ביקורת ספרותית על מקימי - ספריה לעם #574 מאת נועה ירון-דיין

---

נועה ירון דיין יודעת לכתוב. רוב הביקורות בסימניה מסכימות על כך, ויש סיבה טובה - הצורה בה ירון-דיין כותבת מכוונת אותך בדיוק למילים האלו, "נועה ירון דיין יודעת לכתוב".
יותר מכל, זה מזכיר לי את ישראבלוג, פלטפורמת הבלוגים הראשונה והאחרונה שלקחתי בה חלק. למרות שהיו בה כותבים מכל גווני הקשת (כל קשת שאתם יכולים לחשוב עליה), היה איזה מכנה משותף שאיחד חלק גדול מן הכותבים הצעירים - ההליכה סחור-סחור סביב הרגש הבוסרי פשוט כדי "לרגש", המקצב של הכתיבה שנועד לקבל את התגובה "וואו, את כל כך מרגשת!". זה אמור להיות חושפני, זה אמור להמם אותך בהזדהות מטורפת, זה אמור. לפעמים זה באמת, אבל לרוב נשאר לך בפה טעם רע של מניפולציה. אני יודעת, כי גם אני כתבתי ככה. למדתי את חוקי המשחק, ויישמתי אותם. אלא שאני הייתי בת חמש עשרה, וירון-דיין... נו, קצת התרחקה מהגיל הזה. אני מרשה לעצמי להצביע על הגימיק רק מפני שהשתמשתי בו בעצמי בעבר, וכדי להסביר את תחושתיי לאחר קריאת הספר; חלילה לא מתוך זלזול ברגשותיה של הכותבת, שאני מניחה שהם כנים למרות הצורה בה הם מוצגים.
ופה בדיוק הבעיה שלי. מצד אחד, הרגשתי כאילו אני קוראת את מה שכבר קראתי עשרות פעמים - בלוג של נערה צעירה שמדברת על בחירותיה בלשון "פיוטית" כביכול, "עכשווית" כביכול שני, ו"פורטת על נימי הלב" כביכול שלישי.
אבל למרות שכבר קראתי את זה - וכבר קראתי סיפורי חזרה בתשובה לאין ספור, כולל הלהט, כולל הרגש, כולל הבריחה מהריקנות ומציאת האמת - למרות הכל, היו רגעים שנהניתי. נהניתי לחזור למקצב שאני מכירה, לעולם של מישהי אחרת, אפילו אם נאלצתי לבלוע את המניפולציה ולהחליק אותה בכוח בגרון. בדיוק כמו בישראבלוג, אתה לומד לסנן את המניירות הטפלות ולהתחבר לעיקר, שהוא הבן אדם שחושף את הקרביים מולך ויש לו משהו להגיד ואין לו אף מקום אחר בעולם לומר אותו. וכשהצלחתי לעשות את זה ולהעמיד לנגד עיני את הצעירה עם הרגשות המתפרצים שבסך הכל רוצה שישמעו אותה, אז התחברתי באמת.

ובנוגע לפרק ל"ג.
ל"ג זה אש. וזה מה שהפרק הזה העביר בי. אש רותחת של כעס וכמיהה.
בפרק ההוא היא פונה לאחותה הקטנה ומספרת לה שהיא החליטה לעשות שינוי. לא סתם שינוי, ה-שינוי. הייתי נותנת הרבה כדי לקבל שיחה כזאת לפני שהחיים שלי התהפכו בלי התראה. הדיבור הזה בין שתיהן הוא כל כך לא מובן מאליו, והוא זה שמעיד בעיני על הרגישות האמיתית של נועה, ועל היכולת שלה לראות את הצד השני, דרך עיניים שלא היו חלק מהתהליך שהיא עברה. אתם יודעים, אנשים חוזרים בתשובה, חוזרים בשאלה, ובטוחים שזה משפיע רק עליהם, ושהמשפחה שלהם פשוט צריכה "לקבל" אותם וזה הכול. יש בזה משהו נכון - התפקיד של המשפחה זה לתמוך בך - אבל את לא יכולה להפיל עלינו את הפצצה הזו ביום בהיר אחד ולצפות שכולנו נתיישר. בלי שום תיווך, בלי הסבר.
אחותי, אתם מבינים, עברה את כל המסלול מהילדה הטובה לילדה הרעה לילדה המרדנית לילדה האבודה לילדה שמצאה את האור. ובכל שלב כזה, בכל אפיזודה חולפת, היא הייתה מתעקשת שעכשיו זה "זה", וזהו, תקבלו אותי כמו שאני. ככה החלטתי. ומה שהכי מעצבן זה שבכל שלב זו הייתה היא נגד העולם כולו. תמיד עם הגישה הזאת של "אף אחד מכם לא מבין אותי". וכשאת פונה לאחותך בעודך במגננה, עטופה בשכבות של פירוד, איך נוכל להבין אותך?
זה לא הולך ככה, במיוחד במשפחה כמו שלנו, שכל נוכחות בה מורגשת עד העצם, שבה מכירים זה את זה יותר טוב מאשר בכל מקום אחר. אנחנו כמו ספינה, את יודעת - אנחנו מפליגים יחד, ואם מישהו בוחר בדרך שונה, אנחנו פשוט מלווים אותו במסע שלו. אף אחד לא נוטש את הספינה. את יודעת, במכניקה, כשאזור מסוים בגוף-קשיח חזק יותר מהסביבה שלו, נוצר עליו ריכוז מאמצים, ובסופו של דבר הוא נשבר. ספינות מתפרקות ככה, אחותי. הן לא מחזיקות מעמד.
אני יודעת שאת חושבת שכולנו מדברים עליך מאחורי הגב ומחכים ש"תחזרי לעצמך", שתתאפסי. אני כבר מזמן לא מחכה. כן, אני מתגעגעת למה שהיית. אני מתגעגעת למה שהיינו, שתינו. אבל את יודעת מה, כבר לא אכפת לי. אכפת לי רק שהריחוק הזה בינינו כל כך לא מוצדק, ושאני מרגישה ששום דבר לא יגשר עליו, מלבד אולי אם אני אעשה בעצמי את הצעד שלך, וזה כבר גדול עליי. ובשביל מה, בעצם? אני מסוגלת להבין אותך גם בלי כל המסביב, אבל אני מרגישה שמראש החלטת שאין הבנה במצב כזה, וסגרת עליי את הדלת. וזה דפוק כי ממילא אף פעם לא היינו דומות, וזה אף פעם לא מנע מאיתנו לדבר בכנות. נראה לך שאכפת לי שאת מתלבשת שונה עכשיו? את זאת שהיה אכפת לה מבגדים, מאופנה וכל השטויות האלה. אני, אני הייתי האחות הקטנה שנבלעה בספרים שלה והיה לי טוב עם זה. אני הייתי זאת שמכוונים את המבט שלה כדי לקלוט משהו מוזר על חולצה של מישהו, כי בכלל לא שמתי לב. אז את באמת חושבת שזה מעניין אותי פתאום?
מה שמעניין אותי זה האם יש לך חברות. ואיך קוראים להן. האם הן משמחות אותך, האם הן מבינות אותך. עד כמה הן נוכחות בחיים שלך. והאם זה מעצבן אותך, כמו פעם, שהן מדברות בלי הפסקה, או שכבר נגמלת מזה. ולמה פתאום, דווקא כשאנחנו הכי רחוקות נפשית, החלטת שאת לא בורחת מהחיבוקים שלי יותר. והאם את עדיין אוהבת שמפנקים אותך כמו פעם, או שמצאת פינוקים אחרים, "מבוגרים" יותר. ולמה את חושבת שאני אוהבת אותך פחות, או מעריכה אותך פחות, כשההפך הוא הנכון, הייתי ונשארתי המעריצה הכי גדולה שלך, ואני מכבדת אותך עוד יותר על האומץ לנקוט בדרך שונה משלנו. ולמה הפסקנו לדבר. לא לשוחח - את זה אנחנו עושות - אבל לדבר ולהקשיב. למה אני מרגישה שאם אשאל אותך אפילו שאלה אחת מתוך אלה, אני אגיע לנקודת האל חזור, אפתח תיבת פנדורה שהתחבאה עמוק-עמוק, ואז הכל יצא משליטה.
אני לא מאשימה אותך בריחוק הזה - צריך שתיים למחול המורכב שנקלענו אליו, ואני יודעת שלא עשיתי מספיק מאמצים כדי להתקרב, כי רוב הזמן, הלימודים שאבו את כל תשומת ליבי.
ובדיוק בגלל זה הייתי רוצה שיחה כמו של נועה ואחותה הקטנה. רק מילה קטנה מראש, שהייתה פותחת לנו פתח. כן, אני יודעת שסיפרת לי יותר ממה שסיפרת לאמא, אבל הרוב היה בתנועות הגוף, בהסתרות, בדברים שקלטתי בעצמי, לא דברים שרצית לומר לי. אולי, כאשת סודך, הייתי צריכה לשים לב יותר. ועדיין אני חושבת שאנחנו מסוגלות ליותר מזה, אבל אני כבר לא יודעת איך לחבר את שתי החתיכות האלה מחדש. את זאת שהיית טובה בפאזלים.
(וחוץ מזה, את האחות הגדולה).

"ושירה אחותי שותקת. היא לא אומרת מילה. לא מתווכחת. לא מתרגזת. שותקת.
ובתוך העיניים שלה אני רואה כאב עמוק של אובדן. אני רוצה לצעוק לה, אני לא מתה, אני מתחילה לחיות. בואי אתי. תני לי צ'אנס, תפתחי את הלב שלך.
אבל סגור. תבואי מחר. עד כאן אחותי, היא אומרת לי בלי מילים, תמיד הלכתי אחרייך, אבל הפעם הפרזת. הפעם הלכת רחוק מדי".
איך שהמילים האלה קורעות לי את הלב. "את בתור אחות קטנה לא ראית אותי אף-פעם בגודל האמיתי שלי, וזה היה לי נעים, אבל דווקא עכשיו מצאת לך זמן להתפכח? כשזאת הפעם הראשונה שיש לי באמת מה להציע לך..."
השתעשעתי ברעיון להקריא לך את הפרק הזה. פרק ל"ג. אבל כשהגרון שלי חנוק מדמעות אנשים נוטים לא להבין אותי, אז זה לא רעיון כל כך טוב.

אחת הסיבות שברחתי מישראבלוג היא שנמאס לי לכתוב על אחותי. נמאס לי שהיא נוכחת בכל טקסט, וכל מילה ספוגה בה. אמרתי לעצמי שאתל תהיה שונה. אבל כמו שאתם רואים, אני די גרועה בלהכיל דברים כאלה. זה היה רק עניין של זמן. וכל מה שלא כתבתי כאן, כאתל, נמצא על המחשב שלי, והחותמת של אחותי מתנוססת עליו כמו תמיד. לא בריחה כל כך מוצלחת, הייתי אומרת.
אז היי, אני אתל. ואני מתגעגעת לאחותי. ונכון לעכשיו, הגעגוע הזה הוא אבן הפינה שלי ככותבת, והוא תמיד יהיה נוכח, אבל הוא לא מגדיר אותי. אני יותר מסך החלקים שמרכיבים אותי, ויש לי כוח לשנות את המציאות המעוותת הזו, אם רק אאזור אומץ.
(אוזרת אומץ).

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על מקימי - ספריה לעם #574