***בתגובה לסקירתי על "ספינות טרופות", ספרו האחר של אקירה יושימורה, מורי כתב לי לנסות גם את "על תנאי". לכן, את הסקירה הזו אני בוחר להקדיש לשני אנשים: למורי, שהמליץ. ולסקאוט, הממזרית הקטנה, שהביאה לי אותו, אבל לא לפני שעשתה לי ספויילר, ומה שמוזר זה שהיא ספיילרה לי מבלי לקרוא את הספר, רק מריפרוף בעמודים האחרונים! (אגב, סקאוט, תקראי אותו, אל תסתפקי בעמודים האחרונים. יאמר לך כל מי שקרא אותו, שבספר אין תיאורי מין ואלימות ברוטליים כמו שאולי את חושבת בגלל הנושא שהספר הזה עוסק בו, הוא זהה בסיגנונו ל"ספינות טרופות" כי כזה הוא יושימורה).

*

יפן היא ארץ השמש העולה. ארץ השמש העולה? יש לי הצעה לשם מוצלח בהרבה: ארץ הכוכב העולה!
והכוכב העולה הוא אקירה יושימורה. הוא פשוט כובש אותי עם כתיבתו, שיש בה המון שקט שלווה ורוגע ועדינות יפנית כזו, אך כזו שמהדהדת ועושה הרבה רעש בפנים בתוך ליבם של הקוראים.
רק חבל שתרגמו לעברית רק שניים מספריו - כך שאנחנו עוד לא יודעים בדיוק אם אכן מדובר בכוכב ספרותי או שמא סתם מישהו שיצאו לו שני אודישנים מוצלחים בפוקס...


יש תוכנית כזו בערוץ כאן 11, והיא נקראת "תנו לנו לעבוד" (https://www.youtube.com/watch?v=6_SJ-bYNaJA)
התוכנית עוסקת באנשים עם נכויות שונות, שכתוצאה מהנכות שלהם ומהסטיגמות עליה, לא קיבלו אותם לשוק העבודה. בסידרה, בעזרת אנשים מההפקה שעוזרים להם ומכוונים אותם, הם נפגשים עם בוסים שמראים שאפשר גם אחרת, וכן לשלב אותם בשוק העבודה ואף בהצלחה רבה כששני הצדדים יוצאים בעצם נתרמים מכך.

התהליך שהאנשים עוברים בסדרה הזו, הזכירו לי במעט את התהליך שעובר קיקוטאני בספר.
קיקוטאני הוא אסיר משוחרר. איזור הנוחות שלו היה הכלא, אליו הוא התרגל. כשהוא משתחרר הוא יוצא אל העולם שבחוץ, לאט לאט הוא צריך לדעת ללמוד להתרגל לחיים שבחוץ, לחיים אחרים של עצמאות, עבודה וחברה.

האם ניתן להשוות בין אסיר משוחרר לבין אדם עם מגבלה? בהחלט. הטייטל הזה של אסיר משוחרר, אדם שביצע פשע בעברו, הוא מגבלה לכל דבר. הטייטל הזה רודף את האסיר המשוחרר, במקרה הזה את קיקוטאני, לכל שארית חייו, ומעיב עליו כמו כתם בכל אשר יפנה, בין אם לשם מציאת תעסוקה או ניהול קשרי חברה עם אנשים שונים, ובין אם זה לבד עם עצמו כשהזיכרונות צפים ומעיקים על נפשו.

לאחר היציאה מהכלא, קיקוטאני הוא כמו הרוח של עצמו. הוא מרוכז בלקום כל בוקר לעבודה (שאותה מצא בזכות אנשים שדואגים לאסירים משוחררים, שסידרו לו אותה) ולחזור אליה בערב. הוא חי את החיים הפשוטים, מאחר שגם זה יותר מדי בשבילו. למען האמת, נדמה שהוא כבר לא ממש חי, הוא לא מרגיש חלק מהחברה, הכל מסביבו השתנה בזמן שהותו בכלא והוא לא מוצא את מקומו. הוא בסך הכל "מעביר את הזמן" עד שייעלם פיזית מן העולם. הוא מרגיש מצולק.

בעקבות שיחרורו מהכלא, חוזרים ועולים וצפים אצלו פתאום הזכרונות מהעבר בתדירות גבוהה יותר מאשר היו בתוך הכלא, זיכרונות על אשתו הבוגדנית ועל חמת זעמו הבלתי נשלטת. איך זה ישפיע על חייו - האם ידרדר אותו אל העבר, או שמא יהפכו אותו הזיכרונות לאדם אחר, מתוקן יותר, כפי שמצפים ממנו קציני המבחן האחראים עליו?

דמותו של קיקוטאני סיקרנה אותי מאוד. אף על פי שזו דמות של אסיר משוחרר, התחברתי לדמות הזו כל כך. הכתיבה של יושימורה, כאמור, פשוט יפהפיה. והספויילר של סקאוט בכלל לא הרס לי את החוויה (כמו שהיא תמיד אומרת לי: "לא תמיד הסוף זה העיקר, לפעמים הדרך לא פחות חשובה") - לבי פשוט נצבט בסיום... מומלץ בחום!


אז לסיכום, הגענו לשאלה המרכזית: מהו הספר הטוב ביותר שכתב אקירה יושימורה - "ספינות טרופות" או "על תנאי"?
ובכן, כדי שאוכל לענות על השאלה הזו, צריך שיתרגמו את שאר ספריו של יושימורה (עינת קופר, שומעת?), כי התחרות כאן צמודה ביותר...

סיפורו של אסיר משוחרר שמשתחרר מהכלא לאחר מאסר עולם ומנסה בכל כוחותיו להיטמע בחברה.
היופי של הספר הוא ברכות בו כתוב בעודו מייצג את מחשבותיו של רוצח שאינו חש אשמה.

לאחר שחרורו הכל נראה שונה - הוא עתה בודד וחסר כל, העיר שהכיר השתנתה מקצה לקצה, הוא אינו מתמצה בטכנולוגיה החדשה.
הדבר היחידי שלא שונה זה היחס שלו כלפי מעשי העבר.

יחד עם הגיבור, הקורא מרגיש חוסר אונים שהולך ומתעצם לקראת הסוף המר.

ספר מאד מענין, לא קל לקריאה, המשקף באופן מאד מפורט את חיי האסיר המשתחרר לאחר שנים ארוכות בכלא. לבטיו, יסוריו מחשבותיו וההסתגלות לחיי החופש שאינן כה חופשיים אצלו.
קיקןטאני ישב בכלא 15 שנה בתנאים לא קלים ומשתחרר בלויו קצין מבחן שילווה אותו, כל חייו, בהסתגלות לחיים בחוץ. נכלא כאדם צעיר והשתחרר שיחרור מוקדם כאדם בשנות ה 40 לחייו. הספר מספר בתאורים מפורטים על חייו ומחשבותיו בהמשך מסופר גם חטאו. השחרור והיציאה לעולם לא קלה. בתחילה יש לו הרגשה של פחד מהעולם הפתוח והמעבר מ4 קירות שסגרו עליו. בהמשך מתחיל שחרור ומבצבץ אושר. אבל לעולם מלוה אותו פחד שאחרים ידעו על הפשע שעשה וזה מעיב על חייו. לכן אין לו חברים מפני שישאלו על עברו והקשר היחיד עם העולם הוא מקום עבודתו כלולן והפגישות החודשיות עם המלוה שלו.

סיפורו של קיקוטאני, אסיר עולם שמשתחרר מהכלא היפני לאחר שקיבל חנינה, הספר מתאר את הקשיים שאסירים חווים במעבר החד מתא קטן לעולם הגדול והפתוח.
לאט לאט לאורך העלילה הקורא מגלה על מה קיקוטאני נשפט ומה גרם לו להגיע למצב שבו הוא צריך לבצע את הפשע.
ישנם תיאורים רבים של מצבו הנפשי ודילמות לגביי חרטה על המעשים שנמשכים עד לסוף הטרגי של הספר.
הגעתי לספר דרך ביקורות בסימניה ואשמח להמליץ עליו הלאה.

מקובל לחשוב שהשונות הגנטית בין בני האדם קטנה מאד. אנחנו דומים בצרכים שלנו בהתנהגויות וגם בתגובות. השונות הניכרת בין בני האדם היא בתרבות המעצבת אותם. ונראה לי שהתרבות היפנית כה שונה מהתרבות בה אני חיה, שנראה כאילו היפנים חיים ביקום אחר.

זה סיפור על חרדה ומחילה. קיקוּטאני שהשתחרר אחרי 15 שנה מהכלא לשחרור על תנאי: הוא יהיה בפיקוח קצין מבחן לכל ימי חייו, ואת ההתנהגות המופתית שהראה בכלא יהיה עליו להפגין מעכשיו והלאה בכל זמן ומקום. את החרדה העמוקה שלו מהחיים, מהבושה, מלתת אמון באחרים, מלחשוף את עצמו בפני אחרים חיב קיקוּטאני להסתיר בכוח: אסור שאף אחד ידע מה הוא מרגיש. הוא משיג עבודה בלול תרנגולות להטלה, שהוא תמונת ראי של חייו. כדי לענות על צורך אנושי בקשר הוא מגדל דגים באקוריום. ומוכן להסתפק בחיים כאלה - הכוללים עבודה קשה, שיחה פעם בשבועיים עם קצין מבחן מעודד, קצת אלכוהול לפני השינה והבנה שלעולם לא יוכל לחזור לחיים כפי שהכיר אותם לפני המאסר.

אקירה יושימורה כתב כ 20 ספרים שרבים מהם היו רבי מכר בארצו. כתיבתו זורמת, הסיפור שקט ומהורהר (ומעניין), מתקדם לקראת אסון, והפער בין מה שמדמיין הקורא לבין מה שבאמת קורה כולו לטובת הסיפור. והשוני התרבותי? ניכר בכל פינה בסיפור. מסתבר שבעיני יפנים ישיבה בכלא היא בושה שאי אפשר לשאת אותה. מוזרים.

ספרו השני של אקירא יושימורה ואני ממליצה בחום.
שוב צורת הכתיבה העדינה שלו, כאילו הדיו בקושי נוגעת בדפים.
לרוב בספרים אתה מתחבר לדמות לקראת סוף הספר... לוקח זמן להכיר אותה ולאהוב אותה.
כאן הגיבור כובש אותך בהתחלה עם המופנמות והעדינות שלו אבל אתה יודע שאתה נכנס באמצע הסיפור כי הסיפור מתחיל בשבילנו כאשר קיקוטאני מקבל הודעה שהוא משתחרר מהכלא אחרי 12 שנה.
ה"אירוע" (ככה זה מכונה בתחילת הספר) אותו ביצע שגרם לו להיכנס לכלא לא נחשף בפנינו עד לאמצע הספר וזה כמובן משחק תפקיד מרכזי באופן בו אתה נשאב לסיפור.
הדמות נראית כל כך עדינה, שברירית שאתה לא מצליח להבין מה הוא עשה בשביל לשבת שם?
אתה נשאב למסגרת החיים החדשה והמהוססת של אסיר יפני משוחרר – החל מהניסון הראשון שלו לבצע קניה לבד ועד הביקורים שלו בקצין המבחן.
נראה שהדבר הראשון שהוא משאיר בכלא זה את הביטחון העצמי. את כל תהליך ההיטמעות שלו בחברה מלווה החשש שידעו מי הוא, שהעבר שלו ירדוף אותו....
כן... קשה לדמיין אסיר משוחרר בארץ ככה וספק אם סיפור כזה שלא על רקע התרבות היפנית היה מעניין באותה מידה.

"האירוע" לאט לאט נחשף בפנינו במלוא הדרו המזעזע ואני מוצאת את עצמי באמצע הספר בדיסוננס קשה עם הדמות הראשית: מצד אחד טיפוס עדין ורגיש שמפחד מהבריות ומצד שני - המעשה הנורא שלו שכלפיו לא חש שום חרטה ...

ככה הספר ממשיך לפרוש בפנינו את חייו החדשים והמעט מנומנמים של קיקוטאני – איש יפני עם כל המשתמע מכך – סדר, ארגון, מינימליסטיות וקונפרמסטיות קיצונית.
אתה חייב לעבור את כל זה בשביל להגיע לשורה התחתונה של הספר. כל מי שקרא את אקירא יושימורה יודע שהוא לא משאיר את הקוראים שלו בסוף מאוכזבים וגם פה הוא לא איכזב.

תקראו תבינו.

הספר נפתח בשחרורו של קיקוטאני מהכלא.
כל הפעולות השגרתיות והתהליך הנלוה לכך.
בשפתו המתומצתת ומרוכזת מביא יושימורה את דמות האסיר:
מפוחדת, מודאגת, מין רובוט או מריונטה על
חוטים מונעת על ידי האחראים על שחרורו ושיקומו
של אסיר מסוכן.
קיקוטאני עושה את צעדיו מחוץ
לכלא כתינוק שעושה צעדים ראשונים בעולם. מתחיל מחדש לאחר 15 שנות כליאה ושחרור על תנאי.
ישנם קציני מבחן המלווים אותו. דואגים לספק לו מקום עבודה, מגורים.התייצבות שבועית אצל קצין מבחן.
הגבלת נסיעות מעבר למרחק מסויים.
לאט לאט נגלים מחשבותיו של קיקוטאני,חששותיו
לכך שחבריו לעבודה יגלו את עברו,בדידותו הנואשת,
הכללים ואורח החיים הנוקשה בכלא גרמו לכך
שיתרגל אליהם. קשה לו להסתגל לעולם שבחוץ.
אבל עברו וחייו לפני הרצח שביצע רודפים אותו
במחשבותיו. עליו להוכיח למפקחיו וקציני
המבחן בחרטתו העמוקה על החטאים שביצע.
כדי לקבל חנינה סופית ומוחלטת.
יושימורה מכניס אותנו לחייו סודותיו
ומחשבותיו של האסיר לשעבר בהדרגה.
מקלף שכבות של צעיפים מעל הדמות כמו שמקלפים
שכבות בצל.
פתח תקוה נפתח לקיקוטאני. האם ידע להפיק ממנו
את הטוב? האם יצא באמת לחופשי מדעותיו המקובעות
למדי? האם השתנה במהותו? או שמא, מעבר לפינה
מחכה נציג האופל להשתלט עליו שוב?
ומי שמסתקרן לדעת איך כותב יושימורה המצויין
ומה סופו של הסיפור - בשתי מילים: מומלץ לקרוא.

קיקוטאני הוא אסיר רוצח משוחרר על תנאי. הספר סובב סביב מאמציו להיקלט מחדש בחברה.

הוא אט אט משקם את חייו, מוצא עבודה חדשה ומתחתן בשנית, אך העבר איננו מרפה.

כמו ספרים יפנים רבים אחרים העלילה מתפתחת באיטיות והדגש הוא על נפש האדם והסיפור כולו הוא טרגדיה אחת גדולה.

כתוב יפה ותורגם מיפנית ע"י עינת קופר הכישרונית.

חיפשתי את הספר על המדף בספריה. הוא התחבא עמוק בין הספרים - קטן, אפור, נחבא אל הכלים. הזכרתי לעצמי שהגודל לא קובע והביקורות משבחות, והתחלתי לקרוא...

קיקוּטאני יוצא מהכלא אחרי 15 שנים של התנהגות מופתית, מגשש באפלה וצועד את צעדיו המהוססים בעולם "המוזר והזר שנגלע לעיניו".
הוא אדם כנוע, חסר ביטחון, מאוד מופנם – הוא דומה להפליא לספר עצמו.
הוא לא מתקשר עם הסביבה, לא מבטא רגשות, ואם הוא כבר מתרעם על דבר מה (לדוגמא, על החלטות שאחרים מקבלים עבורו), הוא עושה זאת בעיקר בליבו, בקושי מוציא החוצה.
קיקוּטאני מתחבא מאנשים ו...קד קידות. קד הרבה קידות.

הסיפור כתוב בשקופיות, רובן אפורות. השקופיות חולפות מול הקורא כאילו הוא צופה מתוך חלון רכבת נוסעת. ההרגשה הזאת כמעט נכפית על הקורא כי שגרת חייו של קיקוטאני נעה סביב רכבות במחזוריות מייגעת.

לאורך כל העלילה יש מועקה. זאת מועקה שמרגיש קיקוטאני עם צאתו ל"עולם הגדול" – זה גדול עליו, זה לא מתאים לו, הוא היה מעדיף שיעזבו אותו לנפשו, אפלה ומוזרה ככל שתהיה...
גם הניסיונות שלו לחזור למקומות האהובים לא עוזרים: "הוא חש עצמו מגוחך על שהיטלטל במיוחד באוטובוס כדי להגיע למחוז נוסטלגי שהיה קיים רק בזיכרונו".

שפת הספר מאוד לקונית, היא אמורה להוסיף להרגשת האפרוריות הכללית ואולי היה אפשר להתחבר אליה אם הייתי קוראת את הספר ביפנית. אבל קראתי את הספר ב"עברית יפנית" אז הכל איכשהו התקמט ויצר רושם לא טוב.

הסיפור עטוף בתפאורה יפנית אותנטית ונראה מאוד יפני אבל רק לכאורה. האנשים שסובבים את קיקוטאני הם יפנים כמוהו, בני אותה תרבות, אבל הם לא מתנהגים כמוהו, הם נוטים לבטא את רגשותיהם, הם מעדיפים לדבר, לתקשר - בזמן שקיקוטאני בעיקר קד קידות.

הכריכה מבטיחה סיפור "מצמרר ומלא עוצמה". אני הרגשתי שהסיפור הוא שבלוני ומאולץ, הוא נבנה על בסיסן של כמה תבניות שחוקות, פשטניות ונדושות (להלן "מוטיבים" כמו שקראו לזה בשיעורי ספרות):
- מוטיב הרכבות: מחדד את המונוטוניות האפרורית של חיי הגיבור.
- מוטיב עונות השנה: קיץ, חורף, סתיו, אביב – שוב מחדד את המונוטוניות האפרורית של חיי הגיבור.
- מוטיב הזבובים: זבובים כחברים לתא בכלא מול זבובים טורדניים, כפשוטם או כמטאפורה לאנשים.
- מוטיב התרנגולות – פס ייצור, סרט נע, שחיטה, עבודה "מלוכלכת", מקום מסתור מאנשים.
- מוטיב של ה"חיים ממשיכים": העולם של הכלא עצר מלכת לעומת העולם שבחוץ שהשתנה כמעט ללא היכר - אינפלציה, מודרניזציה, אוטומציה ובטוניזציה.
- מוטיב השפה הלקונית – גם הוא אמור ליצור את האווירה הנדרשת. האפקט לא מצליח. ככל הנראה בגלל התרגום, כאמור.
- מוטיב האופטימיות – מתחיל עם מעון השיקום שנקרא "מעון הרוח הקיצית", עובר דרך ההנאות הפשוטות שבאוכל (התפעלות מן "ההרמוניה המושלמת בין האורז הלבן למרק החם"), קצת שתייה, קצת סיגריות, גידול דגים. לא מצליח לשדר תקווה.
- מוטיב האמפטיה לרוצח – הרוצח הוא בסך הכל בן-אדם. גם הוא בודד. הוא לוכד זבוב, תולש לו כנף וקושר אותו בחוט. הוא רוצה שהזבוב יארח לו חברה. הוא מגדל דגים כדי להפיג את הבדידות. הוא חושש לחיי הדגיגים הקטנים שמא "ייהפכו למזון" של הגדולים. מצד שני, הוא בספק שהגדולים "מסוגלים למעשה ב-ר-ו-ט-ל-י-" שכזה....האפקט לא עובד. אפשר לחוש כלפי הרוצח רגשות שונים ומגוונים, רק לא אמפטיה.

אחרי כל זה, למה לא בזבוז של זמן?
כי מצאתי פואנטה.
אנחנו, כחברה, רוצים לתת הזדמנות שנייה לאלה שמעדו. אנחנו רוצים להאמין שהם ריצו את עונשם לא רק פיזית, גם נפשית. רוצים לשבץ אותם חזרה למשבצות המוכרות, "לנרמל" אותם.
יש אנשים שלא מוכנים להיכנס חזרה למשבצת וצריך גם לדעת לקחת צעד אחורה ולהניח להם לנפשם כי "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות".