ביקורת ספרותית על ותכתבו: אהובתנו מאת אמונה אלון
ספר טוב

---

"לא סטיתי לא סטיתי, לא התיחדנו...לא מסרתי גופי לאיש אלא לגדליה שלי...
גופי היה של גדליה, נפשי היתה של גדליה,
אך חלק אחד בנשמתי היה של אהרון מבית גפן.
רק חלק אחד
רק חלק
אחד..."

הו, איזו שפה יש לנפש שלא נזקקת למגע בשר,
הנפש המסתורית הזו, שדי לה בהנף אישונים עד כְּלות,
שמבטם צולל ומלהיט כמיהה מאופקת,
'כמו ים המתקרב ונסוג ולוחש לחישות קצף סודיות אל חוף שכבר התרוקן מאנשים'
ומבקש למלא את המהמורות שהותירו אחריהם.
אך כלום לא עוזר ושוב זה חוזר כמו הים העקשן, אל החוף.

ותכתבו: אהובתנו - כותרת מופלאה שמשמעה מתברר מתוך המצבות.
[מעודי לא חשבתי שמצבות זה דבר חי כל כך].


הסיפור מובא דרך עיניה של ענבר בת ה- 12 המצוירת כאן כבוגרת בנפשה.
[תהיתי איך זה שניתן כזה משקל לקולה/רוחה של ענבר, ונזכרתי כי בעברי במאה שערים ראיתי ילדות בהירות כתכלת,
קלועות צמות זהובות כדבש, מובילות עגלת תינוקות ולצידן מכרכשים בצהלה עוד כמה גוזלים : )
אולי בחברה הדתית נולדים לתוך בגרות ואחריות]
בכל אופן, שני סיפורים מוצגים :
סיפור המסגרת על משפחת ברטוב, ספינת חייהם המטלטלת ואופן ההתמודדות שלהם עם הזוגיות, פרדות, ילדים מיוחדים ועוד...
והסיפור הפנימי על הסבתא הגדולה של ענבר , שיינא-חוה והעוול שנעשה לה, שכל כך רצתה לצרוח את צעקתה כך שבירח ישמעו אותה,
אבל נראה שאפילו בשמיים לא שמעו אותה, אפילו האל שלצידה לא עזר לה לנצח רק בגלל הרוח.
ורוחה של שיינא-חוה היתה טובה.
טובה ומאוהבת...

הדמויות מלאות חיוּת כלקוחות מן החיים בלי צלופנים מיותרים ורישרושים ריקים, מעוררות הזדהות ומציפות תהיות דחוקות... על ערך התא המשפחתי, אמונה, חיפוש (מציאה)עצמי – "היא [ענבר] מנסה למצא מרגוע במחשבות שהיא רגילה לחשוב מאז קטנותה. איך אני בכלל יודעת אם אני בכלל קיימת, היא חושבת. אולי אני לא באמת קיימת. אולי החיים לא באמת קורים, והכל רק חלום שהנשמה שלי חולמת.
ואולי אין באמת עולם, והכל באמת חלום שאלהים חולם לעצמו..." [עמ'164]

סיפור מכמיר על תמימות שכשלה, כמו תפילה אילמת לא מנוחמת,
אותו מגישה אֵלון ברעננות ועושר , בשפה רהוטה ומתנגנת.

הכתיבה המטפורית מכניסה ניגון לירי אהוב~~

"לא דיברתי עם איש מן הלקוחות הגברים שבאו לחנות
גם עם אהרון לא דיברתי מטוב ועד רע
הגיתי בו, לפעמים, ודמותו היתה בליבי גם כשלא היתי בחנות
אהבתי את צליל קולו, את צחוקו
את מבטו התכול, המכיר את מבטִי התכול
מן התהום התכולה המשותפת רק לי ולו..." [פרק ל"ו]

וברוח הזמן, ציטוט שאהבתי במיוחד:
"הנה עץ הרימון שלהט פריחתו האדומה
כבר מבשיל לפירות מרעישי לב."

שנה מלהיבה לכולם ^ - ^
שיורעש ליבנו מלהט פריחה : )
וניגע באור, בתכלת

כּנרת~~

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על ותכתבו: אהובתנו