אז מסתבר שלשרלוק הולמס, מלבד אקונין יש בן רוחני נוסף - צעיר יותר ו... הודי.
ויש פורי הוא הבעלים של "סוכנות חוקרים פרטיים ביותר בע"מ". על עצמו הוא מעיד, עם כל הצניעות המתבקשת, שהוא הבלש הפרטי הטוב ביותר בהודו, ויש לו גם אסמכתא, הרי הוא ולא אחר קיבל מארגון הבלשים העולמי את התואר "סופר בלש". אם לא די בכך הוא זכה גם בשישה פרסים לאומיים.
ויש פורי הוא כל מה שבלשים אמריקאיים הם לא - הוא איש משפחה למופת, בעל סטנדרטים מוסריים גבוהים, לב זהב ובעיקר תשוקה לפתרון תעלומות. אמנם הוא לא מתנזר מאלכוהול, אך אין לו בעיית שתייה ההרגל המגונה היחיד שלו הוא חיבה יתרה לפחמימות, ביעקר לכאלה שתוגנו בשמן עמוק.
אג'יי קסליוול הוא עורך דין מכובד, כזה שרוצה לשנות את העולם וכדון קישוט מנסה להלחם בביורוקרטיה ההודית, בעלת המימדים העצומים ומושרשת היטב בדמה של האומה ההודית עוד מימי האימפריה המאורית, כבר לפני 2300 שנים לפני הספירה (עמ' 70). כאחד שידוע לחיבתו לצדק הוא צבר לא מעט אוייבים וכגולת הכותרת נאשם ברצח של משרתת שעבדה בביתו. אג'יי קסליוול פונה לסוכנות חוקרים פרטיים ביותר וויש פורי נרתם למצוא למענו את המשרתת, שפרט לשמה אין יודעים עליה כלום, לא את שם משפחתה, לא את מחוז הולדתה ואף לא כיצד היא נראית.
בד בבד עם מקרה המשרתת הנעלמת, פורי חוקר את ארוסה של נכדתו של בריגדיר מפורסם, מושא הערצה של פורי, איש צבא בדימוס בעצמו, בתחום האסטרטגיה הצבאית. אין צורך לציין שפורי, זוכה פרס בינלאומי אחד ושישה לאומיים, מצליח לנהל חקירה מבריקה, בעזרת תורת ההיקשים השרלוק הולמסית ומגיע לפתרונות הרצויים.
ברקע מנסים להתנקש גם בפורי עצמו, אך דווקא את החקירה הזו מנהלת דמות שלא מככבת בד"כ כבלש טיפוסי בספרות מתח.
מצד אחד הספר הזה בהחלט לא לוקח את עצמו ברצינות רבה בתחום העלילה. ההתכתבות עם שרלוק הולמס ברורה לעין מהרגע הראשון. פורי בעצמו מסתייג מאוד מהבלש האנגלי, בעיקר בגלל שהוא דמות... מומצאת ואילו הוא כמובן אמיתי לחלוטין. כמו כן, מאשים פורי את הולמס בגניבת הרעיונות מהבלשים ההודים הקדומים ולא סולח לו על העדר מתן הקרדיט.
"פורי לא אהב שהשוו אותו לשרוק הולמס, שבסך הכל השתמש באיחור בשיטת הסקת המסקנות שהמציא צ'נקייה בשנת 300 לפני הספירה, ואפילו לא הודה בכך..." עמ' 56.
עם כל הכבוד לשיטות הבלשיות של פורי ולעלילת המתח, שבהחלט ראויה, קולחת ומעניינת, מבחינתי הגדולה של הספר הייתה הצצה להודו של תחילת שנות האלפיים, לערבוב בין הישן והחדש, בין המסורת לבין מיקור חוץ, לשנאה לבריטים וחנופה לאמריקאים, בין המעמד הביניים לקסטות הנמוכות, לפערי המעמדות הבלתי אפשריים במדינה הכה צפופה ומשונה זו.
באופן אישי, יש לי סלידה מסוימת מהודו. קשה לי להסביר את זה, אבל מעולם לא רציתי להגיע לשם, אפילו לא לביקור חטוף. הספר הזה דווקא חיזק את ההרגשה שלי והאווירה הזאת של גטאות העשירים מוקפי הגדרות, מול שכונות הפחונים, מסורת ההתעללות בטמאים, היחס לנשים ולעובדים והמולה וצפיפות מעורבים בערפיח לא קסמה לי אף פעם וגם לאחר הקריאה הרגשות לא השתנו.
הספר מלא בביקורת על הודו, על הביורוקרטיה הבלתי נגמרת, על הגזענות, על העדר הצדק. הסופר הוא אנגלי שהתחתן עם הודית וחי שם, לכן אולי יש לקחת את הביקורת הזו בערבון קצת מוגבל, כיוון שהיא בכל זאת באה מהתבוננות מבחוץ פנימה ולא צמחה מבפנים. אין לי מספיק כלים להבין בינתיים, מה שכן חשק לעוד ספרים בסדרה דווקא יש. כבר בסיום הקריאה הזמנתי ספר נוסף מארבעת הספרים בכיכובו של פורי מאי ביי, עד שמטר יתרגמו את השאר, אם בכלל. פשוט אין לי סבלנות:-)
עוד משהו קצת מצחיק ומעצבן שקרא לי עם הספר הזה. הוא מטובל לאורכו ולרוחבו במילים הודיות, דבר שהוא חינני מאוד ומוסיף, אך לקח לי המון זמן לפעמים להבין מה הפירוש של המושגים הללו מקונטקסט בלבד. מה רבה הייתה הפתעתי כשבסוף הספר ראיתי מילון מונחים שהסביר בדיוק מהו סבזי-ואלה, פוג'ה וטיפין. שמישהו יסביר לעורך של טרקווין הול ובאותה הזדמנות גם לזה של אקונין, שעדיף לתת את הפירוש של המילה באותו העמוד ולא לגרום לקורא לרוץ הלוך ושוב לאורך הטקסט.
