אז היה מבצע בסטימצקי לכבוד יום העצמאות, 2 ב70- שווה. באמת התחשק לי איזה ספר מתח טוב כזה, עם טוויסטים וקונספירציות ואלימות מסוגננת ולא בוטה. זכרתי לבראון חסד נעורים בעקבות "צופן דה וינצ'י" שהיה באמת מוצלח והחלטתי שזה בדיוק הסגנון שמתאים לי. מה חבל שהספר הספציפי הזה לא סיפק את הסחורה.
מפה והלאה ספויילרים למכביר אז כל הממשיך בקריאה- שיקח זאת בחשבון.
קודם כל וואו, הספר היה מתיש ברמות. כמה התפלספויות והסברים פילוסופיים מדעיים, רציתי לקרוא ספר מתח, לא ספר עיוני. מה גם שאת כל הרעיון אותו ניסה בראון להעביר- מאין באנו (מהמרק הקדמון) ולאן נלך( – ליצירת אדם חדש המשולב עם טכנולוגיה) אפשר היה לסכם ב2 שורות- הנה, אני עשיתי את זה... וברצינות, אני מבינה שמשלמים לו לפי עמודים או פרקים, אבל פה ממש הייתה מריחה שלא תיאמן... במשך מי יודע כמה פרקים (ואין סיכוי שאשב לקרוא את זה שוב כדי לספור) אנחנו מחכים שאדמונד קירש "העתידן" יספר לנו את תוצאות הניסוי שערך ואת התובנות המפתיעות אליהן הגיע, ובראון מוסיף לכך עוד הקדמה ועוד הסבר מטרים, ועוד פילוסופיה אותה תיכף עומדים לסתור ועוד דוגמא דתית מסורתית שתיכף תתנפץ ועוד סיפור מקראי שבעצם מרמז על... ויאלללהה כבר, באמא שלך, תגיד מה שאתה רוצה להגיד! השעה 12 בלילה ומחר יום עבודה אז בוא נגמור עם זה .
ואז מגיע התובנה ה"מפתיעה" והקורא נשאר כולו בתחושת "מהההה, זה הכל?!"
אנטרופיה שמנטרופיה , כולנו נוצרנו בתהליכים של מיליוני שנים מהמרק הקדמון, יופי. פה אולי חידשת לי קצת אבל לא היה צורך ב800 פרקים כדי להגיע למידע הזה. יכולנו לסגור את הפינה של ההתפלספויות פה, אבל בראון לא מסתפק בזה, לא , הוא מנבא את ההשתדרגות האבולציונית החדשה, האדם ישתלב עם הטכנולוגיה... וואללה, חדשני, מעיף, מיוחד... זה לא שבערך כל סופר מד"ב בשנים האחרונות אומר את אותו הדבר בדיוק.
אבל ניחא פטפוטי הביצים האלו, הבחירה שלי בספר הייתה כדי ליהנות מקצת מתח משובח כולל טוויסטים מפתיעים וקונספירציות... כל אלו נעדרו בעיני באופן בוטה. כלומר היו טוויסטים אבל הם היו תפלים והייתה קונספירציה שהייתה צפויה ומשעממת. בינות להסברים וההתפלספויות, די מההתחלה, ניחשתי מי המושך בחוטים. גם בלי לפתור את משחק המילים המטופש של כתובת המייל של "המדליף" היה לי ברור מי עומד מאחורי תכנון הרצח, ההדלפות לתקשורת וכיו"ב, פשוט כי בראון שתל יותר מדי רמזים ברורים לכך במהלך העלילה. הדבר היחידי שאפשר לומר שהפתיע אותי היה קו העלילה של המלך הזקן- חייבת להודות שזה באמת היה לא צפוי.
לסיכום, כל מה שרציתי היה סופ"ש של מתח קולח ומפתיע- זה לא קרה.
ואני עומדת מאחורי הדירוג שנתתי- הספר הזה, לא משהו בכלל.

אני מחבבת את כתיבתו של גל אמיר, אהבתי מאד את עפולה רח' האופרה 3,את השאר מעט פחות (בעיקר "לילה אדום" שהיה הזוי ברמות). בגלל זה כשמישהי שעובדת איתי הציעה לי לקחת ממנה ספרים לאחר דילול מדפים(איזה כיף!- תבואי כל יום) וראיתי את שם המחבר לקחתי אותו ללא היסוס ובבית התחלתי לקרוא בשקיקה.
אז ככה, ספר "פסדר", השטאנץ הקבוע קצת חוזר על עצמו- שוב עיר צפונית מנומנמת (גם אם הפעם בדיונית לחלוטין בשם הר-פז) שוב גיבור החוזר למחוזות ילדותו בעל כורחו ושונא כל רגע בהימצאותו שם, שוב אותו גיבור פוגש אהבה ישנה מימי התיכון (רק שפה הלהבה לא ניצתת מחדש), שוב אלכוהול והרבה, ועוד דמות משנה נלעגת שמתחבבת על הגיבור לאורך הסיפור-כמו שאומרים אצלנו- been there done that.
המתח נשמר בספר, הסוף היה ללא ספק בלתי צפוי לחלוטין, ואף הזוי משהו.
לקריאה קלילה אחה"צ כשילדים והבעל הלכו לטיול ואת שוכבת על הספה אחרי שדרשת שיצאו מהבית כי יש לך "מלא דברים לעשות" זה יכול להתאים.

לא ארחיב על העלילה עצמה ע"מ לא להרוס לאחרים, רק אומר שהספר נחמד, מותח לפרקים, לא לגמרי צפוי וקצת מבלבל. הסוף שלו בעיני הוא החלק הפחות מוצלח, כי הדברים לא לגמרי נפתרים ויש תחושת to be continued שאני לא אהבתי, לאן עוד ניתן למשוך את העלילה הזו? הרי הרוצח של ראש הממשלה נמצא, ו"אדון הבובות המושך בחוטים" התגלה אף הוא (אגב ניחשתי די מההתחלה במי מדובר וקצת התבאסתי לגלות שצדקתי) אז למה לא להוסיף עוד פרק שמסביר יותר לעומק למה וכמה??
יתרון אחד יש לסוף הזה בכל זאת והוא ש- ספוילר - אין happy end וזה דווקא שונה ומעניין. לסיכום - בסדר כזה, לא הפך את עולמי ולא גרם לי ללילות נטולי שינה וכסיסת ציפורניים. חביב אך לא מלהיב.

אוף כתבתי ונמחק לי... איזה עצבים! אני אנסה לשחזר את מה שכתבתי ואם במקרה זה יופיע פעמיים... לא נורא.
לכאורה יש לספר הזה פוטנציאל להיות אחלה ספר.
*כותבת הספר,ג'ואן האריס, זכורה לי לטובה מספרים אחרים שלה,"5 רבעי התפוז" היה חביב עלי במיוחד.
*פנטזיה זה ז'אנר שאהוב עליי במיוחד, והסיפור פה הזכיר לי, על סמך קריאת הכריכה האחורית, את הספרים של טרי פראצ'ט (מה איתו באמת? הוא עוד חי? מישהו יודע?) "בני החורין הקטנים", "כובע מלא שמיים" וכיו"ב שהיו מוצלחים מאד.
*מיתולוגיה נורדית מעניינת מאד, אני אפילו צלחתי את הספר של ניל גיימן שכרגע אני לא זוכרת את שמו שהיה משופע במיתוסים נורדיים.
אז למה למה למה הספר הזה היה לי כ"כ משעמם???
מאדי ברזל בת הנפח היא ילדה מאד משונה, יש לה סימן של אות כשף, והיא רואה דברים שאחרים לא רואים. ההתחלה בה היא "מנקה" את המרתף של הפונדק היתה מוצלחת מאד ההמשך- לא כ"כ. קשה לי להצביע על הסיבות הספציפיות לחוסר ההנאה שלי מהספר, אני רק יודעת שלקח לי כמעט חודש לגמור אותו-וזה המון זמן בשבילי. רוב הזמן הספר ישב לידי במשרד כאבן שאין לה הופכין בזמן שאני העדפתי להתעדכן בynet, לקרוא ביקורות שלכם על ספרים אחרים פה ב"סימניה", בעיקר לשחק סוליטר ומדי פעם, מה לעשות, גם קצת לעבוד...

אז אחרי תקופה ארוכה של קריאת זיבלוני מתח גרועים ומעצבנים חזרתי למלכה הבלתי מעורערת של ספרי המתח- אגתה כריסטי. מצאתי 3 ספרים שלה שטרם יצא לי לקרוא וזה אחד מהם- שקעתי בו בהנאה. במילה אחת- מ-ע-ו-ל-ה! בכמה מילים- איך האישה הזאת יודעת לכתוב מתח, אין דברים כאלה. אז נכון שהרקולה פוארו הוא לא הבלש האהוב עליי ביותר,ואם כבר אני מעדיפה את גברת מארפל האלמותית או אפילו (רחמנא ליצלן) את פרקר פיין, אבל אפילו הוא לא הצליח לעצבן אותי ולגרוע מהחוויה הנהדרת של הקריאה בספר. לא צפיתי שום טוויסט בעלילה, כל ההנחות שלי (בעצם למעט אחת), היו שגויות וכשגיליתי מי הרוצח הייתי בשוק כי ממש לא חשבתי בכיוון, אפשר להגיד שחשדתי בכל דמות אחרת, רק לא בדמות הזו (ולא אומר עוד כלום ע"מ לא לעשות ספויילר). אז נכון שהתרגום מיושן והפונט מזעזע, והיו חלקים שלמים בספר שקצת נמחקו בעת ההדפסה (הוצ' מזרחי- לידיעתכם) אבל עם כל זה- נהניתי מאד ואני תיכף מתחילה את "4 הגדולים". שבת שלום.

אני אוהבת ספרות נוער ובעוונותיי גם רומנים רומנטיים. את דמדומים מאד אהבתי וגם את ההמשכים שלו וחשבתי שהספר הזה יהיה דומה. אז זהו, שממש לא! הספר רע! ממש רע, כתוב נוראי, הסיפור נוראי הדמויות שטוחות ומעצבנות. אין בו כלום, העלילה מטופשת , אין בו שביב של מידע שיכול להועיל או להשכיל את הקורא, פשוט מזעזע- למה שמישהו יקרא את הזבל הזה לא ברור לי- הסיבה היחידה שקראתי אותו (ולא סיימתי -יש לציין) היא בגלל שלא היתה לי ברירה- זה מה שיה לי בתיק כשחיכיתי לחברה ולא היה שומדבר אחר בסביבתי לקרוא חוץ מהתפריט ואותו קראתי 10 פעמים מכל כיוון אפשרי... בקיצור תחסכו מעצמכם את הזיבלון הזה, פשוט חבל על הזמן.

מאז ש"נוילנד" יצא לאור רציתי לקרוא אותו. חיכיתי בהתרגשות לספר החדש של אשכול נבו, כי אהבתי מאד את הקודמים. רצה הגורל ולא הצלחתי להתפנות ולהגיע לחנות לקנות את הספר והדבר נדחה ונדחה ונדחה. במהלך הזמן הזה התחלתי לקרוא ביקורות על הספר ורובן היו, איך לומר, לא אוהדות במיוחד.. עכשיו, אני בתאדם שבכל דבר בחייה מעדיפה להקשיב רק לעצמה ולא דווקא מתרשמת מדעות של אחרים אבל הספק, אפעס, התחיל לחלחל, במיוחד אחרי הביקורת של אלון דה אלפרט שפרטה את ה"שגיאות" (?) שנעשו בספר או אולי נכון יותר לומר את הפגמים שפגעו בהנאתו של הקורא והקשו עליו להתחבר והתחלתי קצת קצת להתבעס בשוליים, וההתלהבות והציפיה התחילו להתנמך. הגיע היום וסוף סוף חזרתי הביתה עם ערימה ענקית של ספרים ביניהם גם "נוילנד" ופתאום- לא בא לי, לא בא לי על הספר. קראתי לפחות 3 זיבלוני מתח שלא נהניתי מהם בכלל, את "בניגוד להוראות היצרן" שקראתי אותו בלילה אחד והתעצבנתי עליו נוראות (אבל זה לביקורת אחרת), ו"נוילנד"... חיכה בשקית בסבלנות בזמן שאני החלטתי לשוב ולקרוא שוב את "דמעות של אש" של דבורה עומר במקומו.
לקח זמן, הספר ישב בשקית לפחות שבועיים עד שלקחתי אותו בידי והתחלתי לקרוא. הוא כ"כ לא משך אותי שהוא בילה עוד שבועיים כ"ספר תיק"- יושב בתיק ומחכה לעת בה אני אתקע בתור לרופא, או אשב לבד בארוחת צהריים ואז אשלוף אותו כדי להעביר את הזמן. אבל בסוף, איו מה לעשות ובסוכות התיישבתי לקרוא אותו ברצינות ולתת את מלוא תשומת הלב ומה אומר לכם- צדקתי כשהתעלמתי ממנו כ"כ הרבה זמן וצדקו קודמיי המבקרים בחוסר ההתלהבות שלהם מהספר. היה בו משהו טרחני, לא אמיתי, לא מתחבר לכלום. אני אוהבת בד"כ סיפורים שמערבבים עבר והווה יחד אבל פה זה היה קיטשי ומאולץ. בכלל כל הסיפור היה לי הזוי מדי- אולי בגלל שלא טיילתי בדר' אמריקה ואף פעם לא נמשכתי לחלק הזה בכדור הארץ אז לא הצלחתי להבין את ההתלהבות. גם ענבר וגם דורי- דמויות פתטיות ומעצבנות, במיוחד דורי בקשר שלו עם נטע (נטע זה לא שם של בת?)- מה זה הכמעט סימביוזיה הזו- זה לא בריא בשום צורה- לא פלא שלילד היה יותר טוב כשהוא היה בחו"ל... לא יודעת, אמנם באתי עם ציפיות נמוכות מהמתבקש לנוכח אהבתי את הספרים הקודמים ואפילו עם הציפיות הנמוכות, התאכזבתי.

אהבתי. בדומה לספריו "תעלומת הקבר המכושף" ו"מבוך הזיתים", שוב סיפור מתח קליל קליל וכיפי. תעלומת הירצחו של גביר יהודי מנצרת, אותה פותר פילוסוף רומאי חביב ומסובב לגמרי.
בספר מופיעות דמויות מוכרות (מי יותר מי פחות) כמו הנאשם- לא אחר מיוסף, נגר חרוץ, בעלה של מריה ואב (לא לגמרי בטוח) של ישו הקטן והחמוד... בסה"כ ספר נחמד ומענג להעביר איתו כמה שעות של שקט ונחת.

אין לי מזל בזמן האחרון עם ספרי מתח. כל מה שאני לוקחת ליד משעמם אותי נוראות. אז נכון שהספר לא היה צפוי, ולא ידעתי מההתחלה מי הרוצח ואיך ולמה זה קרה, אבל בכל זאת השתעממתי ונגעלתי חליפות מהספר. בלש פרטי אמריקאי שחי בתאילנד, נשכר לגלות איך ומדוע נרצח בחור בריטי צעיר. במהלך החקירה שלו הקורא נחשף לעליבות ולגועל של בנגקוק, לשוק הבשר המזעזע שמתנהל שם בלילות, למשכנות העוני ולחיי ההומלסים והזונות. הייתי בבנגקוק לפני אי אילו שנים, ואפילו הייתי ב"פטפונג"- אזור בבנגקוק שמרוכזים בו מועדוני לילה המציעים מופעי סקס חי על הבמה (ולא- לא נכנסתי לראות- הייתי עסוקה בלחפש שעון מזויף לאימא שלי), ראיתי את ה"ליידי בויז" ואת כל הזונות אבל לא היה לי מושג מה מתרחש שם בפנים- וטוב שכך- איזה גועל. בשלב מסוים התעלומה כבר לא מעניינת והעניין בקריאה נהפך מסיפור מתח למסע אנתרופולוגי לתרבות הלילה של תאילנד.
לא יודעת- קראתי עד הסוף, לא יכולה להגיד שנהניתי, ולא ממש יכולה להמליץ על הספר.בואו נגיד שהוא לא ישאר אצלי בספרייה.