אני עובר משבר קריאה. כל ספר שאני פותח לא מעניין אותי.
זאת לא פעם ראשונה שזה קורה לי. כיוון שקריאת ספרים היא אחת הפעולות האהובות עליי, זה מתסכל אותי נורא.
אז אמרתי לעצמי "אולי זאת הזדמנות? אולי אנסה לקרוא ספר שבחיים לא הייתי קורא?".
ככה הגעתי לקרוא את מקימי. מצאתי אותו בתחנת ספרים ברחוב.

ראשית - הוא הרבה פחות גרוע ממה שחשבתי.
הוא דווקא מעניין, והקריאה בו רצה. סיימתי לקרוא ביומיים. אומנם זה יום כיפור, אבל אני לא קורא מהיר.

מצד אחד - יש בספר את כל הקלישאות הצפויות של חוזרים בתשובה, ובפרט של הברסלבים. מצד שני - הוא בהחלט מעורר מחשבה.
תמיד אני מקנא באנשים שיודעים "מה נכון". מן הסתם, נועה ירון הייתה אומרת לי לנסות, אבל לא נראה לי שזה יקרה.


האם אני ממליץ על הספר?
נראה לי שכן

מה הציון שאני נותן לו?
אני באמת לא יודע, וזה כבר מעניין.

ספר יהודי שאני שמחה שהגעתי לקרוא בו. כמו כל ביוגרפיה שאני אוהבת להיחשף אליה כך גם נהניתי לקרוא על מסעה של נועה ירון דיין. המסע החשוף והכן ריתק אותי והלוואי ויכולתי להתמסר רק לקריאה.
ממליצה בחום לקרוא.

"...הטה אוזנך ושמע, פקח עיניך וראה, והבן והבט האמת לאמתו. הסר עיקשות לב ודרכי ליצנות ושקרים, וחוכמות של הבל הסר ממך. חוסה על נפשך והטה דעתך ומחשבתך אל האמת לאמתו, כי אם חס ושלום תיטה מן האמת, את מי תטעה? הלוא לא תטעה כי אם את עצמך...'
ליקוטי מוהר"ן (מורנו הרבי נחמן מברסלב) ספר היסוד של חסידות ברסלב בגדר ריבוי אור" (עמ' 122)

*מוסיפה בעריכה
מושג חדש שלמדתי בעקבות קריאת הספר "גלות הנפש" - לא רוצה להרחיב יותר כדי לא ליצור ספויילר.

חלק גדול מהעם עוסק בימים אלה בלחזור בתשובה, אז חשבתי שיהיה מתאים לכתוב דווקא עכשיו ביקורת על ספר שגם הוא בעניין הזה.

אם תעשו מדגם אקראי בין כל בעלי התשובה המפורסמים בארץ תקבלו סיפור חיים אחיד בסגנון: "הייתי מפורסמת ועשירה, היה לי הכל ולא היה לי כלום, ואז חזרתי בתשובה ונפתרו כל צרותיי בחיים, ואני חיה באושר ועושר בדירת חדר ויש לי הכל."
נועה לוקחת את הסיפור הבנאלי הזה ועושה ממנו מטעמים. חובה לציין שהסוף שלה לא בנאלי, אבל לזה נגיע תיכף.

נועה כותבת מדהים. הכתיבה שלה קסומה כל כך וצבעונית כל כך, שאני מסוגלת לקרוא אותה מכריכה לכריכה שוב ושוב ולא יימאס לי. חבל שהיא לא כותבת עוד ספרים, לא אכפת לי על מה. שתכתוב על דלתות פנדור, על מעמד הפועלים במאה ה18, על שפתון בטעם תות. העיקר שתכתוב.

היא מצליחה להכניס את המתיקות והשנינות המגניבה הזאת שלה באמצע הקטעים הכי סתמיים: "בן אומר שזה יעבור לו תוך כמה שבועות, שברנר לא אחד שיחזור בתשובה. הוא מטורף מידי בשביל זה, ברנר. חוץ מזה, איך הוא יגלוש עם כיפה?"

- - - - - - - - - - - - - - - - - - -

היא מתארת את החיים שלה בשפה רהוטה וקולחת, מצליחה לחנוק אותי מצחוק בערך כל עמוד שני. משלבת דמויות כל כך מעולות בעלילה (אין על ברנר), ממחישה רעיונות גדולים במילים פשוטות ומקסימות, מכניסה נקודות מעניינות למחשבה בלי להיות דביקית ולו לשניה, והכי חשוב – לא נכנעת לסיפור הבנאלי.
כן, היא חזרה בתשובה אבל לא כל צרותיה נפתרו. עדיין יש התמודדות. עדיין יש קשיים. החיים לא הפכו לגן עדן מלא נצנצים וקשתות בענן.
וכמו שנועה כותבת, בכלל אין דבר כזה לחזור בתשובה תוך רגע. זה תהליך שמתחיל אבל לא נגמר אף פעם. כל יום חוזרים בתשובה מחדש. עוד קצת ועוד קצת.

"חזרה בתשובה זה לא פעם אחת ונגמר. מתלבשים שונה, שמים מטפחת על הראש, קצת קשה, וזהו. אני הופכת להיות צדיקה. זה לא נגמר עד היום האחרון שלך. אני אמורה לעשות תשובה כל יום. להילחם ברע שבי כל יום. להמשיך לעמוד על הרגליים גם כשנראה שאי אפשר יותר. זה המשחק. מותר ליפול, אבל חייבים לקום ואסור להתייאש."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - -

נועה חזרה בתשובה בלי להפוך לקדושה מעונה ומעצבנת. קראתי עליה איזו כתבה לאחרונה וצפיתי בתוכנית אירוח שבה היא השתתפה. הבנאדם נשאר חמוד, שנון, מצחיק וזורם. הבית שלה יפה, מאובזר ומעוצב (כך נראה בתמונות המלוות את הכתבה..) היא לא השליכה את החיים הקודמים מאחור אלא לקחה מהם מה שמתאים לה, ובאופן כללי היא בריאה בנפשה.


- - - - - - - - - - - - - - - - - - -

את הספר הזה פספוס לא לקרוא. גם אם אתה חילוני שחזרה בתשובה לא נמצאת בתוכניות שלך. נועה לא מנסה לשכנע, גם לא להסביר, בטח לא לתרץ. היא מספרת מה עבר עליה, ומספרת היטב.
היופי בספר הזה (בעיני, לפחות) שאפשר לקחת אותו איך שרוצים. אפשר לקרוא אותו בתור טקסט ספרותי שכתוב היטב ולהתעלם מהמסרים, אם לא בא לכם עליהם. ואפשר גם אחרת. נתון לשיקולכם. נועה לא מנסה לדחוף כלום בכוח, וזה נפלא בעיני. לא חייבים להסכים עם הדרך של האחר, אבל חייבים לכבד אותה, ותמיד כיף לגלות אנשים שמצליחים לעמוד בזה.

"את צודקת, את לא יודעת כמה את צודקת. מה את חושבת, שאנחנו הדתיים לא צריכים לחזור בתשובה? צריכים. אפילו יותר מהחילונים."

גמר חתימה טובה ושנה מתוקה ושמחה לכולכם.

נועה ירון דיין יודעת לכתוב. רוב הביקורות בסימניה מסכימות על כך, ויש סיבה טובה - הצורה בה ירון-דיין כותבת מכוונת אותך בדיוק למילים האלו, "נועה ירון דיין יודעת לכתוב".
יותר מכל, זה מזכיר לי את ישראבלוג, פלטפורמת הבלוגים הראשונה והאחרונה שלקחתי בה חלק. למרות שהיו בה כותבים מכל גווני הקשת (כל קשת שאתם יכולים לחשוב עליה), היה איזה מכנה משותף שאיחד חלק גדול מן הכותבים הצעירים - ההליכה סחור-סחור סביב הרגש הבוסרי פשוט כדי "לרגש", המקצב של הכתיבה שנועד לקבל את התגובה "וואו, את כל כך מרגשת!". זה אמור להיות חושפני, זה אמור להמם אותך בהזדהות מטורפת, זה אמור. לפעמים זה באמת, אבל לרוב נשאר לך בפה טעם רע של מניפולציה. אני יודעת, כי גם אני כתבתי ככה. למדתי את חוקי המשחק, ויישמתי אותם. אלא שאני הייתי בת חמש עשרה, וירון-דיין... נו, קצת התרחקה מהגיל הזה. אני מרשה לעצמי להצביע על הגימיק רק מפני שהשתמשתי בו בעצמי בעבר, וכדי להסביר את תחושתיי לאחר קריאת הספר; חלילה לא מתוך זלזול ברגשותיה של הכותבת, שאני מניחה שהם כנים למרות הצורה בה הם מוצגים.
ופה בדיוק הבעיה שלי. מצד אחד, הרגשתי כאילו אני קוראת את מה שכבר קראתי עשרות פעמים - בלוג של נערה צעירה שמדברת על בחירותיה בלשון "פיוטית" כביכול, "עכשווית" כביכול שני, ו"פורטת על נימי הלב" כביכול שלישי.
אבל למרות שכבר קראתי את זה - וכבר קראתי סיפורי חזרה בתשובה לאין ספור, כולל הלהט, כולל הרגש, כולל הבריחה מהריקנות ומציאת האמת - למרות הכל, היו רגעים שנהניתי. נהניתי לחזור למקצב שאני מכירה, לעולם של מישהי אחרת, אפילו אם נאלצתי לבלוע את המניפולציה ולהחליק אותה בכוח בגרון. בדיוק כמו בישראבלוג, אתה לומד לסנן את המניירות הטפלות ולהתחבר לעיקר, שהוא הבן אדם שחושף את הקרביים מולך ויש לו משהו להגיד ואין לו אף מקום אחר בעולם לומר אותו. וכשהצלחתי לעשות את זה ולהעמיד לנגד עיני את הצעירה עם הרגשות המתפרצים שבסך הכל רוצה שישמעו אותה, אז התחברתי באמת.

ובנוגע לפרק ל"ג.
ל"ג זה אש. וזה מה שהפרק הזה העביר בי. אש רותחת של כעס וכמיהה.
בפרק ההוא היא פונה לאחותה הקטנה ומספרת לה שהיא החליטה לעשות שינוי. לא סתם שינוי, ה-שינוי. הייתי נותנת הרבה כדי לקבל שיחה כזאת לפני שהחיים שלי התהפכו בלי התראה. הדיבור הזה בין שתיהן הוא כל כך לא מובן מאליו, והוא זה שמעיד בעיני על הרגישות האמיתית של נועה, ועל היכולת שלה לראות את הצד השני, דרך עיניים שלא היו חלק מהתהליך שהיא עברה. אתם יודעים, אנשים חוזרים בתשובה, חוזרים בשאלה, ובטוחים שזה משפיע רק עליהם, ושהמשפחה שלהם פשוט צריכה "לקבל" אותם וזה הכול. יש בזה משהו נכון - התפקיד של המשפחה זה לתמוך בך - אבל את לא יכולה להפיל עלינו את הפצצה הזו ביום בהיר אחד ולצפות שכולנו נתיישר. בלי שום תיווך, בלי הסבר.
אחותי, אתם מבינים, עברה את כל המסלול מהילדה הטובה לילדה הרעה לילדה המרדנית לילדה האבודה לילדה שמצאה את האור. ובכל שלב כזה, בכל אפיזודה חולפת, היא הייתה מתעקשת שעכשיו זה "זה", וזהו, תקבלו אותי כמו שאני. ככה החלטתי. ומה שהכי מעצבן זה שבכל שלב זו הייתה היא נגד העולם כולו. תמיד עם הגישה הזאת של "אף אחד מכם לא מבין אותי". וכשאת פונה לאחותך בעודך במגננה, עטופה בשכבות של פירוד, איך נוכל להבין אותך?
זה לא הולך ככה, במיוחד במשפחה כמו שלנו, שכל נוכחות בה מורגשת עד העצם, שבה מכירים זה את זה יותר טוב מאשר בכל מקום אחר. אנחנו כמו ספינה, את יודעת - אנחנו מפליגים יחד, ואם מישהו בוחר בדרך שונה, אנחנו פשוט מלווים אותו במסע שלו. אף אחד לא נוטש את הספינה. את יודעת, במכניקה, כשאזור מסוים בגוף-קשיח חזק יותר מהסביבה שלו, נוצר עליו ריכוז מאמצים, ובסופו של דבר הוא נשבר. ספינות מתפרקות ככה, אחותי. הן לא מחזיקות מעמד.
אני יודעת שאת חושבת שכולנו מדברים עליך מאחורי הגב ומחכים ש"תחזרי לעצמך", שתתאפסי. אני כבר מזמן לא מחכה. כן, אני מתגעגעת למה שהיית. אני מתגעגעת למה שהיינו, שתינו. אבל את יודעת מה, כבר לא אכפת לי. אכפת לי רק שהריחוק הזה בינינו כל כך לא מוצדק, ושאני מרגישה ששום דבר לא יגשר עליו, מלבד אולי אם אני אעשה בעצמי את הצעד שלך, וזה כבר גדול עליי. ובשביל מה, בעצם? אני מסוגלת להבין אותך גם בלי כל המסביב, אבל אני מרגישה שמראש החלטת שאין הבנה במצב כזה, וסגרת עליי את הדלת. וזה דפוק כי ממילא אף פעם לא היינו דומות, וזה אף פעם לא מנע מאיתנו לדבר בכנות. נראה לך שאכפת לי שאת מתלבשת שונה עכשיו? את זאת שהיה אכפת לה מבגדים, מאופנה וכל השטויות האלה. אני, אני הייתי האחות הקטנה שנבלעה בספרים שלה והיה לי טוב עם זה. אני הייתי זאת שמכוונים את המבט שלה כדי לקלוט משהו מוזר על חולצה של מישהו, כי בכלל לא שמתי לב. אז את באמת חושבת שזה מעניין אותי פתאום?
מה שמעניין אותי זה האם יש לך חברות. ואיך קוראים להן. האם הן משמחות אותך, האם הן מבינות אותך. עד כמה הן נוכחות בחיים שלך. והאם זה מעצבן אותך, כמו פעם, שהן מדברות בלי הפסקה, או שכבר נגמלת מזה. ולמה פתאום, דווקא כשאנחנו הכי רחוקות נפשית, החלטת שאת לא בורחת מהחיבוקים שלי יותר. והאם את עדיין אוהבת שמפנקים אותך כמו פעם, או שמצאת פינוקים אחרים, "מבוגרים" יותר. ולמה את חושבת שאני אוהבת אותך פחות, או מעריכה אותך פחות, כשההפך הוא הנכון, הייתי ונשארתי המעריצה הכי גדולה שלך, ואני מכבדת אותך עוד יותר על האומץ לנקוט בדרך שונה משלנו. ולמה הפסקנו לדבר. לא לשוחח - את זה אנחנו עושות - אבל לדבר ולהקשיב. למה אני מרגישה שאם אשאל אותך אפילו שאלה אחת מתוך אלה, אני אגיע לנקודת האל חזור, אפתח תיבת פנדורה שהתחבאה עמוק-עמוק, ואז הכל יצא משליטה.
אני לא מאשימה אותך בריחוק הזה - צריך שתיים למחול המורכב שנקלענו אליו, ואני יודעת שלא עשיתי מספיק מאמצים כדי להתקרב, כי רוב הזמן, הלימודים שאבו את כל תשומת ליבי.
ובדיוק בגלל זה הייתי רוצה שיחה כמו של נועה ואחותה הקטנה. רק מילה קטנה מראש, שהייתה פותחת לנו פתח. כן, אני יודעת שסיפרת לי יותר ממה שסיפרת לאמא, אבל הרוב היה בתנועות הגוף, בהסתרות, בדברים שקלטתי בעצמי, לא דברים שרצית לומר לי. אולי, כאשת סודך, הייתי צריכה לשים לב יותר. ועדיין אני חושבת שאנחנו מסוגלות ליותר מזה, אבל אני כבר לא יודעת איך לחבר את שתי החתיכות האלה מחדש. את זאת שהיית טובה בפאזלים.
(וחוץ מזה, את האחות הגדולה).

"ושירה אחותי שותקת. היא לא אומרת מילה. לא מתווכחת. לא מתרגזת. שותקת.
ובתוך העיניים שלה אני רואה כאב עמוק של אובדן. אני רוצה לצעוק לה, אני לא מתה, אני מתחילה לחיות. בואי אתי. תני לי צ'אנס, תפתחי את הלב שלך.
אבל סגור. תבואי מחר. עד כאן אחותי, היא אומרת לי בלי מילים, תמיד הלכתי אחרייך, אבל הפעם הפרזת. הפעם הלכת רחוק מדי".
איך שהמילים האלה קורעות לי את הלב. "את בתור אחות קטנה לא ראית אותי אף-פעם בגודל האמיתי שלי, וזה היה לי נעים, אבל דווקא עכשיו מצאת לך זמן להתפכח? כשזאת הפעם הראשונה שיש לי באמת מה להציע לך..."
השתעשעתי ברעיון להקריא לך את הפרק הזה. פרק ל"ג. אבל כשהגרון שלי חנוק מדמעות אנשים נוטים לא להבין אותי, אז זה לא רעיון כל כך טוב.

אחת הסיבות שברחתי מישראבלוג היא שנמאס לי לכתוב על אחותי. נמאס לי שהיא נוכחת בכל טקסט, וכל מילה ספוגה בה. אמרתי לעצמי שאתל תהיה שונה. אבל כמו שאתם רואים, אני די גרועה בלהכיל דברים כאלה. זה היה רק עניין של זמן. וכל מה שלא כתבתי כאן, כאתל, נמצא על המחשב שלי, והחותמת של אחותי מתנוססת עליו כמו תמיד. לא בריחה כל כך מוצלחת, הייתי אומרת.
אז היי, אני אתל. ואני מתגעגעת לאחותי. ונכון לעכשיו, הגעגוע הזה הוא אבן הפינה שלי ככותבת, והוא תמיד יהיה נוכח, אבל הוא לא מגדיר אותי. אני יותר מסך החלקים שמרכיבים אותי, ויש לי כוח לשנות את המציאות המעוותת הזו, אם רק אאזור אומץ.
(אוזרת אומץ).

אם המשפט "והעיקר לא לפחד כלל" הוא של ר' נחמן, אז נועה ירון דיין ברסלברית אמיתית.
בישירות, אפילו בוטות, היא מתארת את הריקנות המאכלת בקרב בני טובים, אנשי החברה הגבוהה בישראל.
היא לא מתיימרת, בלי הסברים מעמיקים, בלי ראציונליות, רק תיאור הרגשתה שלה. אין מקום לויכוח.
והיא כותבת טוב..סלנג משתלב בשפה גבוהה, ומושגים ביהדות לומדים חברותא עם עולם התקשורת.
למען ההגינות אציין שאהבתי יותר את החלק הזועק בספר מאשר את הפיתרון, גם אם הוא לווה בדרך חתחתים.

אני מודה, אהבתי יותר את הספר הראשון שקראתי "שירה גאולה".

מקימי מגולל את הסיפור ההפוך לשירה גאולה - חוזרת בתשובה לעומת ילדה מבית חרדי שיצאה בשאלה, וחזרה?

"גורי מכווץ לי את הבטן וסוחט ממני רגש שרק הוא מצליח לסחוט, פחד ששוב אני לבד בעולם. זה הרגש הכי קרוב לאהבה שהרגשתי אי-פעם, זה התרגום שלי למילה אהבה"

מקימי מספר על כתבת טלוויזיה שמחפשת את התשובה, את המשמעות. נמאס לה מהריקנות הזאת.

"יש לי חור באמצע החיים שלי, ריקנות לא מוסברת. ויש לו רצון משלו ושאיפות, והוא מחפש כל הזמן איך להתמלא. הוא לא בררן החור הזה, וכשאין לו מה לאכול, הוא אוכל אותי. בדרך-כלל אני אוהבת כאב, אבל הכאב הזה קצת גדול עלי.
מי ומה ישביע את הרעב הזה? אני לא מדברת על זה עם אף אחד, כי אני מפחדת שיגידו לי שהחור הזה הוא בעצם אני".

ואז היא מגלה משהו. וכמה קשה להשתכנע ולאמץ אותו.
"אחרי הכל, הרבה יותר קל למות שבעים שנה, מאשר להעז לחיות רגע אחד קטן באמת".

היא מדברת עם בעלת תשובה ש"לא אוהבת להפסיד, אבל לא עושה מזה טרגדיה ולא אידיאולוגיה. פשוט אוספת את עצמה וממשיכה ללכת". היא מבינה שזו דרך של עליות וירידות והרבה עבודה.

ומכירה את הבחור הנכון, הבדידות שלה נעשתה נסבלת - "במקום לריב עם עצמי ולשנוא את עצמי, יש עם מי לריב ואת מי לשנוא. קוראים לזה זוגיות".

הבנזוג הזה מסביר משהו בהתייחס למצית, מה שאולי נכון גם על אנשים:
"כל אחד יורד לעולם הזה עם כל החפצים שעתידים להיות שלו. ועל כל אחד מהחפצים האלה מוטבע הקוד האנרגטי שלו. ואלו המציאות שלו. וכל החיים האדם מסתובב בעולם הזה ומחפש את המציאות שלו. החיסרון שלהן מוטבע בתוך הנפש שלו. וכשהוא מוצא מציאה ששייכת לו, החיסרון מתמלא קצת".


נסיים עם התייחסות לסדרה (שעדיין לא סיימתי) - קצרה, ליהוקים שאותי מעצבנים (עלמה במיוחד, תיארתי אותה נחמדה יותר ולא כזאאאאאת צינית כמו פוליאקוב). הסדרה לא צמודה לספר כל כך, יש שינויים קלים.

תתעוררי, נועה
=============


רקע וציפיות:
~~~~~~~~~~~~
את הספר קיבלתי בהשאלה מד', שאני מאד מעריך את דעתה. היא רצתה שאקרא אותו. אמרה שיש בספר "הרבה שטויות", אבל יש בו גם משהו שתפש אותה. משהו שאנשים כמונו שהתנסו במסעות רוחניים, עשויים להבין.
בנוסף להערכה של ד', שיצרה ציפיה חיובית כלפי הספר, היתה גם דעה חיובית של י', קוראת אינסטניסית וכותבת של ממש, שדעתה חשובה לי מאד.
בנוסף, זכרתי את גל ההתענינות הגדול שהספר עורר, ואת היותו רב מכר. זאת היתה אינדיקציה חיובית נוספת לכך שיש בו משהו.
ואחרון חביב – ההוצאה. עם עובד , בסדרת "ספריה לעם", היא ההוצאה האיכותית בישראל מזה עשרות שנים, הן במקור והן בתרגום (לצד "הספריה החדשה" של פרי).
כשפתחתי את הספר ראיתי שלא רק שיצא ב"ספריה לעם", אלא גם כחלק מפרוייקט "קסת-פרוזה", שהעורך שלו הוא יובל שמעוני. שמעוני הוא אולי העורך המחמיר ביותר כאן בארץ, כפי שהעידה שרה שילה שסיפרה על הייסורים שעברה אצלו, וכפי שהעידה גם ידידה שלי, שזכתה שיערוך את ספר הביכורים שלה. גם שני ספרי הפרוזה שכתב שמעוני עצמו מעידים על חוסר פשרות האמנותי המוחלט שלו.
ובכן, כמו שאפשר להבין, ציפיותי היו חיוביות.

מה קרה בקריאה:
~~~~~~~~~~~~~~
מהר מאד פיתחתי טינה כלפי המספרת. הטינה הזאת הפכה לכמעט שנאה. יותר ויותר התקשיתי לקרוא את הספר, חשקתי שיניים והמשכתי בכל זאת, וכשסיימתי פלטתי אנחה:
"ברוך השם!" שפטרני מעונשה של זו.
הבעיה היא שנועה ירון לא רק שאינה סופרת – אין לה כשרון כתיבה, וחסר לה הבנה בסיסית של כתיבה. כתיבה ספרותית אינה פמפלט. בכתיבה לא מנסחים מניפסטים חוצבי להבות על הכדאיות שבדרך חיים כזו או אחרת. בכתיבה ספרותית, פרוזה – יש לתאר, ולא להתפלסף.

נועה ירון מרבה להתלונן על הריקנות שחוותה לפני חזרתה בתשובה. אבל בשום מקום היא אינה מציינת פרטים נוספים על אותה ריקנות. כל כך הרבה היא מדברת ומקטרת על הריקנות, ועל החיפוש, ועל התסכול – ועדיין אתה לא מבין על מה המהומה, מה חסר לה, ומה חיפשה. לא מתואר בספר שום חיפוש אמיתי שעשתה כחילונית.
יותר מכך - שוב ושוב רומזת לנו המספרת שהיא אינה ככל האדם, היא, כשהיתה חילונית, היתה בטופ, הגיעה לצמרת, נגעה הכי גבוה שאפשר, היתה אלילת ההמונים. אבל היא, כיוון שאינה בחורה שטחית, לא הסתפקה בזה. משהו היה חסר. רוב בני האדם, היא אומרת, הם שטחיים, הם טובעים בבינוניות. אני טובה מהם.
לטעמי, נועה ירון היתה ונשארה אדם שטחי, שנע בתוך חבורה של אנשים שטחיים, ובתוך תנועה חסרת מודעות זאת, חזרה בתשובה, כחלק מאותו עדר קטן, ובעקבות בן זוגה הדומיננטי.
זה בכלל לא אומר שכל מי שחוזר בתשובה הוא איש שטחי. אבל היי, למרות מה שנועה ירון כותבת לאורך הספר - גם לא כל חילוני חי חיי הבל שטחיים תוך סגידה לעגל הזהב של החומריות ותענוגות הגוף. זה אולי ידהים את נועה ירון: אין לדת היהודית, או לברסלבים, מונופול על העומק הרוחני ועל החיפוש הרוחני.
עובדה, נועה ירון, אדם שטחי, אוסף שחוק של נאומים אנטי חילוניים – היא חלק מאותה דת ומאותם ברסלבים.
ניקח לדוגמא את נושא הסמים. נועה ירון מציינת שוב ושוב את המאפיין הזה בחייהם של חבורת הצעירים החילוניים אליה היא משתייכת. ובכן, פה אני, שאינני ולא הייתי כוכב ברדיו ובטלויזיה, אלא פקיד פשוט בחברה ממשלתית, יכול למצוא רקע משותף עם המחברת. שכן סמים היו והם עדיין חלק די חשוב בחיי. בספר מדובר על גראס. הסם הזה מוצג כסוג של חטיף מסיבות, שמאפשר לאנשי החבורה לבלות שעות ארוכות בפטפוטים.
החוויה שלי, ושל עוד אנשים רבים, שונה. עוד לא קרה שלקחתי גראס וזה לא עשה לי כלום. משהו בחוויה משתנה מייד. ואם אתה מספיק קשוב, אתה יכול להבחין בשינוי הזה, לשים אליו לב, ולחוות את העולם בצורה יותר מלאה ומענינת. לפי הפורמליסטים הרוסים, מהות האמנות היא בהזרה – חוויה והבעה אחרת של היומיומי והמוכר, שהתרגלנו אליו עד שהפך שחוק. גראס וסמים אחרים מהוים – אצל מי שמעונין בזה באמת – מעין מונית ספיישל אל מחוזות ההזרה, שאינם רחוקים ממחוזות ההארה (לכן לסמים יש תפקיד בדתות ובדרכים רוחניות). אמנם, עדיף להגיע למחוזות אלו בהליכה רגלית, תוך התגברות על קשיי הדרך. אבל בכל אופן, יחסה של הכותבת לסמים מעיד עד כמה שטחית היתה, וכמה לא בשלה לקשיים רוחניים כלשהם. יש סוג אחד של מעשנים, שמוציא שם רע לכל השאר: אלה שמטמטמים את עצמם בעישון יומיומי. ונועה ירון היתה כנראה אחת מאותם חבר'ה, אלו שיושבים בהודו במעגל ומעבירים את הצ'ילום מיד ליד, וכך הם מעבירים את הטיול בארץ מופלאה זאת בבהייה ובצחוקים אידיוטיים, במקום בחיפוש הרוחני שהודו עשויה להציע.
או למשל תל אביב. נועה ירון כמעט אינה מתארת את העיר, כמו שאינה מתארת דבר קונקרטי בספר. כשהיא מבליחה, העיר הזאת שבה מתרחש כמעט כל הספר, הריהי ישות ערטילאית וזוהרת ומלאה פיתויים ותענוגות. תל אביב מאד שונה מזו שאני חווה: עיר מלאה כאב ולכלוך וחיפוש עצמי.
נועה ירון אינה חדלה להרעיף על עצמה שבחים במסווה של גינוי עצמי וקינה. כמה עמוקה היא, כמה אינה מוכנה לקנות את השקרים שהאחרים החילוניים סביבה מלעיטים עצמם בהם.
אני דווקא מצאתי בה הרבה תוקפנות, ואי כיבוד של אנשים, כולל הוריה. התקשיתי במיוחד לקרוא את סצינת פגישתה עם אלישע, חוזר בשאלה שהוריה המיואשים והמפוחדים לוקחים אותה אליו, על מנת שידבר אל ליבה. היחס של נועה/עלמה לאותו אלישע הוא פשוט אלים וחצוף. בכל פעם שמישהו ממשפחתה המבוהלת מנסה לדבר איתה על דרך אחרת, היא נואמת להם נאומים, ומנצחת אותם בנוק אאוט. כמובן, הרי הם אינם אלא אנשים נחותים, שמפחדים ללכת לעומק. הם חילונים רודפי תענוגות ונוחיות, קהי נשמה. נחיתותם של החילונים סביבה – וגם של חלק מהחרדים, אלו שאינם ברסלבים בעיקר - מחזקת את נועה ירון ואת עליונותה הרוחנית והמוסרית. בעולם שלה אין סתירות וגווני ביניים, רק אנשים פחדנים וחלשים ואנשים אמיצים וצודקים כמוה.
לסיכום:
אם ברצונכם לקרוא ספרות חזקה ומעולה שנכתבה על ידי אנשים דתיים, פנו לש"י עגנון, לכותבים הגאוניים של התלמוד, ולמורה ורבה של נועה ירון, "רבנו" , רבי נחמן מברסלב. רבי נחמן היה גאון ספרותי, שסיפוריו נקראים כאילו נכתבו היום, ויהיו רלבנטים תמיד. לרבי נחמן (כפי שהוא מצטייר מכתביו) היה אומץ אמיתי, אומץ ללכת עד הסוף עם האמת הפרועה שלו. ורבי נחמן, אני חושב, היה מתבייש בספר שכתבה נועה ירון.

[לקריאה נוספת, מישהו דתי, אבל אינטיליגנטי:-): http://www.notes.co.il/gilad/33797.asp]

"קראת את הספר"? הוא שאל.
"לא קראתי"
אז תקראי ותגידי...
האמת, שכבר לפני שנה אמרו לי "תקראי, זה יעזור לך" וברגע שאמרו 'יעזור לך' פיתחתי אנטי (ילדותי משהו) כלפי הספר. ואז האיש אמר לי "אני הגעתי עם אנטי יותר גדול משלך"...
אז, ליל שבת הספר בידי, אני משילה מעלי את שמלת השבת של חנה'לה ובשרוואל חולין מתכרבלים יחדיו בשמיכה (הספר ואני..:)
נרדמנו...
שבת בבוקר, צהריים, בין ערביים ותכף לילה והספר החזיק אותי מתחת לשמיכה ומעל לראש. במוצ"ש היה אות הסיום : )
הספר כאילו התיר לי לשאול את השאלות הלא רלוונטיות שלי, חידד את עניין מעבר לאש"לס והצליף בדרך המורכבת אל האמונה.
נגיעה במקום הזה של החושך והפחד שנמצאים שם בפנים ולא מרשים לעצמם להיות.
זה לא ספר של תשובות, זו הזמנה למסע עצמי, נסיון לגילוי אמיתי, להעזה כנה לגעת בתהומות.
הזדמנות לציפָה, מתוך ידיעת הבחירה שתמיד נוכל לצלול חזרה, ולעלות ולשקוע, ולהתוודע אל הדרך חזרה מן המצולות.

"צריך אומץ כדי לקום מתוך השקר, כדי לא לשקוע ביאוש, כדי לא לפחד ליפול"
לא להתאהב בפוזה של המחפש, המתלבט, החושב, שתוקע אותי שם. לעשות ברררררררר חזק, להתנער... ל ב ח ו ר

עולה מן הרחצה
כּנרת מתנערת~~

יכול להיות שלא ציפיתם לזה דווקא ממני, אבל אני רואה "האנטומיה של גריי". אני מקליטה את הסדרה. לפני כל פרק "נדבקות" לי חמש דקות של פרומואים למיניהם, שאני אף פעם לא מצליחה להריץ בדיוק-בדיוק לנקודה הנכונה, אז אני פשוט מוותרת. אחד מהפרומואים האלה הוא של "מקימי" (לא התכוונתי לעשות פרסומת סמויה לספק הטלוויזיה שלי, תתעלמו). יצא לי לראות את הפרומו הזה לא מעט פעמים (כמעט כמספר הפרקים שכבר ראיתי של "האנטומיה של גריי"). ויצא לי לראות את הספר הזה בחנויות ספרים. לא קניתי אותו לפי מדיניות הסינון הקפדנית של "נראה לי שלא שווה להחזיק אותו בבית", ולמען האמת גם לא ממש הבנתי למה לקרוא אותו.

אתמול אמא ואבא חזרו מציד ספרים והביאו לי את הספר הזה. "הבאנו לך את "מקימי"," הם אמרו, "זה מהטלוויזיה, לא?"
(עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני מתחילה לתהות כמה מה"האנטומיה של גריי" הם הספיקו לראות. אני מוחקת את הפרקים מיד אחרי שאני מסיימת לראות. הממ.)
לא התנגדתי, ואחרי שסיימתי לקרוא את הספר שקראתי עברתי ל"מקימי". התחלתי לקרוא אותו די מאוחר בערב, כך שיצא שסיימתי אותו בסביבות אחת עשרה וחצי בלילה.

עלמה היא מנחת טלוויזיה שלא ממש מרוצה מהחיים שלה. קודם כל, לוקח לה המון זמן להבין שהיא לא מרוצה מהחיים שלה, אולי שליש ספר, אבל נעזוב את זה. לא משנה. אם היא לא מרוצה מהחיים שלה, שתעשה חשבון נפש, אולי הסבת מקצוע אם ממש מתעקשים, לא חסרים סיפורים על כאלה שהבינו שהם פשוט חייבים לשנות משהו בחיים שלהם. אז עלמה מבינה שהיא לא מרוצה מהחיים שלה, ופוגשת את בן. שניהם יחד מתקרבים ליהדות - הוא יותר ממנה, בהתחלה לפחות. אני לא רוצה לקלקל, אז בואו נדלג לדיון שלי עם עצמי על הספר.

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה חשבתי על השינוי שעלמה עברה. היא התחילה אותו כמנחת טלוויזיה, וסיימה כבעלת תשובה. חשבתי טוב על האופן שבו השינוי הזה מועבר בספר.
יש בספר הרבה רגעים דרמטיים, הארות. אני לא מזלזלת בזה, אני חושבת שזה בהחלט יכול לקרות, אבל משום מה זה מפחית את הקשר שלי לעלמה, את האמינות שלה. בסוף הספר היא נשמעת בדיוק כמו האנשים בהם היא מזלזלת בתחילתו.
אני חושבת שזה מטבענו לחפש תשובות, ולא רק בהקשר הדתי. אנחנו מחפשים תשובות לדברים שמדאיגים אותנו, לתופעות, להתרחשויות. יש כאלה שמוצאים את התשובה במדע. יש כאלה שמוצאים את התשובות שלהם בספרים, בכתבי הפילוסופים הגדולים. ויש כאלה שמוצאים את התשובות שלהם בתנ"ך ובמקורות היהודיים. אני לא חושבת שאני יכולה להבין את השינוי שעלמה עברה, אבל היא מתארת מאוד מאוד יפה את הדרך בה היא נשאבה פנימה, אל תוך הדת. לדעתי, הספר הטריד אותי כל כך מפני שכן יכולתי לראות את עצמי עושה משהו דומה. לא מבחינת האמונה באלוהים, אלא ההישאבות המוחלטת למשהו.

כרגע קראתי שוב את מה שכתבתי והבנתי שכנראה אי אפשר להסיק מהפסקה המבולבלת הזו מה דעתי על הספר. אין לי לב למחוק אותה, אז אני פשוט אסביר את עצמי טוב יותר. הספר הזה הטריד אותי, מפני שהוא מגולל את המהפך של עלמה מגוף ראשון, כך שאפשר ממש להרגיש את השינוי שהיא עוברת. מה שהפריע לי, הוא שלפעמים זה לא נראה לי כקוראת אמין. זה נראה דרמטי לפעמים.
אהבתי את הכתיבה של נועה ירון-דיין, שמראה היטב את ההבדלים בין הדמויות. נכון שלפעמים חסרים פסיקים, אבל לא נהיה קטנוניים הפעם. זה חלק מהסגנון. וכן, התרגלתי לסגנון.

המלצתי לאמא שלי לקרוא את הספר הזה. היא הופתעה מכך שדווקא זו הייתה ההמלצה החד-משמעית והראשונה שלי, מבין כל הספרים שקראתי לאחרונה. יכול להיות שקל למי שלא נמצא בתוך העולם הדתי לפסול את דבריה של עלמה, או להגיד שהיא נסחפה פנימה ואין לה מושג על מה היא מדברת (יש כמה דמויות בספר שעושות בדיוק את זה), אבל לדעתי דווקא לאנשים האלה כדאי להשקיע מאמץ בקריאת הספר. זה לא ספר שמנסה להחזיר בתשובה, זה ספר מעורר מחשבה, על דרך חיים שונה ומיוחדת. אני מעריכה את עלמה על כך שדבקה בדרך שלה, למרות מה שהסביבה אמרה.
לסיכום, אני חושבת שהספר שווה קריאה. כדאי להרחיב אופקים ולגשת אליו במחשבה פתוחה. גם אם לא תאהבו אותו בגלל התכנים או בגלל הכתיבה, הרווחתם משהו.

נ.ב - הערה חשובה. אני באה ממשפחה חילונית. העולם הדתי שנועה ירון-דיין מתארת דרך עלמה זר לי לחלוטין. השתדלתי מאוד לא לפגוע במי שחי בתוך העולם הזה וקורא את הביקורת, ואני מאוד מתנצלת אם מישהו נפגע בכל זאת.