כל אחד והסוד שמחזיק אותו, איתו.
הסודות שלנו ומה הם עושים לנו עם השנים....
מה חולל הסוד של אנה בנפשה, ולאן הוא הוביל...
מה קורע לנו את הבטן באמת, הסוד עצמו או גילויו? ובכלל...מה אפשר לעשות עם זה.
הייתי אומרת בעדינות שיש כאן פסיכולוגיה גם אם היא בגרוש,
יש מתח ענוג, ויש תרגום סביר.
ומה עוד??

"בין צילו של האור
לצלילו של השקט
בין מימיו של החוף לפריחת השלכת..."
-קובי אפללו-

מאז שנחבטתי בטיול, מה נחבטתי התנפצתי אל הסלע עד זוב דם, יצאתי מכלל נהיגה,וכך אני נוסעת ברכבת
ונהיה לי ים של זמן וגם ים של טיפוסים לפגוש...

אז במקום ללטף ת'ווסטאפ, שלפתי מהכיס הצדדי סיפרון-צ'יק :)
בעוד ידי מדפדפת שורות ים נוגה וערב קיץ לכאורה, אני חשה עיניים צדדיות מדפדפות בפָנַי
כמו לא מבינות מדוע זה לא נעות שפתיי . וברגע של פתיעה זה בא -
"את מתפללת אלתרמן?" הרשה לעצמו בחיוך תכול :)

אז היושב לצידי, בנסיעה שהחליפה ים במדבר, חשבני למתפללת מתוך סידור קטן,
והצצה נועזת לכריכה גילתה לו שאני מתפללת.... אלתרמן D: (שילוב כובש, הא?:)
מודה שניסיתי להגניב מבטים לא חשודים על שאר הנוסעים ואכן,
מחזה נדיר לראות מישו עם ... ספר, ביד. מבוגרים נימנמו בין הניקורים,
והרוב ליטפו משטח קר וחיצוני שהעלה על פניהם איזה חיוך תמהוני...


אז כל ההקדמה הזו, כדי לומר, שאלתרמן וחבריו בקטנה, כלומר ספרי "זוטא" כפי שהגדיר עידו,
נוסעים עימי עד ישוב קרסולי לכושר לחיצה על דוושת החיים ;)

ויותר מזה אנ'לא מתיימרת לכתוב על אלתרמן שרואה את -

הרקיע הזה צעיר

וכאילו כולו פתיעה

בערב קיץ

עם ים ומרחבים סמוכים

ואיך בכל הקומות

לאור החשמל מתהלכים

אנשים ונשים כמו

בתוך ספרים פתוחים....


אז אם יש לכם זוטא כזה וכיס פנוי, לכו על זה, ובלבד שלא תרגישו
שהכנסתם את אלתרמן לכיס הקטן שלכם ; )

"איך צומח שקט מתוך המהומה" , צורד פוליקר בקולו.
ובאמת איך, איך צמח לאלקה שקט אחרי עשרות שנים של מהומת נפש?
ובכן היא אוזרת כח, לצאת למסע שמטרתו נחשפת רק עם חתימתו.

תמונות חתונה נפרשות כחופה דרך שמשת האוטובוס בו היא נוסעת, וגלגליו החורקים בזמן דרך שני צירים:

בהווה המתפתל עם האוטובוס, בו היא פוגשת את מאיה, אלמנת מלחמה טריה,
ובעבר הצורב זכרונות ילדות ומשפחה בפולין, מלחמה, סלקציות, מחבוא, גטו וכו'.

כאחת שקשה לה עם ספרי שואה קלאסים, מאפשר הספר התבוננות קלילה להסתגלותם (הבלתי קלילה) של ניצולי שואה,
לאקלים בארץ, לשפה , למנטליות בכלל, ועל הבחירה בחברה או בבדידות.

הסיפור נגע לליבי במיוחד בגלל אהבתם של אלקה וישראל, בגלל השובל שנפרם מגלימת אהבתם,
ואלקה, על אף היותה תופרת עילית , לא יכלה לעשות עם זה דבר.

הספר כתוב בחום ארצישראלי , ולמרות העצב הניבט ממנו, הוא מחייך בין סדקי החיים.

זהו,
ולעת ערב זו עם רוח ערב
עלה נושר לו על גג ביתי
אני יודעת אני שומעת
מישהו הולך תמיד איתי ...

להכנס ממש, אבל ממש, אל תוך נפשו של אדם בלי לקרוע לו ת'ורידים.
לטייל בסימטאות הנשמה הסוערת שמטופל מאפשר, לחוש אותו ומתוך זה לפעול – זה מעבר למקצועיות.

יורם לא רק רואה את האדם שהוא מטפל בו, הוא גם פוגש אותו.

בצורה אנושית , לא מתנשאת, מגיש לנו יובֵל סיפורים מהקליניקה , על מצע הסברים המובן לכל נפש,
הן על שיטות הטיפול והן תאוריות.
תוך כדי הוא מדפדף גם בחולשות המטפלים מהיותם בני אדם (פשוט לא?:)
אז הוא סופג בגדלות פגיעות ובזיונות ממטופלים (במיוחד פרק 4) ודבק באמונתו כי יש לפעול עם המטופל ולא עליו.

בצד האינטנסיביות הבלתי נלאית בטיפול, נמצא תמיד הומור
שמרחיב את החיוך ומזכה את כולם בתוספת חמצן :)


מעבר למקצועיות. אמרתי?
( :

פשוט ספר מ-ת-ו-ק 3>
מלא הפתעות שצריכים לגלות,
ססגוני מימין וגם משמאל.
איילת מטיילת וכנרת מתמוגגת
עם כל דף אני פשוט חוגגת ~ . ~

תודה ל"נתי בית" שבזכותו הכרתי את הספר המקורי (כדבריו)-
"בוקר בהיר אחד" של אורה איל, שאולי שימש השראה להופר,
אשר הרחיבה את הרעיון המקורי,
הן בצבע והן בצליל :)

שתהיה לכם שבת נהדרת
עם חיפושית, חילזון וגם עם איילת :)
כּנרת~~

לקח לי קצת יותר מימים אחדים לסיימו. אני שמחה שבסוף לא ויתרתי, אבל זה רק בגלל הסוף.
אוקי, גם בגלל ההתחלה, שהיא – מאיר שלו :)
אז יש בו את הבעד ו"הבנגד" של יונה ונער, וגם נפערת בו ה'פונטלנה' הנרעדת ("אותו רווח נפחד שבכיפת גולגולתם של תינוקות" מסביר שם מיכאל:) והגבות הנדהמות מרומן רוסי, והשפה הכובשת של מאיר, המטביעה אותנו מרצון בתאורי הנוף והטבע של ערש ילדותו, וריחות התבשילים והתבלינים, והבצלים והשומים שמאיר מהזה אוהב :) - "אני כבר סיפרתי לך מי לימד אותי לבשל? זה היה הפועל שלי, שהיה רוקד ועושה קולות של אנשים וחיות והיה טבח גדול מאד.הוא אמר לי שהרגשות בלב צריכות להתערבב אחד בתוך השני, אבל התבלינים באוכל צריכים להיות אחד על יד השני. בגלל זה יותר טוב מלח בישול ממלח שולחן שהוא נמס לגמרי"
וגם די מגניב בקטע של ריקודים להסביר שטנגו, זה "ריקוד התשוקה הבלומה" חחחח מעיף לגמרי:)
ועם כל זאת איזה הד בעלילה(אם אפשר לקרא לזה עלילה) משך למטה כמו עופרת.
ניסיתי לקרא אותו עם נגיעות ראשונות של 'תכף-אני-זורחת' אלו שבהכרח עושות את היום לורוד-סגול-כתום, אכלתי איתו שאריות של יום שנמס, רבצנו יחד עם החושך שזחל בחצר ואפילו הסכמתי לשון ברפת עם יהודית והפרה שלה 'רחל', ו...איכשהו ..נרדמתי והתעוררתי עם הגעיות של הפרה (שהיא בעצם עגל..), עם קולות העורבים וזמרת הקנריות הצהובות שכולם משתלבים בכפר בו נולד המספר- "זיידה" לאימו יהודית.
הוא גר ברפת עם אימו שאהובה היתה עד כלות , על שלשה גברים בכפר, שלשה טיפוסים מעניינים, (כמו המומחה לריקוד וחיזור, קורע פשוט:) וכמו רוב הדמויות שמאיר מצליח לרקום אם בחוט משי דק ואם בנעיצת מחט גסה.

אהבתי את הציטוט מהתורה שהביא יוסף בחוות דעתו על אהבתו של יעקב לרחל, מה שהסמיק אותי, כי יהודית, משאת נפשו של יעקב , קראה לפרה שלה- 'רחל' : )

ועכשיו תגידו: - (כאילו שלא דיברנו די על אהבה
אבל האמת, לא ירדנו אל סופה..)
"אהבה זה עניין של השכל ולא של הלב, של חוקים ולא של חלומות ושגעונות.." זה מה שלימד השבוי האיטלקי את יעקב. אבל הוא, גם כשחזר על דברי העובד שלו, חי ונשם את אהבתו ליהודית בדיוק הפוך, או בעצם, הכי ישר שאפשר: "...ואז חרקה הדלת, האפרוחים דממו באחת והצמרמורת ההיא שבה לחלחל בעורפו של יעקב. הוא ידע שיהודית היא שנכנסה..ולבבו פירפר. כך יקרה ללב האדם עת תכווץ היראה את חדריו, והשמחה, באותו הרגע ממש, תרחיב את העליות, והלב נמס, ותכף ומיד בלאגן בכל הידיים והרגליים..."
כאילו וואלה, מאיפה הוא הביא אתזה שאהבה זה עניין של השכל?

והבנתם למה עדיף מלח בישול? הגרגירי הזה שספתה שמה במרק עוף ומבטיחה לי שזה יעביר לי ת'כאב בגרון.
לך תסביר לה שהכאב בגרון בא מהלב.. ;)

ובנתיים -
ישוב טלה אל חיק האם
ישכב בדיר וירדם : )

נתן יונתן שאל - "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"
ואני שואלת - איפה ישנה עוד אהבה כזו, כמו של אנה ופין, שהיא ברה, שהיא תמה ונקיה.
שהיא התענינות באדם באשר הוא, בבריאה ובנפלאותיה.
אהבה שיש בה קשב חף מכל אינטרס, סבלנות מנצחת וחיבה עמוקה.

כשפין פוגש בשיטוטי הלילה את אנה "היא נראתה כבת פראים קטנה, מרוחה כולה בצבעי צבעים, על פנים וזרועות, צואר ורגלים; חזית שמלתה מהומת צבעים מוחלטת" (עמ' 14) כך הוא אוספה אל ביתו, אל ליבו הענק המאפשר לה מרחב לשאול את כל השאלות בעולם, לערוך את כל הנסויים שעולים בדעתה, ואפילו לתת תשובות לפני ששואלים ת'שאלה :)
האור והמבט האופטימי של אנה על כל דבר, פשוט כובש ומזכיר את "פוליאנה" שאף היא ילדה מאומצת שהביאה שמחה ואור מחייך לסובביה. (אם כי באישיותה, פוליאנה הרבה יותר צוהלת ושובבה:)

העולם על פי אנה – ילדה בת 5 שטרם נשחקו סממני התום והסקרנות בה.
מבעד לעדשת עינה, גם נושאים כבדים מקבלים מימד אפשרי להתמודדות.(חושך ואור, אמונה, חיים ומוות, אלהים,אהבה [עצמית והזולת], ומבחינתי גם מתמטיקה:)
ספר המזמין לבחון מחדש את המוכּר והידוע, אך מודחק ותקוע.

פנינה שהתכרבלתי בתוכה:
"אור היום מפתח את חושי הגוף ואילו שעות לילה מפתחות את חושי הנפש,
מרחיבות את הדמיון, מחדדות את הזיכרון ומשנות את כל משקלם של הערכים." [עמ' 167]

בתור לא אוהבת מתמטיקה לחלוטין! הספר הזה ניגן לי קצת אחרת את צליל הסְּפָרות:
"יש דברים אחדים שאני חושבת עליהם, והם נורא.. נורא."
"מוזרים?"
"ממ.."
"עד כמה מוזרים הדברים האלה?"
"כמו שתיים וחמש הם ארבע."
העולם הופיע הרוס על מרבציו. צדקתי. כן, צדקתי. ידעתי בדיוק על מה היא מדברת.
בשלוה רבה ככל שהצלחתי להפגין גיליתי לה את סודי.
"או עשר?"
משך רגע או שניים היא לא זזה. לבסוף סובבה את פניה אלי ואמרה בקול שקט עד מאוד:
"גם אתה?"
"כן." עניתי, "גם אני. איפה מצאת את שלך?"
"למטה, בתעלה, המספרים על הסירות, בתעלה. ואיפה מצאת את שלך?"
"במראה."
"בראי?" חלחלת ההפתעה שלה נמשכה שנייה אחת. "ראי זה כמו מים. כן."
יכולתי לשמוע כמעט את צלצול הכבלים הנושרים ממני.
… שנינו למדנו כי "חמש" אינה אלא "חמש" ותו לא; אבל הספרה 5 הנשקפת במים או בראי הופכת להיות 2.
עובדת השתקפות זו עשויה לברוא שיטת חשבון מוזרה ומפתיעה: זה הדבר שקסם לנו כל כך."

ולי, כל הספר קסם. כנראה בגלל *ש-
אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות...

ואהבה קצרה ומלאה כזו
בין נער מגודל וילדה נטושה

*כאן, חלומות שמורים של אהוד מנור:
http://www.youtube.com/watch?v=bIGjr-Qw-P4

מרחבי אור ותכלת (לפחות כמו שאנה פיזרה:)
כּנרת~~

"לא סטיתי לא סטיתי, לא התיחדנו...לא מסרתי גופי לאיש אלא לגדליה שלי...
גופי היה של גדליה, נפשי היתה של גדליה,
אך חלק אחד בנשמתי היה של אהרון מבית גפן.
רק חלק אחד
רק חלק
אחד..."

הו, איזו שפה יש לנפש שלא נזקקת למגע בשר,
הנפש המסתורית הזו, שדי לה בהנף אישונים עד כְּלות,
שמבטם צולל ומלהיט כמיהה מאופקת,
'כמו ים המתקרב ונסוג ולוחש לחישות קצף סודיות אל חוף שכבר התרוקן מאנשים'
ומבקש למלא את המהמורות שהותירו אחריהם.
אך כלום לא עוזר ושוב זה חוזר כמו הים העקשן, אל החוף.

ותכתבו: אהובתנו - כותרת מופלאה שמשמעה מתברר מתוך המצבות.
[מעודי לא חשבתי שמצבות זה דבר חי כל כך].


הסיפור מובא דרך עיניה של ענבר בת ה- 12 המצוירת כאן כבוגרת בנפשה.
[תהיתי איך זה שניתן כזה משקל לקולה/רוחה של ענבר, ונזכרתי כי בעברי במאה שערים ראיתי ילדות בהירות כתכלת,
קלועות צמות זהובות כדבש, מובילות עגלת תינוקות ולצידן מכרכשים בצהלה עוד כמה גוזלים : )
אולי בחברה הדתית נולדים לתוך בגרות ואחריות]
בכל אופן, שני סיפורים מוצגים :
סיפור המסגרת על משפחת ברטוב, ספינת חייהם המטלטלת ואופן ההתמודדות שלהם עם הזוגיות, פרדות, ילדים מיוחדים ועוד...
והסיפור הפנימי על הסבתא הגדולה של ענבר , שיינא-חוה והעוול שנעשה לה, שכל כך רצתה לצרוח את צעקתה כך שבירח ישמעו אותה,
אבל נראה שאפילו בשמיים לא שמעו אותה, אפילו האל שלצידה לא עזר לה לנצח רק בגלל הרוח.
ורוחה של שיינא-חוה היתה טובה.
טובה ומאוהבת...

הדמויות מלאות חיוּת כלקוחות מן החיים בלי צלופנים מיותרים ורישרושים ריקים, מעוררות הזדהות ומציפות תהיות דחוקות... על ערך התא המשפחתי, אמונה, חיפוש (מציאה)עצמי – "היא [ענבר] מנסה למצא מרגוע במחשבות שהיא רגילה לחשוב מאז קטנותה. איך אני בכלל יודעת אם אני בכלל קיימת, היא חושבת. אולי אני לא באמת קיימת. אולי החיים לא באמת קורים, והכל רק חלום שהנשמה שלי חולמת.
ואולי אין באמת עולם, והכל באמת חלום שאלהים חולם לעצמו..." [עמ'164]

סיפור מכמיר על תמימות שכשלה, כמו תפילה אילמת לא מנוחמת,
אותו מגישה אֵלון ברעננות ועושר , בשפה רהוטה ומתנגנת.

הכתיבה המטפורית מכניסה ניגון לירי אהוב~~

"לא דיברתי עם איש מן הלקוחות הגברים שבאו לחנות
גם עם אהרון לא דיברתי מטוב ועד רע
הגיתי בו, לפעמים, ודמותו היתה בליבי גם כשלא היתי בחנות
אהבתי את צליל קולו, את צחוקו
את מבטו התכול, המכיר את מבטִי התכול
מן התהום התכולה המשותפת רק לי ולו..." [פרק ל"ו]

וברוח הזמן, ציטוט שאהבתי במיוחד:
"הנה עץ הרימון שלהט פריחתו האדומה
כבר מבשיל לפירות מרעישי לב."

שנה מלהיבה לכולם ^ - ^
שיורעש ליבנו מלהט פריחה : )
וניגע באור, בתכלת

כּנרת~~

גם לספר יש שני צדדים: (לפחות:)
"ילד הסוסים" - אפוף השראה ואומץ, ולא רק בגלל הסיפור של הבן – רואן.
חייו הקשים של רופרט האב, משמשים רקע שיצר קרע בחייו , וזה מה שאיפשר לו להרקיע שחקים עם בנו.
בצעירותו סבל רופרט התאכזרות מצד חבריו בביה"ס עד אשר קרס, ולא נפרד מהמיטה למשך 3 חודשים.
"מה יוציא אותך מהמיטה?" שאלו הוריו, והוא ענה: "לרכוב, אני רוצה לרכוב".
הילד הכריע והכניע את הוריו העירוניסטים שהתנגדו לרכיבה עד אותו רגע.
"בזכות זה יצאתי מהמיטה, השתלטתי על הדיכאון שלי, חזרתי ללימודים ואיחיתי את הכבוד העצמי שלי. במשך שנתיים מכרתי בשוק הפשפשים בלונדון, זבל שהייתי מוצא כדי לרכוש לעצמי סוס". [עמ' 69]
רופרט היה בן 12-14 כשעמד בדוכן ומכר מה שמכר.
לדעתי , יותר ממה שהוא מכר, הוא קנה – קנה אומץ לב, כח רצון עז, התגברות, ודבק במטרתו כבר בגיל כה צעיר, מה שמסביר מעט את האמוק שאחז בו במסע ה'ריפוי' של בנו.

ההלם אליו נכנסים הורים שמתבשרים כי ילדם כחול העיניים , מושא חלומם - אוטיסט, הוא עצום, ומוליד תחושות קשות:
"...הרגשתי שמישהו הלם בי באלת בייסבול. עצב, בושה – אותה בושה מוזרה וחסרת פשר, כאילו איכשהו קיללתי את הילד הזה כשהעברתי לו את הגנים הפגומים שלי. כאילו דנתי אותו בעצמי לחיים של זרות..." רק הרגש מזדעק והשכל מושבת אל מול התקפי הזעם הקשים של רואן, "אשר גם אנו כמו כל הורים טריים, השלכנו על בננו , בכל כוחנו, את החלומות והשאיפות שלנו. כבר אז דמיינתי את עצמי מלמד אותו לרכוב, יוצא איתו להרפתקה על גבו של סוס.. כריסטין, גם היא פיתחה פנטזיה משלה שבבוא היום תנהל דיונים רוחניים ופילוסופיים עמוקים עם בנה המבריק והאינטילגנטי. היינו משוכנעים שהילד גאון, החנפנו לעצמנו על התוצר של מוחות אינטלקטואליים כמו שלנו..." [עמ'17]
עם תאור כן שכזה, ההלם והקושי עצומים שבעתיים.
מאוֹשר חוצה גבולות הם נופלים לתהום חשוכה בה עליהם להתמודד בעיקר עם התקפי זעם (קשה לראות זאת בסרט) וחוסר תקשורת עם בן חלומותיהם.

עד עמ' 50 לערך , מסופר בקצרה על מסלול רגיל, מקובל ומתיש שעוברים הורים עם ילדים מיוחדים – איבחונים, מטפלים שונים (קלינאית תקשורת, פסיכולוגים, שיטת ABA וכד') ומגלים שאין בהם כדי לסייע לבנם האוטיסט.

ואז מתחיל מסע הסבל והעינויים אל הריפוי המיוחל, שלמעשה לא מגיע. אלהי הרוחות וההרים לא מצליחים לתקן אצל רואן את מה שהאל/הטבע פגם.
הטלטלות אצל שמאנים במונגוליה, שתיית נוזלים ותערובות שמחמת צחנתם נוותר על תאורם , הצלפות בשוט, לאב , לאם וגם ל- ועוד על מסע הכאב והדווי תוכלו לקרא בספר, מתוך תקוה שזה יהפוך את האוטיסט לנורמלי . ולא היא.

בגדול, זוהי מסירות מרשימה של הורים הרוצים לסייע לבנם להפטר לפחות מהתקפי הזעם.
עם זאת יש תחושה שהם עשו את הטרוף הזה למען עצמם. רואן התרוץ והם הסיבה. הקושי לקבל שמהם יצא אוטיסט העביר אותם על דעתם עד שהיו מוכנים לקבל רצועות איומות, קורעות עור על גבם ועל גב ילדם (האהוב!)

המסע נתן להם סיפוק שהם עשו את הבלתי אפשרי למען בנם.
אני תוהה לו היו להם עוד ילדים, האם זה היה בר ביצוע.
רואן היה בן יחיד וזה איפשר את המסע המטורף, שבא גם כדי לסייע להוריו להשלים איתו ולקבלו על אף מורכבויות החיים שהוא מזמן.

בסוף הספר מציין רופרט שרואן עדיין אוטיסט, אם כי התקפי הזעם שלו נרגעו וכן הוא נגמל מעשיית צרכים במכנסיו, תופעות המתרחשות ממילא עם הזמן, הסבלנות, האהבה והתרגול.

מקסים לראות בסוף הספר [והמסע] איך ההורים מקבלים את בנם רואן האוטיסט , כפי שמציין רופרט - "הוא לא החלים – וגם לא הייתי רוצה שיחלים. כי כדי להחלים, יידרש לנתק את עצמו מהאוטיזם שלו, ופתאום זה נראה לי שגוי מיסודו..."

אין ספק שהם עברו כברת דרך רגשית מעבר להרים ולימים, גם דרך שוק הפשפשים...

הכתיבה סבירה, בעיקר טובים תאורי הנוף והטבע:
"כעת כבר טסנו נמוך , לא הרחק התנשאו הרים. רכס אחר רכס, מכוסים במרבד של יערות אורנים וצפצפה, פה ושם גם כרי דשא ירוקים ואגמים שקרצו לנו לאור השמש של שעות הבוקר. בין הרכסים השתרעו קילומטרים רבים של ערבה: אדמת מרעה אינסופית ולא מגודרת שנשקה למרגלות הגבעות כמו מים זכים וירוקים שלוחכים חוף הררי.

לא ראינו כבישים וגם לא בניינים.
רק נוף קדומים נצחי, בדיוק כמו שברא אותו האל."
[עמ' 70]