“אולי אני קוטלת את הספר הזה עכשיו בצורה בלתי הוגנת, כי מה הוא אשם שקראתי אותו שעה אחרי שסיימתי את ג'יין אייר?
זה כמו לקרוא חוברת מתכונים מימי הבינים אחרי הארי פוטר.
הגעתי לעמוד עשר בתחושה של הדרדרות מוסרית. אבל ברצינות, הכתיבה לגמריי לא משהו. וכל ההקדמות האלה בתחילת הספר, המפות והשרטוטים, איך "עוד אחת.." הגדירה את זה? "מתאמצת." ג'ואן האריס מנסה כל כך שנבין אותה לגמריי, אבל זה לא ילך. אחד הדברים שהופכים ספר פנטזיה למעולה, הוא שאתה יכול לדמיין אותו בקלות, בלי שידחפו לך כמה זוגות קביים. (ואני אתאפק ולא אגיד כמו הארי פוטר.)
אוף, לא יכולה להתאפק. כמו הארי פוטר!! כל העולם שרולינג יצרה נשמע ומרגיש כל כך אמיתי ואחוז במציאות, שלא פעם אני מוצאת את עצמי מייחלת להתעתק ממקום למקום, או צועקת בייאוש "אציו!" אל העט ששוב נפל לי.”

“אוף כתבתי ונמחק לי... איזה עצבים! אני אנסה לשחזר את מה שכתבתי ואם במקרה זה יופיע פעמיים... לא נורא.
לכאורה יש לספר הזה פוטנציאל להיות אחלה ספר.
*כותבת הספר,ג'ואן האריס, זכורה לי לטובה מספרים אחרים שלה,"5 רבעי התפוז" היה חביב עלי במיוחד.
*פנטזיה זה ז'אנר שאהוב עליי במיוחד, והסיפור פה הזכיר לי, על סמך קריאת הכריכה האחורית, את הספרים של טרי פראצ'ט (מה איתו באמת? הוא עוד חי? מישהו יודע?) "בני החורין הקטנים", "כובע מלא שמיים" וכיו"ב שהיו מוצלחים מאד.
*מיתולוגיה נורדית מעניינת מאד, אני אפילו צלחתי את הספר של ניל גיימן שכרגע אני לא זוכרת את שמו שהיה משופע במיתוסים נורדיים.
אז למה למה למה הספר הזה היה לי כ"כ משעמם???
מאדי ברזל בת הנפח היא ילדה מאד משונה, יש לה סימן של אות כשף, והיא רואה דברים שאחרים לא רואים. ההתחלה בה היא "מנקה" את המרתף של הפונדק היתה מוצלחת מאד ההמשך- לא כ"כ. קשה לי להצביע על הסיבות הספציפיות לחוסר ההנאה שלי מהספר, אני רק יודעת שלקח לי כמעט חודש לגמור אותו-וזה המון זמן בשבילי. רוב הזמן הספר ישב לידי במשרד כאבן שאין לה הופכין בזמן שאני העדפתי להתעדכן בynet, לקרוא ביקורות שלכם על ספרים אחרים פה ב"סימניה", בעיקר לשחק סוליטר ומדי פעם, מה לעשות, גם קצת לעבוד...”

“סיימתי עוד לפני יומיים עדיין לא היה לי זמן לביקורת וכבר התחלתי אחר.
ספר מעולה לאוהבי הפנטזיה.
הספר מספר על מאדי שהיה לה סימן כשף ביד. מצד אחד יש אנשים שיש להם כשף ורודפים אחריהם ומצד שני אנשים רגילים.
כאילו אנחנו בימי הביניים עם דברים של אז וכשפים מודרניים.
מאדי בגיל שבע פוגשת נווד סתום עין שמלמד אותה לקרוא מספר למה יש לה סימן כשף שהוא מלא ובעל עוצמה. הוא מגיע כל שנה לקראת הסתיו ובגיל 14 הכל מסתשבש ובעזרת כשף היא כובלת טרול פוגשת כתוצאה מזה אלים ומתחילה מלחמה בעזרת..... לא אגלה תקראו ותגלו.
הספר מותח למרות שהוא מעט עבה כ-510 עמודים אבל כייפי שווה קריאה מאוד נהניתי. מירה”

“אותיות הכשף - רונות של כישוף ממלאות את תשעת העולמות. ניתן למצוא אותן בכל יצור חי, הם מעידות על כוח כשף של הברייה לה הן שייכות. לכל אות יש כוח משלה וניתן ליצור אותן באצבוע כדי להשתמש בקסם. מאדי יד ברזל מוצאת את עצמה שונה מאחרים, היא נערה שיש לה רונה על היד וכולם בוחרים להזהר ממנה כמו גם מהדברים שהיא מסוגלת לעשות. אבל מאדי לא מוותרת לאף אחד היא משתמשת בכוח שלה כדי לעזור לאחרים.
בעולם בו אסור לחלום כי זה מחוץ לסדר של מציאות העולם, מאדי מוצאת אושר רק בשיחה עם נווד בעל רטייה שנקרא בם "חד-עין" והוא מבקר פעם בשנה בכפר בו מאדי גרה.
העולם מחולק לשניים - אלו שרוצים "סדר" וחוק ואלו שרוצים "תוהו". בעלי הסדר מוכנים לעשות הכל כדי לשמור על הסדר אפילו להשתמש ב"מילה" שהיא כינוי לכשף האסור כדי לבצע את תפקידם למיגור הפשעים של הסדר - שימוש באותיות הכשף, חלומות, ודברים מוזרים אחרים.
האנשים הפשוטים רוצים רק שקט והם מוכנים גם לא לחלום אם צריך, ולכל עיירה קטנה נשלח כומר של הסדר כדי להשליט סדר על האזרחים. גם בכפר של מאדי יש כומר והוא אחראי על הסדר. מאדי מנסה להתחמק ממנו בכל אפשרות ומוצאת את עצמה נכנסת להרפתקאות בעקבות חד עין וגובלינים-פיות ובעבקות אוצר קסום שנמצא בגבעת עין הסוס.
ברגע שמאדי נכנסת לגבעה החיים שלה משתנים לבלי היכר והיא מוצאת את עצמה נמשכת אל כוחות אדירים ששייכים לאלים הקדומים שחיו בעולם לפני האל החדש של הסדר שנקרא "אינלושם".
תשעת העולמות של האריס בנויים היטב, הם מחוברים בטבורם ויש ביניהם שערים שניתן בהם לעבור מעולם לעולם, האריס משתמשת בתיאורים יפים של העלילה והדמויות שלה מקבלות נפח לאורך העלילה. היה כיף להכיר והיה מעניין לקרוא על האלים הקדומים של המיתולוגיה הנורדית ועל הסיפורים שלהם בעולם קסום שנצמא בפתחה של מלחמה אחרי חמש מאות שבהן העולם נבנה בסדר טבעי מחדש.
הסיפור מתובל בהומור ומלא הפתעות, והעלילה לוקחת את הקורא דרך העולמות של היקום אל מקומות קסומים ופנטסטיים, בקיצור - פנטסיה מרתקת, תהנו...”