גם לספר יש שני צדדים: (לפחות:)
"ילד הסוסים" - אפוף השראה ואומץ, ולא רק בגלל הסיפור של הבן – רואן.
חייו הקשים של רופרט האב, משמשים רקע שיצר קרע בחייו , וזה מה שאיפשר לו להרקיע שחקים עם בנו.
בצעירותו סבל רופרט התאכזרות מצד חבריו בביה"ס עד אשר קרס, ולא נפרד מהמיטה למשך 3 חודשים.
"מה יוציא אותך מהמיטה?" שאלו הוריו, והוא ענה: "לרכוב, אני רוצה לרכוב".
הילד הכריע והכניע את הוריו העירוניסטים שהתנגדו לרכיבה עד אותו רגע.
"בזכות זה יצאתי מהמיטה, השתלטתי על הדיכאון שלי, חזרתי ללימודים ואיחיתי את הכבוד העצמי שלי. במשך שנתיים מכרתי בשוק הפשפשים בלונדון, זבל שהייתי מוצא כדי לרכוש לעצמי סוס". [עמ' 69]
רופרט היה בן 12-14 כשעמד בדוכן ומכר מה שמכר.
לדעתי , יותר ממה שהוא מכר, הוא קנה – קנה אומץ לב, כח רצון עז, התגברות, ודבק במטרתו כבר בגיל כה צעיר, מה שמסביר מעט את האמוק שאחז בו במסע ה'ריפוי' של בנו.
ההלם אליו נכנסים הורים שמתבשרים כי ילדם כחול העיניים , מושא חלומם - אוטיסט, הוא עצום, ומוליד תחושות קשות:
"...הרגשתי שמישהו הלם בי באלת בייסבול. עצב, בושה – אותה בושה מוזרה וחסרת פשר, כאילו איכשהו קיללתי את הילד הזה כשהעברתי לו את הגנים הפגומים שלי. כאילו דנתי אותו בעצמי לחיים של זרות..." רק הרגש מזדעק והשכל מושבת אל מול התקפי הזעם הקשים של רואן, "אשר גם אנו כמו כל הורים טריים, השלכנו על בננו , בכל כוחנו, את החלומות והשאיפות שלנו. כבר אז דמיינתי את עצמי מלמד אותו לרכוב, יוצא איתו להרפתקה על גבו של סוס.. כריסטין, גם היא פיתחה פנטזיה משלה שבבוא היום תנהל דיונים רוחניים ופילוסופיים עמוקים עם בנה המבריק והאינטילגנטי. היינו משוכנעים שהילד גאון, החנפנו לעצמנו על התוצר של מוחות אינטלקטואליים כמו שלנו..." [עמ'17]
עם תאור כן שכזה, ההלם והקושי עצומים שבעתיים.
מאוֹשר חוצה גבולות הם נופלים לתהום חשוכה בה עליהם להתמודד בעיקר עם התקפי זעם (קשה לראות זאת בסרט) וחוסר תקשורת עם בן חלומותיהם.
עד עמ' 50 לערך , מסופר בקצרה על מסלול רגיל, מקובל ומתיש שעוברים הורים עם ילדים מיוחדים – איבחונים, מטפלים שונים (קלינאית תקשורת, פסיכולוגים, שיטת ABA וכד') ומגלים שאין בהם כדי לסייע לבנם האוטיסט.
ואז מתחיל מסע הסבל והעינויים אל הריפוי המיוחל, שלמעשה לא מגיע. אלהי הרוחות וההרים לא מצליחים לתקן אצל רואן את מה שהאל/הטבע פגם.
הטלטלות אצל שמאנים במונגוליה, שתיית נוזלים ותערובות שמחמת צחנתם נוותר על תאורם , הצלפות בשוט, לאב , לאם וגם ל- ועוד על מסע הכאב והדווי תוכלו לקרא בספר, מתוך תקוה שזה יהפוך את האוטיסט לנורמלי . ולא היא.
בגדול, זוהי מסירות מרשימה של הורים הרוצים לסייע לבנם להפטר לפחות מהתקפי הזעם.
עם זאת יש תחושה שהם עשו את הטרוף הזה למען עצמם. רואן התרוץ והם הסיבה. הקושי לקבל שמהם יצא אוטיסט העביר אותם על דעתם עד שהיו מוכנים לקבל רצועות איומות, קורעות עור על גבם ועל גב ילדם (האהוב!)
המסע נתן להם סיפוק שהם עשו את הבלתי אפשרי למען בנם.
אני תוהה לו היו להם עוד ילדים, האם זה היה בר ביצוע.
רואן היה בן יחיד וזה איפשר את המסע המטורף, שבא גם כדי לסייע להוריו להשלים איתו ולקבלו על אף מורכבויות החיים שהוא מזמן.
בסוף הספר מציין רופרט שרואן עדיין אוטיסט, אם כי התקפי הזעם שלו נרגעו וכן הוא נגמל מעשיית צרכים במכנסיו, תופעות המתרחשות ממילא עם הזמן, הסבלנות, האהבה והתרגול.
מקסים לראות בסוף הספר [והמסע] איך ההורים מקבלים את בנם רואן האוטיסט , כפי שמציין רופרט - "הוא לא החלים – וגם לא הייתי רוצה שיחלים. כי כדי להחלים, יידרש לנתק את עצמו מהאוטיזם שלו, ופתאום זה נראה לי שגוי מיסודו..."
אין ספק שהם עברו כברת דרך רגשית מעבר להרים ולימים, גם דרך שוק הפשפשים...
הכתיבה סבירה, בעיקר טובים תאורי הנוף והטבע:
"כעת כבר טסנו נמוך , לא הרחק התנשאו הרים. רכס אחר רכס, מכוסים במרבד של יערות אורנים וצפצפה, פה ושם גם כרי דשא ירוקים ואגמים שקרצו לנו לאור השמש של שעות הבוקר. בין הרכסים השתרעו קילומטרים רבים של ערבה: אדמת מרעה אינסופית ולא מגודרת שנשקה למרגלות הגבעות כמו מים זכים וירוקים שלוחכים חוף הררי.
לא ראינו כבישים וגם לא בניינים.
רק נוף קדומים נצחי, בדיוק כמו שברא אותו האל."
[עמ' 70]
