ביקורת ספרותית על מקימי - ספריה לעם #574 מאת נועה ירון-דיין
ספר טוב

---

"קראת את הספר"? הוא שאל.
"לא קראתי"
אז תקראי ותגידי...
האמת, שכבר לפני שנה אמרו לי "תקראי, זה יעזור לך" וברגע שאמרו 'יעזור לך' פיתחתי אנטי (ילדותי משהו) כלפי הספר. ואז האיש אמר לי "אני הגעתי עם אנטי יותר גדול משלך"...
אז, ליל שבת הספר בידי, אני משילה מעלי את שמלת השבת של חנה'לה ובשרוואל חולין מתכרבלים יחדיו בשמיכה (הספר ואני..:)
נרדמנו...
שבת בבוקר, צהריים, בין ערביים ותכף לילה והספר החזיק אותי מתחת לשמיכה ומעל לראש. במוצ"ש היה אות הסיום : )
הספר כאילו התיר לי לשאול את השאלות הלא רלוונטיות שלי, חידד את עניין <התכלית והיעוד> מעבר לאש"לס והצליף בדרך המורכבת אל האמונה.
נגיעה במקום הזה של החושך והפחד שנמצאים שם בפנים ולא מרשים לעצמם להיות.
זה לא ספר של תשובות, זו הזמנה למסע עצמי, נסיון לגילוי אמיתי, להעזה כנה לגעת בתהומות.
הזדמנות לציפָה, מתוך ידיעת הבחירה שתמיד נוכל לצלול חזרה, ולעלות ולשקוע, ולהתוודע אל הדרך חזרה מן המצולות.

"צריך אומץ כדי לקום מתוך השקר, כדי לא לשקוע ביאוש, כדי לא לפחד ליפול"
לא להתאהב בפוזה של המחפש, המתלבט, החושב, שתוקע אותי שם. לעשות ברררררררר חזק, להתנער... ל ב ח ו ר

עולה מן הרחצה
כּנרת מתנערת~~

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על מקימי - ספריה לעם #574