אחד מספרי הבלש היותר נחמדים בז'אנר. "ממתק בלשי" בדרך כלל המילה נחמד לא הולכת יד ביד עם ספרי בלש, אבל כאן דמותו של הבלש ההודי ויש פורי המכונה ע"י בני משפחתו וחבריו "דובי" מצדיקים את התואר "נחמד". העובדה שמשימות הבילוש בהרבה מקרים בהודו הם כדי לאתר בעיות "טרום חתונה" מצד אחד מזוגות ההורים על רקע נושא המעמדות - מעניין לכשעצמו. סוכנות הבלשים של ויש פורי אשר בלי להצטנע מכריז על עצמו כבלש הפרטי הטוב ביותר בהודו - מורכבת ממנו עצמו וממספר עובדים שלכל אחד מהם כינוי מעניין. הספר מלא במושגים ומונחים הודיים (שיש להם מראה מקום והסבר בסוף הספר).מעבר לעלילה הראשית בה פותר בלשנו העגלגל את תעלומת המשרתת הנעדרת, ישנם כמה סיפורים חביבים על משימות נוספות שלקח על עצמו הבלש בתחום של בעיות "טרום חתונה". מעבר לכך ישנן לא מעט תובנות בספר על החיים בהודו, ביקורת שנונה על בתי המשפט, המשטרה. כתוב טוב, מבדר ודי תענוג לקרוא.

אז מסתבר שלשרלוק הולמס, מלבד אקונין יש בן רוחני נוסף - צעיר יותר ו... הודי.
ויש פורי הוא הבעלים של "סוכנות חוקרים פרטיים ביותר בע"מ". על עצמו הוא מעיד, עם כל הצניעות המתבקשת, שהוא הבלש הפרטי הטוב ביותר בהודו, ויש לו גם אסמכתא, הרי הוא ולא אחר קיבל מארגון הבלשים העולמי את התואר "סופר בלש". אם לא די בכך הוא זכה גם בשישה פרסים לאומיים.
ויש פורי הוא כל מה שבלשים אמריקאיים הם לא - הוא איש משפחה למופת, בעל סטנדרטים מוסריים גבוהים, לב זהב ובעיקר תשוקה לפתרון תעלומות. אמנם הוא לא מתנזר מאלכוהול, אך אין לו בעיית שתייה ההרגל המגונה היחיד שלו הוא חיבה יתרה לפחמימות, ביעקר לכאלה שתוגנו בשמן עמוק.
אג'יי קסליוול הוא עורך דין מכובד, כזה שרוצה לשנות את העולם וכדון קישוט מנסה להלחם בביורוקרטיה ההודית, בעלת המימדים העצומים ומושרשת היטב בדמה של האומה ההודית עוד מימי האימפריה המאורית, כבר לפני 2300 שנים לפני הספירה (עמ' 70). כאחד שידוע לחיבתו לצדק הוא צבר לא מעט אוייבים וכגולת הכותרת נאשם ברצח של משרתת שעבדה בביתו. אג'יי קסליוול פונה לסוכנות חוקרים פרטיים ביותר וויש פורי נרתם למצוא למענו את המשרתת, שפרט לשמה אין יודעים עליה כלום, לא את שם משפחתה, לא את מחוז הולדתה ואף לא כיצד היא נראית.
בד בבד עם מקרה המשרתת הנעלמת, פורי חוקר את ארוסה של נכדתו של בריגדיר מפורסם, מושא הערצה של פורי, איש צבא בדימוס בעצמו, בתחום האסטרטגיה הצבאית. אין צורך לציין שפורי, זוכה פרס בינלאומי אחד ושישה לאומיים, מצליח לנהל חקירה מבריקה, בעזרת תורת ההיקשים השרלוק הולמסית ומגיע לפתרונות הרצויים.
ברקע מנסים להתנקש גם בפורי עצמו, אך דווקא את החקירה הזו מנהלת דמות שלא מככבת בד"כ כבלש טיפוסי בספרות מתח.

מצד אחד הספר הזה בהחלט לא לוקח את עצמו ברצינות רבה בתחום העלילה. ההתכתבות עם שרלוק הולמס ברורה לעין מהרגע הראשון. פורי בעצמו מסתייג מאוד מהבלש האנגלי, בעיקר בגלל שהוא דמות... מומצאת ואילו הוא כמובן אמיתי לחלוטין. כמו כן, מאשים פורי את הולמס בגניבת הרעיונות מהבלשים ההודים הקדומים ולא סולח לו על העדר מתן הקרדיט.
"פורי לא אהב שהשוו אותו לשרוק הולמס, שבסך הכל השתמש באיחור בשיטת הסקת המסקנות שהמציא צ'נקייה בשנת 300 לפני הספירה, ואפילו לא הודה בכך..." עמ' 56.

עם כל הכבוד לשיטות הבלשיות של פורי ולעלילת המתח, שבהחלט ראויה, קולחת ומעניינת, מבחינתי הגדולה של הספר הייתה הצצה להודו של תחילת שנות האלפיים, לערבוב בין הישן והחדש, בין המסורת לבין מיקור חוץ, לשנאה לבריטים וחנופה לאמריקאים, בין המעמד הביניים לקסטות הנמוכות, לפערי המעמדות הבלתי אפשריים במדינה הכה צפופה ומשונה זו.
באופן אישי, יש לי סלידה מסוימת מהודו. קשה לי להסביר את זה, אבל מעולם לא רציתי להגיע לשם, אפילו לא לביקור חטוף. הספר הזה דווקא חיזק את ההרגשה שלי והאווירה הזאת של גטאות העשירים מוקפי הגדרות, מול שכונות הפחונים, מסורת ההתעללות בטמאים, היחס לנשים ולעובדים והמולה וצפיפות מעורבים בערפיח לא קסמה לי אף פעם וגם לאחר הקריאה הרגשות לא השתנו.
הספר מלא בביקורת על הודו, על הביורוקרטיה הבלתי נגמרת, על הגזענות, על העדר הצדק. הסופר הוא אנגלי שהתחתן עם הודית וחי שם, לכן אולי יש לקחת את הביקורת הזו בערבון קצת מוגבל, כיוון שהיא בכל זאת באה מהתבוננות מבחוץ פנימה ולא צמחה מבפנים. אין לי מספיק כלים להבין בינתיים, מה שכן חשק לעוד ספרים בסדרה דווקא יש. כבר בסיום הקריאה הזמנתי ספר נוסף מארבעת הספרים בכיכובו של פורי מאי ביי, עד שמטר יתרגמו את השאר, אם בכלל. פשוט אין לי סבלנות:-)

עוד משהו קצת מצחיק ומעצבן שקרא לי עם הספר הזה. הוא מטובל לאורכו ולרוחבו במילים הודיות, דבר שהוא חינני מאוד ומוסיף, אך לקח לי המון זמן לפעמים להבין מה הפירוש של המושגים הללו מקונטקסט בלבד. מה רבה הייתה הפתעתי כשבסוף הספר ראיתי מילון מונחים שהסביר בדיוק מהו סבזי-ואלה, פוג'ה וטיפין. שמישהו יסביר לעורך של טרקווין הול ובאותה הזדמנות גם לזה של אקונין, שעדיף לתת את הפירוש של המילה באותו העמוד ולא לגרום לקורא לרוץ הלוך ושוב לאורך הטקסט.

מצוייד בידע רב על הודו של ימינו, בחוש הומור טוב לב ובתעלומה אחת בעלת פתרון שיגרתי, כתב סופר בריטי את הספר הזה.
ויש פורי הבלש אינו אלכוהוליסט, (הוא מכור לאוכל טוב ומשמין), הוא לא מעשן וגם נשוי באושר ומתפקד כבעל נאמן ואבא טוב.
בלש משונה, לא?
אנחנו נוסעים עם הבלש שלנו בין ערי וכפרי הודו, בחברת עוזריו הנאמנים: ניאון, ניאגרה ומסקרה, רוכשים ידע רב על תחלואיה של תת היבשת המודרנית, שמהווה תעלומה לא קטנה לכל מומחי הכלכלה.
בדרך אנחנו פוגשים נהגי ריקשה, משרתים, נהגים פרטיים, אנשים אמידים, סנובים של מועדונים אנגלים ומועדוני גולף, טבחים, מפקחי משטרה טיפשים, שוטרים מושחתים ואת בית המשפט הראוי לתת ציון של מערכת המשפט ההודית.
הספר כולו נכתב מתוך ביקורת אוהבת, כאילו היה הסופר הבריטי שלנו ויש פורי הבלש בעצמו. בהתבוננות דקה ועמוקה, הוא חושף את הדקדנס לצד העוני המנוול, את השחיתות לצד היושר של גיבורנו (שגם הוא יודע להשתמש בזהויות מזוייפות ובמסמכים מזוייפים כדי להשליט את היושר האובייקטיבי) את השכבות המשכילות הפסבדו-מערביות לצד אנשים שחיים כמו לפני מאתיים שנה.
התעלומה היא לא עיקר הספר, כי חוברים לה עוד כמה סיפורי משנה של מיני תעלומות, וכשמסתיים הספר נדמה כי התעלומה נפתרת בקול ענות חלושה.
לי הציקו קצת למעלה ממאה וארבעים מונחים בשפה ההודית, שנזרעו כל משפט שני כדי להפגין אותנטיות. רק כשסיימתי את הספר, התברר לי כי בעמודים האחרונים ישנו מילון מונחים מפורט. לדעתי אפשר היה לוותר על חלק מהמונחים, שיש להם תרגום או מקבילה בעברית, ואת השאר לתרגם בעמודים הרלבנטיים.
אבל בואו לא נהייה קטנוניים. הודו המודרנית נותנת כר רחב ליצירות ספרותיות משובבות נפש, כמו: הטיגריס הלבן, תעלומה בשישה קולות ונער החידות ממומביי. (אם כי סיפרנו הנוכחי נופל במקצת מהדוגמאות שהוזכרו).

מעולם לא הייתי בהודו.
בניגוד לרוב בני גילי, אחרי הצבא נסעתי דווקא למדינות העולם הראשון. ההחלטה הזו נבעה מכמה סיבות, וביניהן העובדה שהודו היא לא בדיוק מקום בטוח לנשים (אני מניחה שאני לא צריכה להזכיר את כל מקרי האונס הקבוצתי והתקיפות כלפי נשים מערביות והודיות כאחד בשנים האחרונות).
"תעלומת המשרתת הנעדרת" הוא ספר נחמד מאוד. ספר בלשי חביב, קליל, בהחלט מושך (לקח לי שלושה ימים לסיימו). הוא מספר על ויש פורי, החוקר הפרטי ביותר בהודו, שנדרש לפתור כמה תעלומות בבת אחת, ביניהן היעלמותה של משרתת מבית אמיד, שמביאה להאשמתו של בעל הבית ברצח.
אז למה ההקדמה שלי על מעמד הנשים בהודו? כי היו כמה חלקים בספר שגרמו לי לעקם את האף. אני רוצה להאמין שהקטעים האלו נכתבו כדי לשקף את המציאות בהודו, ולא את דעתו של הכותב (ולא שהמציאות המשתקפת מניחה את דעתי). הראשון היה הציטוט הזה: "'אלוהים אדירים, בת שלושים וארבע' מלמל לעצמו וטלטל את ראשו מצד לצד במורת רוח. 'הרבה מעבר לתאריך התפוגה.. למען האמת ממש סחורה פגומה'". השני היה קטע בו אבא מסכים למכור את בתו לעבודה כמשרתת בדלהי תמורת סכום כסף גדול, על אף התנגדותה עקב טראומות שחוותה בעיר.

אני מאמינה שלו היה מדובר בספר רציני על הודו ועל המציאות בה, כמו ספריו של חאלד חוסייני על אפגניסטן, או אפילו כמו "נער החידות ממומביי" היכולת שלי לקבל את הקטעים האלה הייתה גדולה יותר. אבל כשהם משולבים בספר שאמור להיות קליל וכיפי, אני לא מסוגלת להתעלם מהם.

נראה כי בכל תרבות ותקופה יש את החוקר הססגוני משלה.ברוסיה הצארית - פגשנו את פנדורין, באנגליה - שרלוק הולמס, אחרי מלחמת עולם הראשונה - גב' גיבס,
בטורקיה - יאשים טוגאלו, בארה"ב - ג' ריצ'ר ועוד כמה אחרים).
הפעם לפנינו ספר על בלש הודי - ויש פור.
גדולתו של הספר לווא דווקא בתעלומות ופתרונן ולדעתי גם לא בדמותו הססגונית והמיוחדת של הבלש.
הספר מאפשר הצצה להודו: תרבותה, הבדלי המעמדות שבה,
הספר כתוב בצורה כזו שאתה חש את הודו, הוא מעורר חושים וריחות. קל לדמיין את הרקע לארועים.
הוא כתוב בצורה זורמת, קלה לקריאה, מתובלת בביטויים הודיים, מתובל בהומור.
בסוף הספר מילון מבאר מונחים הודיים שונים.
הספר מעיר ומאיר על הקורה בהודו ומעביר ביקורת נוקבת.
2 כוכבים על התוכן + נקודה נוספת על תאור הודו.

כל קשר בין ויש פורי, הגיבור של הול, ובין הגיבורים של סטיג לרסון, יו נסבו או לי צ'יילד הוא מקרי בהחלט.

ויש פורי הוא בלש פרטי שאיננו דכאוני, אינו אלכוהוליסט, אינו מתבודד כפייתי. הוא איש משפחה למופת, המנהל ביד רמה את סוכנות הבילוש, שלדבריו היא הטובה ביותר בהודו.

פורי מנסה לפענח שתי תעלומות. במקרה אחד הוא נקרא לפענח רצח משרתת בבית עורך דין אמיד. במקרה השני הוא מתבקש לגלות את כל מה שאפשר על ארוסה של נכדת בריגדיר, הבטוח שמשהו אינו כשורה עם החתן. פורי מצליח בסופו של דבר לסגור את שני התיקים, אף שהפתרונות בשני המקרים אינם פשוטים כלל.

בעזרת צוות מגוון של עובדים, התחזות, תחפושות, שקרים ורכילויות, והרבה שכל ישר והכרת טבע האדם, מצליח פורי להגיע למצב שבו פתר כל תעלומה שעמדה לפניו.

הספר משעשע בחלקים נכבדים ממנו, אך בד בבד אינו חוסך ביקורת על הודו של ימינו - הפערים הנוראים בין המעמדות, העוני והבורות, הביורוקרטיה והשוחד המזהם כל חלקה בשירות הציבורי ובמערכת החוק.

כדאי לקרוא - מרענן ושובה לב, ושונה מאוד מסגנון הספרים הנוכחי בז'אנר הזה.

ספר מקסים. הדמות של הבלש פורי ססגונית. הוא שונה מבלשים אחרים בחזותו המוקפדת, בהמנעות משתייה מוגזמת, בגידות והימורים. בנוסף לתעלומה בלשית, הספר נותן נקודת מבט על החברה ההודית המפולגת, על הבירוקרטיה וחיי היום יום.

ספר חביב.
באחורי הכריכה מתארים אותו כ"ספר מצחיק, ביקורתי, מותח ומפתיע". האם לדעתי זה נכון?

"מצחיק" - לדעתי לא (גיחוך אחד במהלך קריאה של ספר שלם לא מקנה לו את התואר מצחיק).

"ביקורתי" - בהחלט כן. הסופר לא חוסך ביקורת על הודו, מוסדותיה, דרכי שלטונה, והשוחד והסחבת האיומים שבה.

"מותח" - ככה ככה. אחרי ששניים מתוך שלושת הספרים הקודמים שקראתי היו מותחים יש לי בהחלט עם מה להשוות והספר הזה לא כ"כ מותח.

"מפתיע" - שוב, ככה ככה. לא נפלתי מהכסא מרוב הפתעה.

לדעתי הסופר לפעמים גולש לתיאורים מפורטים מידי שהם מיותרים וסתם מכבידים. מה שכן, הודו מתוארת באמת בצורה נפלאה ובכשרון רב.

כמו שאמרתי בהתחלה, ספר חביב.

ספר חמוד מאוד.
מצד אחד אני קוראים על הדו החדשה לעומת מנהגים מהישנה. העוני והבדל המעמדות שישנם שם.
מצד שני הסיפור הוא קליל, מספר על וויש פורי בלש פרטי נשוי שמסתיר מאשתו רק את האוכל הלא בריא שאוכל בחוץ.
הוא מקבל לידיו תיק שבו מואשם עורך דין בכיר מבוגר באונס ורצח המשרתת שלו.
אני עדים בספר לאיך עובד הבלש, את המיומנויות והקטעים המצחיקים לקבלת המידע. וייש פורי מצליח לראות דברים מובנים בהחלט.
איך הוא מצליח בלי כל השחיתות מסביב מאוד מעניין.
אני מאוד ממליצה עליו, ספר קליל ומותח. מומלץ. מירה