ביקורת ספרותית על על תנאי מאת אקירה יושימורה
ספר לא משהו

---

חיפשתי את הספר על המדף בספריה. הוא התחבא עמוק בין הספרים - קטן, אפור, נחבא אל הכלים. הזכרתי לעצמי שהגודל לא קובע והביקורות משבחות, והתחלתי לקרוא...

קיקוּטאני יוצא מהכלא אחרי 15 שנים של התנהגות מופתית, מגשש באפלה וצועד את צעדיו המהוססים בעולם "המוזר והזר שנגלע לעיניו".
הוא אדם כנוע, חסר ביטחון, מאוד מופנם – הוא דומה להפליא לספר עצמו.
הוא לא מתקשר עם הסביבה, לא מבטא רגשות, ואם הוא כבר מתרעם על דבר מה (לדוגמא, על החלטות שאחרים מקבלים עבורו), הוא עושה זאת בעיקר בליבו, בקושי מוציא החוצה.
קיקוּטאני מתחבא מאנשים ו...קד קידות. קד הרבה קידות.

הסיפור כתוב בשקופיות, רובן אפורות. השקופיות חולפות מול הקורא כאילו הוא צופה מתוך חלון רכבת נוסעת. ההרגשה הזאת כמעט נכפית על הקורא כי שגרת חייו של קיקוטאני נעה סביב רכבות במחזוריות מייגעת.

לאורך כל העלילה יש מועקה. זאת מועקה שמרגיש קיקוטאני עם צאתו ל"עולם הגדול" – זה גדול עליו, זה לא מתאים לו, הוא היה מעדיף שיעזבו אותו לנפשו, אפלה ומוזרה ככל שתהיה...
גם הניסיונות שלו לחזור למקומות האהובים לא עוזרים: "הוא חש עצמו מגוחך על שהיטלטל במיוחד באוטובוס כדי להגיע למחוז נוסטלגי שהיה קיים רק בזיכרונו".

שפת הספר מאוד לקונית, היא אמורה להוסיף להרגשת האפרוריות הכללית ואולי היה אפשר להתחבר אליה אם הייתי קוראת את הספר ביפנית. אבל קראתי את הספר ב"עברית יפנית" אז הכל איכשהו התקמט ויצר רושם לא טוב.

הסיפור עטוף בתפאורה יפנית אותנטית ונראה מאוד יפני אבל רק לכאורה. האנשים שסובבים את קיקוטאני הם יפנים כמוהו, בני אותה תרבות, אבל הם לא מתנהגים כמוהו, הם נוטים לבטא את רגשותיהם, הם מעדיפים לדבר, לתקשר - בזמן שקיקוטאני בעיקר קד קידות.

הכריכה מבטיחה סיפור "מצמרר ומלא עוצמה". אני הרגשתי שהסיפור הוא שבלוני ומאולץ, הוא נבנה על בסיסן של כמה תבניות שחוקות, פשטניות ונדושות (להלן "מוטיבים" כמו שקראו לזה בשיעורי ספרות):
- מוטיב הרכבות: מחדד את המונוטוניות האפרורית של חיי הגיבור.
- מוטיב עונות השנה: קיץ, חורף, סתיו, אביב – שוב מחדד את המונוטוניות האפרורית של חיי הגיבור.
- מוטיב הזבובים: זבובים כחברים לתא בכלא מול זבובים טורדניים, כפשוטם או כמטאפורה לאנשים.
- מוטיב התרנגולות – פס ייצור, סרט נע, שחיטה, עבודה "מלוכלכת", מקום מסתור מאנשים.
- מוטיב של ה"חיים ממשיכים": העולם של הכלא עצר מלכת לעומת העולם שבחוץ שהשתנה כמעט ללא היכר - אינפלציה, מודרניזציה, אוטומציה ובטוניזציה.
- מוטיב השפה הלקונית – גם הוא אמור ליצור את האווירה הנדרשת. האפקט לא מצליח. ככל הנראה בגלל התרגום, כאמור.
- מוטיב האופטימיות – מתחיל עם מעון השיקום שנקרא "מעון הרוח הקיצית", עובר דרך ההנאות הפשוטות שבאוכל (התפעלות מן "ההרמוניה המושלמת בין האורז הלבן למרק החם"), קצת שתייה, קצת סיגריות, גידול דגים. לא מצליח לשדר תקווה.
- מוטיב האמפטיה לרוצח – הרוצח הוא בסך הכל בן-אדם. גם הוא בודד. הוא לוכד זבוב, תולש לו כנף וקושר אותו בחוט. הוא רוצה שהזבוב יארח לו חברה. הוא מגדל דגים כדי להפיג את הבדידות. הוא חושש לחיי הדגיגים הקטנים שמא "ייהפכו למזון" של הגדולים. מצד שני, הוא בספק שהגדולים "מסוגלים למעשה ב-ר-ו-ט-ל-י-" שכזה....האפקט לא עובד. אפשר לחוש כלפי הרוצח רגשות שונים ומגוונים, רק לא אמפטיה.

אחרי כל זה, למה לא בזבוז של זמן?
כי מצאתי פואנטה.
אנחנו, כחברה, רוצים לתת הזדמנות שנייה לאלה שמעדו. אנחנו רוצים להאמין שהם ריצו את עונשם לא רק פיזית, גם נפשית. רוצים לשבץ אותם חזרה למשבצות המוכרות, "לנרמל" אותם.
יש אנשים שלא מוכנים להיכנס חזרה למשבצת וצריך גם לדעת לקחת צעד אחורה ולהניח להם לנפשם כי "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות".

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על על תנאי