• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לנצח

לנצח

מאת אליסון נואל

הביקורת של יעל

תמונה של יעל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
לנצח

לנצח

מאת אליסון נואל

הביקורת של יעל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של יעל
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2011
סדרה:בני האלמוות #1
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
אור
דירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

נתן לי הרגשה שהסופר לקחה רעיונות מכל מיני ספרים וסרטים, וערבבה אותם יחד. נהנתי לקרוא רק כדי לראות מאיפה עוד היא לקחה רעיונות.... אבל בתכלס, זה לא ספר שווה קריאה, לדעתי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של monti me
monti me
תמונה של נדיה
נדיה
2קוראים|גיל ממוצע35|100%נשים

על המבקרת

תמונה של יעל

יעל

חברה מזה 15 שנים
10 ביקורות•24 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מקור (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של יעל
יעל
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות10
לייקים שקיבלה24
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)3מקור (נוער)2מדע בדיוני ופנטזיה2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יעל

חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

הכי מדהים אותי לחשוב שזה סיפור אמיתי.

איזו אישיות מיוחדת, איזו אמונה יוצאת מהכלל- אם הוא מצליח, בתום המסע הזה, להמציא סיפור בשביל שני היפניים האלה, לה ת ב ד ח איתם!

ספר מדהים. ולחשוב שהמליצו לי עליו ממש מזמן, ואני דחיתי את הקריאה...


אגב-
מישהו פה ראה את הסרט?
שווה צפיה?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

אני לא אשקר-
הספר הזה סוחף.
היא יודעת לכתוב, הקולינס הזאתי.

אבל
עדיין
עם כל זה
אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלה במוח
אם היא הצליחה לחשוב על רעיון כל כך מזוויע.
עזבו את זה שהיא גורמת לילדים להרוג אחד את השני- זה יותר מזה- היא הופכת את זה לתוכנית בידור!
ריאליטי!!
זה ממש חולני.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
המכוערים של דניאל

המכוערים של דניאל

עפרה גלברט-אבני

ספר טוב.
על התבגרות, יחסי אנוש, כאב ואהבה.

לפני 14 שנים•יעל
אבא ארך רגליים (מהדורת 2000)

אבא ארך רגליים (מהדורת 2000)

ג'ין וובסטר

קראתי אותו במהלך ביקור בלתי צפוי שלי אצל בן דוד שלי.
'נחתתי' אצלו מוקדם בבוקר, ובגלל שגם לו יש חיים, ביקשתי ממנו שימליץ לי על ספר מהספריה שלהם, ואני אעזוב אותו בשקט.

הוא היה מופתע שלא קראתי את אבא ארך רגליים, והמליץ עליו מיידית. גמרתי אותו באותו בוקר P:

ספר מתוק. מתוק.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יעל
גוף מארח

גוף מארח

סטפני מאייר

קראתי כל היום, וידעתי שהסוף יהיה טוב אבל לא יכולתי לנחש א י ך היא תעשה את זה, והיא עשתה את זה מעולה!!
ספר טוב מאוד, גורם לך לחשוב שוב עד כמה אתה באמת אנושי, אם בכלל.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יעל
מסומנת

מסומנת

פ"ק קאסט

עלילה נחמדה, אהבתי את הגרסה של קאסט ל"איך נהפכים לערפדים" אבל אל אהבתי את ההדגשות החוזרות ונשנות על טיפשות המבוגרים והבנתם המיידים של המתבגרים בכל מיני נושאים.
אני מתבגרת, ואני בפרוש חושבת שזה לא נכון.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יעל
מידע גורלי

מידע גורלי

א פרידמן

לא יכולתי לעזוב עד שסיימתי.
ולא יכולתי שלא לבכות...
כתוב בצורה נוגעת ללב ממש.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יעל
איסתרק

איסתרק

מיה קינן

ספר מעולה. קצת קשה לאחוז ראש עם כל הדמויות בהתחלה. בקריאה שניה ממש נהנתי. ואני לא מסכימה עם אור. אני דוקא אהבתי את הגישה הישירה של הסופרת, בניגוד לרבים שמנסים להחדיר את המסר בצורה עקיפה אבל לא הולך להם.
מחכה בקוצר רוח להמשך!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יעל
מחנה הקיץ של אדון הוא

מחנה הקיץ של אדון הוא

עדנה סופר

אחד הספרים הטובים, לדעתי.
הדמויות מעוררות הזדהות, הן עוברות את אותם דברים שקורים לנו, והמחנה מתאר ממש טוב את החיים שלנו...

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יעל

ביקורות נוספות על "לנצח"

לנצח

לנצח

אליסון נואל

איך שכחתי לשים אותו ברשימת ה"אוי ויי זמיר" שלי? כשפתחתי אותה חשבתי על מספר ספרים שצריכים להיות בה, אבל איכשהו שכחתי את זה. זה בטח היה רגע מתוק כל כך לשכוח אותו. חבל שנזכרתי.
זה פשוט... נוראי, אוקיי? כמה שטוחים מבוגרים חושבים שאנחנו, שנרצה לקרוא ספר כזה? זה פשוט.... אוי ויי זמיר, זה מה שזה.
ובקיצור- הדמויות נוראיות, העלילה ילדותית ולא מעניינת, הכריכה ובעצם כל מילה נוטפת מקיטשיות ורצון להקיא. אז למה קראתי גם את הספר השני? תקווה. את השלישי כבר לא טרחתי. יסלחו לי האלים, אבל גם אם ישלמו לי אני לא אצליח לקרוא את זה. לא. פשוט לא. אם עוד לא קראתם פשוט תעזבו את זה. אם יש לכם אותו בבית (ולצערי הרב יש לי) תמצאו חבר שאתם שונאים ותתנו לו את זה במתנה. אני יודעת שלא יצאתי ממש נחמדה בביקורת הזאת, אבל ממש מעצבנים אותי הספרים האלה, שגורמים לנו, לנוער, להיראות כמו שהרבה מבוגרים חושבים שאנחנו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•סופיה
לנצח

לנצח

אליסון נואל

אויי לא. פשוט אויי לא לספרות הפנטזיה, לספרות הנוער, הרומנטיקה, ולספרות בכללי.
מה הסופרת חשבה לעצמה? שאם היא תחקה ספר, תוציא אותו, ותגיד שהיא כתבה אותו לפני הספר המקורי, יאמינו לה שזה לא חיקוי?
אבל בתכלס, זה עבד, אחרת הספר לא היה מצליח. כן, זה חיקוי של "דמדומים", כצפוי. אז בואו נעזוב את התפל ונעבור לעיקר.

הספר, בפעם ה-192949.3929 מדבר על נערה שמתאהבת בבחור מושלם, ועל טבעי. ובפעם ה-192949.39291 הנערה מטומטמת, הבחור מעיק, והרעים עלובים.
מה הכי מציק?
הסיפור של הדמות הראשית, והתוצאה שלו.
היה הייתה נערה בלונדינית ומושלמת בשם אבר, שהייתה מלכת השכבה ונבחרת המעודדות. אך יום אחד קרה אסון! כל משפחתה נהרגת בתאונת דרכים, ורק היא ניצלת. ומאז, היא מאבדת את כל מה שמיוחד בה. היא הופכת לנערה דחויה, עם חברים פריקים, ואלכוהוליסטית. המשפט האחרון הוא הטרגדיה בסיפור.
כאילו, היא מאבדת את האנשים הקרובים לה, ובוכה שהיא הפכה לנערה הדחויה של הבית ספר.
למה? אמא? אבא? אחות? למה הלכתם ממני? למה מתתם? למה השארתם אותי לבד? למה גרמתם לי לעבור בית ספר ולאבד את תואר מלכת הכיתה? בכי
(לא אתפלה אם היה כזה משפט בספר)
אבל מעבר לזה, היא מוצאת אחלה של חברים- ילדה מוזנחת שמנסה להיות גותית מגניבה, וילד מוזר, שהדבר היחיד שזוכרים ממנו זה היותו הומו. פשוט חסר אישיות...

והנה מגיע השוס- דיימן (אדוארד, דיימון, ועכשיו דיימן)
המאהב המושלם, רק שפה הוא פשוט חרא של בן אדם והיא מודעת לכך. הוא מתעלל בה נפשית, גורם לה להרגיש עוד יותר דחוייה, ומה קורה בסוף? הוא אוהב אותה!
ואיך הוא מביע את זה? בעזרת ורד לבן, שכביכול מייצג טמטום, ומביא אותו למלכת הכיתה. פשוט גאוני! כולם אמורים לדעת על זה... והחלק הקיטצ'י זה שהורד האדום מייצג אהבה, והוא מביא אותו לאבר.
אוווו מרגש, בואו נבכה כולנו ביחד.

ומה שהכי גרוע במערכת יחסים הנוראית הזאת- הוא כופה על אבר סקס, למרות שהיא לא רוצה.
זה קורה כשהם הולכים לחור ליד הים, מתפשטים, ובסוף שהיא מתחרטת, הוא אומר "זה בסדר! לי יש סבלנות!"
אני כבר מדמיין אותו עם העיניים יוצאות מהחורים.
NEXT.
ואיך שכחתי! הפעם הם לא ערפדים- הם בני אלמוות ששותים חומר אדום (יחי ההבדל)
ופעם גם הבחורה ככה, והיא מגלה שהיא ניחנת ביכולות מופלאות. כמו לראות את אחותה המתה! אבל אין איחוד מרגש, רק סצנה עלובה בה היא כועסת על הרוח של אחותה על כך שגנבה לה את הסוודר.

וכמובן שאמורים להיות כוחות אופל בסיפור, והפעם זאת לא ג'ינגית מהעבר האפל של הבחור בשם ויקטוריה, אלא ג'ינגית מהעבר האפל של הבחור בשם קטרינה, או מה שזה לא יהיה. היא בול כמו ויקטוריה מ"דמדומים", בלי מניעים אמיתיים, בלי סיפור רקע מעניין, בלי אופי, אלא סתם מישהי שנועדה למלא את משבצת הרעה.
ואפילו הקטע שהו נלחמות נשמע כמו ריב בין שתי פרחות בבית ספר- היא מושכת לה בשיער, היא זורקת אותה על כיסא, הן מקללות, ווהו, פוסי פייט. זה נשמע כמו קטע מפרודיה.

ועוד משהו, זוכרים את הקטע עם האלכוהול?
אז אבר בעצם מחליטה לשתות בתקווה שזה יציל אותה מגורלה האיום ונורא, אך מלכת השכבה, שקוראת לה "פריקית", מנסה להלשין עליה ולגרום לסילוק שלה מהבית ספר. אבל מה קורה בסוף? היא שואלת אותה "אפשר שלוק?" ושתיהן משתכרות והופכות ל-BFF.
אבל בעצם היא מגלה שהתמונה הייתה בפלאפון של חברה שלה, ובסוף מסלקים רק את אבר. אני לא יודע אם לצחוק או לבכות...

אז אמעיט במילים, ואומר משפט אחד- אל תקראו. גם אם מישהו יאיים עליכם עם אקדח ויבקש שתקראו את זה.
כוכב אחד- *

לפני 12 שנים•
★★★★★
•RayOfLight
לנצח

לנצח

אליסון נואל

"סליחה, אתה עובד פה?"
"כן. מה את צריכה."
"יש לכם דפוקים?"
"מה זה דפוקים?"
"נו, אתה יודע, בני נוער."
"אה. למה את קוראת להם דפוקים?"
"כי, אתה יודע. אין להם הרבה שכל. הם יקנו כל מה שתמכור להם. חירטוטים על אהבה, כתיבה עלובה ועלילה גרועה ומחוררת. אין שכל אין דאגות."
"וואלה, לא יודע, גיברת. אני לא כותב, אני רק מוכר קהל יעד. אם את אומרת שהם דפוקים, כנראה את צודקת."
"אני תמיד צודקת. אז יש לך?"
"אחמד!"
"שו?"
"תביא לי ארגז נוער אחד מהמחסן!!"
"הנה."
"קחי, גיברת."
"כמה יש פה?"
"כמעט מיליון."
"יופי. תעשה לי מחיר."
"יעשה, בטח שיעשה. אני מרחם עליך, יכולה לכתוב רק לדפוקים וזה. אלפיים שש מאות טוב לך?"
"אלפיים מאתיים. אתה יודע שאף אחד לא יקנה ממך את אלה."
"אלפיים חמש מאות, סגור. שיהיה במזל."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
לנצח

לנצח

אליסון נואל

זו אחת הביקורות שנכתבות כשעוד לא חזרתי למשתמש הרגיל שלי, אבל הרגשתי חובה לפרוק רגשות ולכתוב ביקורת! אסור לחשוף לקוראים תמימים ואומללים את הזוועה הזאת! [דרך אגב, אחד הקוראים התמימים הוא סבתא רבא שלי בכבודה ובעצמה [?]. סיפור ארוך אך אמיתי.]

כן, זוועה.

אין לי מושג מאיפה הגיעו הביקורות האוהדות.


אני זוכרת את היום שבו התחלתי לקרוא את הספר: שבת כלשהי, אני חולה וקוראת את הספר שלקחתי מהספרייה. אני לא אשמה! לא היה לי משהו אחר! אולי רק בגלל החום שהיה לי המשכתי לקרוא. וגם, כי העלילה נשמעת די נחמדה סך הכול ממבט ראשון. אז זהו, שלא.
קודם כל, הרעיון שלו ממש ממוחזר. וזה אפילו לא רעיון כזה טוב.

די, נמאס מכל הסיפורים על מישהי שחתיך מסתורי מגיע לבית ספר שלה, והיא מגלה שהוא יצור קסום כלשהו [אהמ אהמ דמדומים-יומני הערפד- ספר ערפדים אחר] שמאוהב בה מהגילגול הקודם או משהו, הוא הופך אותה להיות גם לא אנושית והם פוצחים ביחסים דביקים ואוהבים. [רוצים שאני אקיא עכשיו או אחר כך?] אחר כך הבחור החתיך נוטש אותה ונעלם לכמה זמן, והיא מתפרקת לגמרי ועוברת תהפוכות בלעדיו. כשהוא חוזר עם סיבה הזויה ומנומקת היטב הם מתחבקים, מתנשקים ונדבקים [אני לא יכולה להתאפק- הקאההההחגלכעגדמהודרקשעחנקונעגי. איכס]. ודרך אגב, בספר הזה סיפור האהבה הוא הרבה יותר מסתם חיבוקים ונשיקות- בלשון המעטה. פשוט דוחה.
אז נכון, צורת הכתיבה באמת מושכת וסוחפת, אבל התוכן? הדמויות? לאט לאט גם הכתיבה עצמה נעשית לא ברורה ולא מבינים מה קורה, ובמקרה שכן מבינים- היא פתטית ומטופשת. אז למה לקרוא בכלל? אין תשובה.

~לואיזיאנה ניתוח דמויות בע"מ~

אוור- דמות מזעזעת, פתטית ונוראית. כשאחותה ה"מתה" באה לבקר אותה, כל מה שאכפת לה זה שהיא לקחה לה את הבגדים. נו באמת! ככה לא מתנהג בן אדם שאיבד את כל המשפחה שלו!
היא לא מתגעגעת בכלל, לא מראה שום רגש אנושי בקשר לאובדן שעברה, אין איתה שום הזדהות בקטע הזה.
חוץ מזה שהיא ילדותית מאוד, אוור היא דמות פתטית כי בניסיון עלוב של הסופרת להפוך אותה ל"דחויה" ו"אומללה"- היא מגחיכה את עצמה. היא גרה עם הדודה המיליונרית שלה, שגרה בווילה מדהימה עם כל מה שכל מתבגר היה רוצה, אבל היא לובשת רק קפוצ'ונים וג'ינס. ולא, זה לא כי היא לא רוצה להשוויץ בעושר שלה- אלא כי היא רוצה לברוח מכולם ומכוחותיה הקסומים.
לכן היא גם מתחברת לדחויים ולמסכנים- היא סתם רוצה להתחכך בזבל, להרגיש קצת איך זה להיות מסכנה אחרי שפעם היא הייתה מעודדת ומלכת השכבה. חוץ מזה, היא חברה נוראית- לא אכפת לה בכלל שהייוון נואשת לתשומת לב ולכן הולכת כל הזמן לקבוצות תמיכה מפוברקות.
לא נראה לי שהיא באמת השתנתה, כי היא לא מעוררת בך שום רגש , היא כל הזמן אומרת כמה היא מתגעגעת לחיים הקודמים שלה והיא "לא מבינה את החברים שלה". אומללה, באמת....[כינורות ברקע ובכי ציני ומזויף]. היא גם דמות חלשת אופי וחסרת עמוד שדרה, עובדה שהיא מאמינה לכל מילה שיוצאת מהפה של דיימן הקדוש ומתמסרת לו לחלוטין.
בקיצור- דמות נוראית, שטוחה ופתטית. לא סבלתי אותה.

דיימן- כמו שליילק אמרה, זה נראה כאילו הסופרת ניסתה לגרום לו להישמע חתיך, מושלם ומסתורי- אבל אותי הוא רק הבחיל. הוא מאוהב בעצמו, התירוצים שלו עלובים וקלושים, ובאופן כללי הוא מעורר בחילה.

הייוון- היא סתם ילדה אומללה וחסרת עמוד שדרה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה.

מיילס- מוזר ביותר. סתם תקוע.

דרינה- אוי, נו, באמת. תעשו לי טובה. אליסון נואל, יקירתי, ניסית ליצור דמות מרשעת- אבל המניעים שלה כל כך עלובים ולא אמינים. דמות אידיוטית ולא קשורה לכלום.

בקיצור, אני ממליצה- אם אתם רוצים להתאבד. למה לבזבז גלולות ציאניד יקרות או חבל או קליע? קנו את הספר! זה מוות מהיר יותר, אני בטוחה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•לואיזיאנה מנטש השקנאית
לנצח

לנצח

אליסון נואל

נואל יקירתי, אם החלטת להעתיק ספר, למה דמדומים? לפחות היית עושה בשכל כמו ורוניקה רות או אלי קונדי. "משחקי הרעב" זה מושא העתקה ראוי! דמדומים... מה לעזאזל עבר לך בראש?
טוב, את זה אני יכולה לנחש.

"וואו, דמדומים הוא ספר כל כך נפלא, כל כך לא חולני, קיטשי, דביק ופתטי! הלוואי שאני הייתי יכולה לכתוב ספר כזה.
הו, אני יודעת! אני אכתוב את הספר מנקודת המבט של אדוארד! אבל אני אהפוך אותו לבת כדי שאני אוכל להזיל ריר יחד איתה על מושא האהבה החדש. ואותו אני אעשה עוד יותר חתיך מאדוארד. בכל פעם שהוא יופיע, אני אתאר את גופו מחדש כ"סקסי" ו"מדליק" כדי שאם, במקרה וחס וחלילה, הקוראים ישכחו את חצי העמוד של התיאור הראשוני שלו, הם יוכלו להיזכר.
רגע, אבל אוור גם תקרא מחשבות? זה יהיה העתק מדויק של דמדומים! אי אפשר לעשות את זה! אני מקורית! אני ייחודית!
הו, יש לי רעיון מעולה! היא תוכל לראות הילות של אנשים, לקרוא את המחשבות שלהם וגם את העבר שלהם! את זה אדוארד לא יכול לעשות, הא, מאייר? וחוץ מזה, הם לא ערפדים בני אלמוות, כי אני מקורית וייחודית, אלא בני אלמוות ששותים נוזל אדום. ובמקום שתי חברות הכי טובות, יהיו לאוור חברה וידיד. זה לגמרי שונה! אה, אבל אז הידיד שלה לא יוכל להזיל ריר על דיימן איתי ועם אוור ועם החברה השנייה. טוב, אז נעשה אותו הומו. ככה אני אהיה גם מקורית וגם נאורה.
ועכשיו, כשאני חושבת על זה, למה לא להעתיק ספר אחד כשאפשר להעתיק מכמה ספרים? אבל אני אעשה את זה בשושו, בפרטים הקטנים, כדי שלא ישמו לב. תהיה לה כלבה בשם buttercup. אבל זו תהיה כלבה, ולא חתול. אז זה לא כמו buttercup של פרים. וכדי להיות עוד יותר מתוחכמת אני אשתול רמזים מטרימים מפגרים כמו אזכור של Evanescence כי יש להם שיר שנקרא My Immortal, או "הבאנשיז" (באמת שאין לי מושג מי אלה) שבשיריהם יש "הד לסיפורים איריים על רוחות רפאים". או השם של אוור. וואו, אני כל כך חכמה. ומקורית. וייחודית. אני אוהבת את עצמי. ואת דיימן הסקסי והמדליק."

אז נתחיל מהשם הנוראי, שלרוע המזל הוא לא הדבר הכי נוראי בספר. במקורו, שימוש במדרש שם יכול להוסיף מרבד נוסף לעלילה, כמו הולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון", אבל 'אוור' זה פשוט טיפשי. כאילו, "היי, אי פעם, מה נשמע?"

הכתיבה. אוי, הכתיבה. היא כל כך בוסרה ונוראית. יש לסופרת טעויות של טירונית! (ואפילו יצא לי חרוז). כמו בציטוטים האלה:

• "מה שאני רואה בעיקר זה אירועים, כמו שרשרת של תמונות המשקפות חייו של מישהו, כמו כרטיסיות הבזק במשחק, אבל יותר כמו קטעי פרומו בסרט. למרות שלפעמים אני רואה רק סמלים שאני צריכה לפענח כדי לדעת מה משמעותם. כמו בקלפי טארוט, או כמו שקראנו בשנה שעברה בשיעור אנגלית למצטיינים את הספר "חוות החיות". (עמוד 25)
אני לא יודעת מה איתכם, אבל הקטע הזה צורם לי. הניסוח כל כך צולע, התחביר זוועתי, השימוש במילות הקישור שגוי, וזה פשוט... נוראי.

• "הייתי אחוזת חרדה. הסתכלתי בכל מקום. רצתי לכאן ולשם, אבל הכל נראה אותו דבר – חמים, לבן, נוצץ, זוהר, יפה, טיפשי, ערפל נצחי. נפלתי על האדמה, עורי סומר מקור, כל גופי מפרפר, אני בוכה, צועקת, מקללת, מתחננת, מבטיחה הבטחות שידעתי שלעולם לא אוכל לקיים... מעדתי ונפלתי אחורנית, למקום שהכול בו היה כאב, אומללות, ומצח פגוע ורטוב." (עמוד 15)
שבע. שבע מילות תיאור. אחת אחרי השניה. בלי כל קשר. אם מחשיבים גם את "ערפל נצחי". ואני נשבעת שהתפוצצתי מצחוק כשהיא גם מעדה וגם נפלה אחורנית (לא יכולת לוותר על ה"נפלתי", הא, אליסון?), למקום שהכול בו היה כאב, אומללות, ומצח פגוע ורטוב.

• "אבל ברגע שעינינו נפגשות, אני חוזרת להיות שבויה בקסמו, הופכת לגוש מתכת חסר אונים שלא יכול להתנגד למגנט של דיימן." (עמוד 112)
אחלה מטאפורה מצאת, באמת.

• "אני הולכת נסערת לשולחן שלי, רגלי נעות אוטומטית, אחת לפני השנייה; אני נעה כמו זומבי, כמו רובוט, כמו משהו מתוכנת שלא מסוגל לחשוב בעצמו." (עמוד 68)
טוב, מניסיוני, את באמת לא מסוגלת לחשוב בעצמך, אבל זה לא חשוב כרגע. מה שחשוב הוא ארבעת הפעמים שאליסון נואל מתארת את אותו הדבר. תבחרי תיאור אחד, למען השם! או "רגלי נעות אוטומטית", או "כמו זומבי", או "כמו רובוט", או "כמו משהו מתוכנת שלא מסוגל לחשוב בעצמו". למרות שאף אחד מהם לא משהו. במיוחד האחרון. אבל תפסיקי לתאר כל דבר בשבעים אלף דרכים שונות! את לא יכולה להכניס את כל המילים בעולם לספר שלך!

ודיימן. אוי, דיימן. די, man. אם הסופרת לא היתה בת זה היה יכול לצאת יותר מצחיק אבל נבליג. אז די כבר לרשום כל שני עמודים על כמה שדיימן מהמם וחתיך וסקסי ומדליק. ובפעם הראשונה שאוור רואה אותו זה עוד יותר גרוע:

• "מה שאני רואה, משאיר אותי נטולת יכולת לדבר, למצמץ או לזוז... וזה לא רק משום שדיימן הוא יפה כל כך שאי אפשר להתעלם מיופיו, עם שערו הכהה המבריק, שמגיע כמעט עד כתפיו ומתעגל ליד עצמות הלחיים החטובות שלו; אלא משום שכשהוא מסתכל עלי, כשהוא מסיר מעיניו את משקפי השמש ופוגש את מבטי, אני רואה שעיני השקד שלו עמוקות, כהות, ומכרות לי באופן מוזר." - הא! הא! רמז מטרים! - "הריסים שלו כל כך ארוכים שהם נראים כאילו הם מלאכותיים, השפתיים שלו מלאות ומזמינות. גופו ארוך, רזה, ספורטיבי, ולבושו שחור כולו... מה שמשתק אותי זה לא המראה המדהים שלו, לא יופיו המפעים, אלא בעיקר מה שמתרחש סביבו. כי מה שמקיף את גופו, מראשו מעורר ההשתאות עד רגליו עד רגליו הנתונות במגפיים שחורים של אופנוענים,זה חלל ריק." (עמוד 21)
טוב, אני חייבת לומר, נואל, לימדת אותי משהו. לא ידעתי שראש יכול להיות מעורר השתאות. אז בפעם הבאה שבא לכם להיות נחמדים ולתת מחמאה למישהו, פשוט תגידו, "את/ה יודע/ת, X? יש לך ראש ממש מעורר השתאות."

• "וברגע היא אומרת את זה, מופיעה לנגד עיני דמותו של דיימן, הנראה כל כך סקסי ומדליק". (עמוד 67)
אוקיי! קלטנו! סקסי! מדליק!

• "כי ברגע שאצבעותיי ייגעו בו, אני אראה בראשי את המילים – את כל ההודעה הסקסית, המתפעלת והמפלרטטת." (עמוד 70)
פשוט אין מילים.

נ.ב: אני היחידה שחושבת שהוא לא נשמע כזה חתיך? האמת שאני מדמיינת אותו נשי קצת, עם השיער הארוך המתעגל והריסים הארוכים והשפתיים המלאות...

שיעור מספר ארבע בסדנת הכתיבה לסופרים מתחילים: דמויות. כשאתם כותבים סיפור, אתם צריכים ליצור דמויות עם אישיות. לא סתם להקיא את כל מה שעולה לכם בראש על הדף. אה, אלא אם כן הדמות היא "אלילה בלונדינית" (עמוד 19), סקסית / מדליקה, הומוסקסואלית וקצת תקועה, או גותית שמחפשת תשומת לב. אז זה בסדר.

שיעור מספר ארבע וחצי בסדנת הכתיבה לסופרים מתחילים: אף אחד לא אוהב דמויות סוטות. במיוחד אם הן מוציאות ורדים ממחשופים ("...ואני רואה את דיימן שוזר צרור ורדים לבנים, אותם הוא שולף מהאוזן של סטשיה, משרוולה, מהמחשוף ומהארנק שלה." - עמוד 70). או דמויות פלצניות שמתייחסות לסובבים אותם כמו לזבל ומחליפות צד כל רבע שעה. אה, ודמויות שמעריצות ונמרחות על הדמויות שמתייחסות אליהן כמו לזבל.

האמת, מצאתי דבר טוב אחד בספר הזה. יש לה רעיונות מעניינים לגבי העולם הבא: "היא [ריילי] שוב צחקה. "בחייך, כאילו שאני זקוקה לרשות של אמא כשיש לי גישה לארון הבגדים השמימי הגדול ואני יכולה לקחת מה שמתחשק לי, בחינם," היא אמרה וחייכה." (עמוד 31).
מה אני אגיד לך, אליסון, את מצליחה להפתיע אותי בכל פעם מחדש. ארון הבגדים השמימי הגדול? גאוני!

ועכשיו ברצינות: דווקא כן מצאתי דבר טוב אחד בספר הזה: הוא לימד אותי איך לא לכתוב. והוא גם העניק לי כמה שעות טובות של הומור, קצת כאילו קראתי פארודיה על דמדומים. אבל אני לא מתכוונת להמשיך. הגעתי לעמוד 115, וזה די והותר. אז המלצה מלב אל לב: אל תקראו, אלא אם כן בא לכם לכתוב ביקורת קוטלת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•תולעת ספרים
לנצח

לנצח

אליסון נואל

אני זוכרת טוב מאוד את הרגע שבו התחלתי לקרוא את הספר.
זה היה יום סגרירי. ערפל כבד מחוץ לחלונות הכיתה ושלוליות עמוקות בחוץ. הייתי היחידה בכיתה. הראשונה שהגיעה אחרי שיעור ספורט שהיה, אם להגדיר בלשון המעטה, נורא נורא נורא. הייתי מדוכאת, בקושי חנקתי את הדמעות ומזג האוויר הקודר בחוץ לא שיפר את המצב.
כשאני במצב רוח כזה יש רק שני דברים שיכולים להרגיע אותי. או לטייל בחוץ ולהסתובב בין העצים (ואולי אף לעבור את הגדר אל עץ הדומים שלי, במקרים חמורים), שקועה במחשבות עם דמעות זולגות על הלחיים עד שלבסוף מטיילים חוטי מחשבותיי אל נושאים יותר נעימים, כמו שלושת המוסקטרים לדוגמא. או שאני מתיישבת וקוראת ספר מעניין, מתנתקת מהעולם האומלל ונכנסת לעולם אחר, טוב הרבה יותר. (אין טעם לכתוב, כל הסיפורים יוצאים לי דכאוניים)
אלא מה, בגלל הגשם ובוץ והערפל, לא יכולתי ממש לצאת לטייל בין הצמחים. וכבר כמעט חודש שהייתי שקועה ב"מחסום קריאה" חמור, ולא יכולתי להתרכז היטב באף ספר!
ואז ראיתי את הספר, מציץ אליי משולחנה של אחת מחברותיי. בזכרי את אישורה לקריאה בהפסקה הקודמת, נטלתי את הספר בידיי הרועדות והתחלתי לקרוא.
אני חייבת להתחיל את הביקורת האקטואלית בשבח. נואל הצליחה להוציא אותי מהמשבר. הספר כבש אותי בהתחלה. הצליח להעניק לי את תחושת השאיבה לעולם זר שכה התגעגעתי אליה. הכול היה טוב. גיבורה בטראומה אחריי שכל משפחתה נהרגו בתאונת דרכים קטלנית, והיא מתקשה להשתקם, מסתתרת מכל העולם. שני חברים דחויים מהחברה ונאמנים (יחסית), מורה עצוב. התחלה נהדרת. עד שחברותיי הגיעו לכיתה אני כבר הייתי אלפי קילומטרים מאותו חדר כיתה על הגבעה.
ואז מגיע דיימן...
מרגע שמגיע דיימן כל הספר מדרדר במהירות. סיבוכי אהבה, לבבות שבורים, התמכרות מגוחכת לאלכוהול, עד לשפל הגדול כש"אמת המסתורית" (חצוצרות!) מתגלה!
כמה אינפנטיליות, כמה קריקטוריסטיות, כמה פספוס... זה מה שאני יכולה להגיד על הספר הזה. מספר עם פוטנציאל ענקי הוא הפך לעוד ספר דביק ומגעיל שאינו מכיל דבר מלבד נשיקות וחיבוקים בין הגיבורה לגיבור, שמתרפסת מול כל מבט שלו בעוד הוא משתעשע בה כרצונו ומניחה לו לשלוט בה כבובה על חוטים. אה, ואל תשכחו את החברה האנוכית.
בשלב כלשהו כבר נמאס לי כל כך מהגיבורה חסרת האופי והמאהב המבחיל והאנוכי לטעמי שרציתי פשוט להשליך את הספר ולהפסיק לקרוא, אך אני, כידוע, יקשה עליי מאוד לנטוש ספר באמצע ולא לחוש רגשות אשמה ותחושה מוחמצת לשארית חיי.
אולי אם היו מביאים לי סופר טוב ומוכשר (לא קיטשי בשום אופן!), שהיה לוקח את תחילת הספר, ומייצר לה סוף ואמצע ראויים, זה היה אחד מספרי הנוער הטובים שקראתי. כשקראתי את התקציר, היות שמעט נמאס לי מפנטזיה, התפללתי חרש וטיפחתי בלבבי את התקווה הקלושה שאולי המראות שמסופר שהיא רואה הם בעצם הזיות, תוצאה מפגיעה מוחית ופסיכולוגית בעקבות תאונת הדרכים. והספר הוא על גילוי הפגיעה וההתמודדות איתה. איזה ספר מעולה ומקורי (יחסית) היה זה אז!
אז סיימתי את הספר? סיימתי. נהניתי ממנו? לא ממש. חשתי תחושת מיאוס? חשתי. לא יכולתי לעצור את עצמי מלהכניס את הספר לאותה קטגוריה כסדרת "דמדומים"? לא יכולתי. אני אקרא את הספר השני? אולי. לא בטוח. לא נראה לי.
בקיצור, עצה שלי, אל תבזבזו את זמנכם על הספר הזה. יש ספרים הרבה יותר טובים הראויים לשעות ולאנרגיה שתשקיעו בקריאתו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•
לנצח

לנצח

אליסון נואל

בממלכה אחת רחוקה ומסתורית בעולם שהוא לחלוטין לא כדור הארץ ולגמרי מגניב יותר מכדור הארץ כי כדור הארץ זה משעמם, כי אין שם ערפדים, שכנה לה ממלכה שקוראים לה בלשון הווה ממלכת איסרוטיאקיה, או שם לטיני או וונאבי לטיני שנשמע מגניב, שבה היו מעמדות. אנחנו אוהבים מעמדות כי הם כר פורה לילדה ממעמד נמוך שמתאהבת במעמד גבוה - הוא מתאהב בה, בעצם. היא, כפי שמתברר, בעלת כוחות עליהם לא שמענו כבר חמישים שנים! מאז ספר הפנטזיה הקודם. ואז היא הולכת להציל את חייה. ומסתבכת עם ילד אחד, וילד נוסף, ואיש זאב או מישהו שקוראים לזן שלו המעורפלים, והם מתוקף היותם מעורפלים עסוקים בבוז לתושבי כדור הארץ המעפנים שלא רואים באיזו אשלייה הם חיים, אבל כמה טוב שגיבורתנו הגיבורה שמה לב! היא יכולה גם להיות קשורה אליהם או אחת מהם או להילחם בהם. העיקר שאהובה השלישי יהיה שייך להם.
מה קורה בסוף, אתם שואלים? לא נגלה לכם שהיא מנצחת ובוחרת באהובה הנצחי #5, עליכם לקרוא לבד לבד את הספר ולהיכנס לעולם של אפלה, סודות ותככים!
אנחנו כאלה פמיניסטיות מגניבות, שיואו.
(יש שם נשיקות!!! את בת ארבע עשרה? קראי אותן אצלנו!)

לי יש בעיה עם ספרות נוער איכותית? לכם יש בעיה עם ספרות נוער איכותית.


[תקף לגבי מגוון נרחב של ספרים כאלו. תיכון לילה, המועמדת, כל מיני דברים עם ערפדים. פשוט היכנסו לחנות הקרובה לביתכם. הבחירה בלנצח היא רנדומלית ביותר. ושקט שם עם "אבל זה כן בכדור הארץ" כי אפילו זה לא מונע ממנה לכתוב את הזוועה הזו]

לפני 8 שנים•
★★★★★
•האופה בתלתלים
לנצח

לנצח

אליסון נואל

אוקיי. אז את הספר הזה השאילה לי חברה. ותודה לאל שלא קניתי אותו, כי רק מלהסתכל על הכריכה יש לי בחילה. ובכן, בהתחשב בניסיון רב השנים שלי עם ספרים מהסוג הזה, אני אפילו לא מבינה למה טרחתי לנסות. בכל מקרה. סקירת עלילה;

אוור היא נערה בלונדינית, טיפשה ורופסת, כמו קודמותיה. החיים שלה היו פשוט מושלמים עד התאונה; אוור היא הניצולה היחידה מהאסון הטרגי; וכשהיא מתעוררת, היא מגלה שיש לה כוחות מיסטיים מיוחדים שלגמרי מאמללים את חייה; היא מסוגלת לראות אנשים מוקפים בצבעים עליזים. הממ, הילות. שיהיה. ולא רק זה, כשהם נוגעים בה היא מרגישה את מחשבותיהם האפלות ואת סודותיהם הכמוסים. כמה נורא.
בכל מקרה, כמובן שהיא מתגעגעת געגועים בלתי נשלטים אל חייה הקודמים. לא חס וחלילה להוריה המקסימים, שעשו את התאונה רק כדי להביא לה סוודר פקאצות וורוד, אלא לפופולריות ולשלל האפשרויות בלהיות מעודדת ממוצעת בתיכון. אבל לא. בגלל עברה הנורא והאפל, אוור המסכנה צריכה להיחנק למוות בתוך קפוצ׳ונים-לא-אופנתיים-בעליל, להסתיר את יופייה המהמם ולהרוס את השמיעה שלה בשירים רועמים, בגלל שכוחותיה המדהימים מלחיצים אותה עד מוות. חבריה היחידים הם גיי וערפדית-עם-עדשות-מגע. לרוע המזל, היא נאלצת לגור אצל דודה מיליונרית שמשתוקקת לדאוג לכל מחסורה, ולסבול את נוכחות רוחה של אחותה המתה.

סלחו לי, ידידי. אני חוששת שלא הבהרתי את עצמי מספיק טוב. היא פאקינג רואה את הרוח של אחותה המתה, וכל מה שהיא עושה בביקורים זה רק להגיד לה לצאת מהחיים שלה. שלוש מילים, יקירתי. וואט דה פאק. ואגב, חצי מהתיאורים מוקדשים לבגדים הלוהטים-והלגמרי-באופנה-האחרונה שאחותה לובשת, ולרכילות החמה שהיא מגלה בשיטוטי הריגול שלה אחרי מפורסמים. כאילו, אומייגאד. בריטני נכנסה למכון גמילה בפעם השלישית. מרגש.

אבל; כמובן שנער החלומות הלוהט והמסתורי מגיע, והיא מתאהבת בו נואשות, ומגלה שגם לו יש כוחות מיסטיים. הבה נריע לאיחוד המחודש. כמובן שהוא לא רק פריק שמסוגל לקרוא מחשבות, אלא שהוא גם בן אלמוות.
ואז יש תפנית מפתיעה בעלילה; היא פוגשת את האקסית היפיפייה שלו, ומגיעה למסקנה שהיא עצמה לא מספיק יפה כדי שדיימן יחשוק בה. מדהים.
אז האקסית הזאת עושה לה את המוות, בעת שהיא מגלה דברים חדשים על עצמה, ועל אהובה המסתורי-יפה-התואר-והמושלם-עד-כדי-בחילה.

כל הסיפור המגעיל הזה נמשך, אה, לנצח. ראיתם מה עשיתי כאן? כן? לא משנה. תרגישו חופשי להתעלם באלגנטיות.
אז בכל מקרה, כל הסיפור המבחיל הזה שחוזר על עצמו, התחיל ממש לעלות לי על העצבים. איכס. נוסו על נפשותיכם בצרחות אם מישהו אי פעם יעז להציע לכם את הספר הזה. המשפט הזה מזכיר לי בצורה קריפית למדי את הדרדסים. למה לעזאזל הוא מזכיר לי את הדרדסים?

אני נושמת עמוק, הולכת לאיבוד בניחוח שלהם ומודה בחשאי שאני מחבבת אותו. אני מתכוונת, ממש מחבבת אותו. אני לא מסוגלת להימנע מזה. אני פשוט אוהבת אותו. ולא משנה כמה אני מנסה להעמיד פנים שזה לא כך, האמת היא שאני אכן אוהבת אותו.
כמה נורא. בבקשה, ספרי לנו, איך הגעת למסקנה המבריקה הזאת.
~you just HAVE to be KIDDING me~

אז לא ניסיתי אפילו להמשיך לקרוא את כל הסדרה. תהנו לכם בקריאת הבולשיט הזה שמתיימר להיות ספר. אם תשרדו, אשמח לשמש לכם כמוקד לטיפול פסיכיאטרי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•~RAIN~
לנצח

לנצח

אליסון נואל

איום ונורא. הספר אולי נשמע טוב ומרגש, אבל הוא ממש לא ככה.

ציפיתי לספר טוב, שיהיה לי כייף לקרוא. כי גב הספר מסקרן ומעניין, והביקורות עליו היו ברובן טובות.

הספר מתחיל בסדר (לא, הוא לא מתחיל טוב, הוא מתחיל בסדר.) אבל ככל שמתקדמים זה נעשה יותר ויותר גרוע.
צורת הכתיבה זורמת ודי סוחפת, אבל בשלב מסויים של העלילה ההתרחשויות לא ברורות ולא מובנות.
העלילה מטופשת. אין תוכן, אין שום דבר.
הדמויות שטחיות ונוראיות. הן ממש זולות, לא עמוקות, ופשוט דוחות במובן מסויים.
אוור - פשוט מושפלת.
דיימן - מטופש! מטופש לחלוטין.התירוצים וההסברים שלו עלובים. מרגיש כאילו הסופרת ניסתה לגרום לו להראות מסתורי,עמוק, חתיך ומושלם. ולגמרי לא הצליח לה, שום דבר מלבד תחושה מאולצת ושטחית לאורך (כמעט) כל הספר.
היוון - חברה נ ו ר א י ת. לדבר הזה קוראים "חברה הכי טובה"? דמות חסרת חוט שדרה, אנוכית ופתטית.
מיילס - הדמות הכי נורמלית בספר, וגם הוא לא דמות טובה, שלא תבינו לא נכון.
דרינה - אוקיי, הבחורה חולה. דמות טפשית, מלאה הרבה יותר מדי אנרגיות שליליות (יחסית לסיבה).

הסופרת גורמת לתחושה מאולצת, מאולצת לגמרי, בכל אחת מהדמויות. בתוכן. בסוף המבחיל. נוראי.

זה העתק עלוב של דמדומים. ובכנות, אם הסופרת בוחרת ספר להעתיק, דמדומים זו ממש לא בחירה טובה.

לסיכום,
ספר ריקני, שאפילו לא כייף לקרוא.
אפילו לא ברגעים שפשוט משועממים עד מוות.
בזבוז זמן מוחלט.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ליילק
2.0
2.0
דירוג
דירוג
1.0
לפני 12 שנים

“אני תולעת. תולעת אמיתית. לא מניחה ספר מהיד אלא במקרים קיצוניים. ואומנם את הספר הזה לא הנחתי מהיד,”

49/119
ביקורות על לנצח
הבאה
E<3
לפני 11 שנים

“הספר הראשון שקראתי וגמרתי אותו בתוך יום הספר פשוט ממכר ! ובתור מישהי שלא הייתה קוראת ספרים בעבר זה”