“אחד הספרים שהטביעו בי חותם. אהבתי אותו כל כך עד שבחרתי לכתוב עליו עבודה בספרות, ובזכותו נהניתי מכל רגע של כתיבתה. (חוצמזה שכבר מזמן אמרתי שיש בי חלקים לא שפויים במיוחד, חלקים חובבי דקדוק והסטוריה וכתיבת עבודות בכלל, אבל זה עניין אחר)
"מחנה הקיץ של אדון הוא" הוא בעצם אלגוריה מקסימה, שמצטיין ברעיון מעניין ובהרבה תובנות טובות לחיים. הכתיבה לא מספיק רהוטה, אבל לא עד כדי כאב אוזניים.
מסופר על חמישה נערים המגיעים למחנה קיץ לאחר שפורסם בעיתון. למחנה אין מחיר וגם לא תאריך סיום. בכניסה מחכה להם איש - סלע שאומר להם כי מחנה זה אינו מחנה רגיל, עם אוהלים ותוכניות. כל אחד בוחר לעצמו את הדרך שלו, (ולעיתים הדרך בוחרת אותו..) ועליו להתמודד עם מה שהיא מזמנת לו. בדרך יש תחנות שמהן אי אפשר להתחמק. מי שמגיע לתחנה - לא יוכל לעקוף אותה. היא תחזור אליו שוב ושוב בהמשך.
המשך הספר מתאר את המסע של כל אחד מהנערים, עם הרבה אנשים צבעוניים שהם פוגשים בדרך, ולא מעט דברים חדשים שלמדו.
זה אחד הקטעים שאהבתי מתוך הספר:
"ומי אמר שצריך לחצות את הנהר?" הקשה עוג.
"אף אחד. אבל בשביל מה הגענו כולנו לפה?" השיב בלוק. ואז העמיקו הקמטים במצחו: "אבל מה שאני לא מבין... בשביל מה אדון - הוא הביא אותי לפה, אם אני לא יכול לעבור את זה בעצמי?"
עוג הביט בו במבט עמוק וציין בהדגשה: "גם אני לא."
"אתה?"
אדם התלבט רגע ולבסוף העיר: "עוג, אני חושב שאתה כן יכול. וגם אתה-" הביט עכשיו בבלוק, "אבל עם עוד מישהו, ביחד."
"מה הטעם, אם אני יכול לעשות את זה רק אתכם?" שאל בלוק, והמרירות הישנה מתגנבת לקולו.
עוג ואדם החליפו מבטים, ועוג אמר: "אולי זו הסיבה, הוא רצה שתדע שרק ככה אפשר לעבור את זה!"
ואדם הוסיף: "כי יש דברים, שאם לא רוצים להתרסק מהם, עוברים רק עם אחרים."”
