסה להעניק לו מרפה ומרפא. להביא את עבודת הרקיע אל תהומות חשיפת העצמות והעצמיות, בתעצומות לכודות ואסורות. בנהורה ובתמימות של 'מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז' מהלכת ענבר על פי קברים, מחפשת את הדין, את הדיין, את החסד והרחמים.
ההתנפצות מקיפה אותה - משפחתה מתפוררת בשברים קיומיים נוקשים ומוקשחים, נקרעת בתוכה כמו רצתה לחתוך את הבגד בקריאת נהי עתיקת יומין, מהדהדת וחסרה.
מתוכה, מספרת ענבר את שיינא חוה, סבתא רבא. המציאות נוגסת בטפריה את דקיקות האמת, ממצבת במקומה סימני שאלה שאוספים אל חיקם עוררין ומטלטלין.

בנית כאן בית שאינו נבנה, אמונה.
כל החדרים שמעל הקרקע, פעורים אל הסימטאות, הגומחות, המערות והבורות של ההתבוננות הנוקבת. בין הריצוף המהודק שהנחת כמעשה אומן, הנחת את הרעפים, לרגע היה אפשר לגעת במרצפות של השמיים. אלא שהגיאולוגיה של הלוחות ושל הברית מתחילה לרטוט כדי לייצר את הרעד שממשיך להגיח מתוך היש ובתווך האין. ענבר נוגעת בהיסטוריה, אך היא ארכיאולוגית המדברת אל האבנים.
ולמעשה, היא אפילו לא ארכיאולוגית, היא פָּסָל החימר. היא מכדרת את קדרות החוּמרה, היא נותנת גוף בחומר, היא מאריכה את הצללים החבויים כסוד והיא שמה נפשה בכף המפסלת להקציע את האנושיות המוכתבת מראש ההר.

כאשר יצרת את חוצה ישראל שלך, עוקבת אחר הטוטפות המוסרות מבין העיניים, חרכת את האוויר בשפה מדוייקת, מעתיקת נשימה. לא נעלמו ממני אותן המילים שהרכבת את, מקמטת את האותיות כדי לבנות צירופים מזוככים, מחוננים. הדיוק של המקצב, האיפוק שיודע להתפרץ והמחול של האש, האיש והאישה שמפסק בין הדרש לפשט ולרז הוא מעשה כתיבה חכם.
חכם ויפהפה.
יפה, ומתעלה.

הספר שלך העניק לי גם שיעור בעריכה.
כמעט יכולתי לזהות את הנקודות בהן העורך/ת שלך דן, התווכח, ושוחח אתך.
חבל שהוא/היא לא היו יותר נוקשים אתך. המספר שלך, מספר דמות, כותב את הדמויות מתוך היותן, נוסע ביניהן, אבל הנסיעה הזו מקרטעת. חנוקה, היא לא יודעת להיעצר למרווחים נכונים, היא מטושטשת בין צידי הדרך לבין הדרך עצמה.
שיינא חוה, הייתה יכולה להיות בהירה יותר, מנוגדת וצרופה יותר, קרובה ורחוקה יותר, נוכחת ומהדהדת יותר. ולא פחות מכך, ה-לקראת סיומו של הספר, מיותר. כל כך מיותר. ואיני אומרת לך כאן אמירה פוליטית, אלא סיפורית. נשמתי לרווחה שלא גלגלת את הסוף לאן שהוא עלול היה להידרדר - מלודרמה, סרח עודף. העריכה אתך הייתה צריכה להיות דייקנית יותר.
גם בשיעור הזה, שמחתי.

היהדות אינה זרה לי, אמונה. היא חלק מהיותי. כי כן, יודעת אני עד כמה מורכבת הייתה מלאכת כתיבתך. מלאכה, מלשון - מעשה הידיים, נגיעת החומר ברוח החומר ברוח. מלאכה, מלשון שרף, נגיעת האש בעור, מלאכה מלשון בואכה פני מלאך, נגיעת הרוח ברוח.
אני מודה לך כי כתבת יהודית.

וכך, כשאני צריכה לסיים את מכתבי אלייך,
בפעם הראשונה בחיי, בניתי לי מצבה. מידי יום, נושמת אליי האבן. בימים מיטיבים היא מחייכת אליי. בימים מבורכים אני מתיישבת לצידה, מקשיבה לתבונתה. אני למדה לתמצת אותה, אני למדה לסדוק בה חיים. אני רוצה שייכתב בה: אהובתנו, ובכל אלה אני מגידה אלייך, כתבי עוד, אמונה, כתבי עוד. כי אתך, אני יכולה להמשיך ולדבר עם האבנים.

אני משלחת אלייך את תודתי, על מעשה כתיבתך,
צרוף בדממה, נוכח ומנכיח ממשות פגיעה בתוך מציאות עירומה מבגדי כהונה,
משובחת ויפה עד.