ביקורת ספרותית על מחזיר אהבות קודמות - ספריה לעם #440 מאת יהושע קנז
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 2 באפריל, 2011
ע"י ירושלמי


אמש קראתי בשנית, לאחר מספר שנים, את ספרו של יהושע קנז "מחזיר אהבות קודמות", וחזרתי והתאהבתי – בסופר. זה שהדמויות בספרו חולמות "שיקרה להם בחיים משהו שעוד לא קרה לאף אחד, ולכל הפחות לא יותר גרוע ממה שהם חושבים שקורה לאחרים" ומקוות רק "לראות קצת יופי, קצת אור אחרון לפני שקיעה".

זהו ספר מרובה קולות ונקודת מבט, כשבמרכז בית דירות ישן במרכז תל-אביב. מתגוררים בו הפילגש הממתינה לאהובה ב"דירת הזיונים" ששכר לצורך מפגשיהם החטופים, עד שהוא נוטש אותה, ומבקשה לפנות את הדירה. הרווק הבודד והמתבודד המתגורר בדירה הסמוכה, החושק בשכנתו ללא כל סיכוי, עד אשר המודחק על-ידו שנים רבות מתפרץ החוצה. קבלן השיפוצים ההופך את מרתף הבית לדירה, תוך עימות בין בעלי המרתף/דירה הקולניים לבין שכניהם, אשר בחייו הפרטיים בנו עורק משירותו הצבאי ויושב ראש ועד הבית, מר שוורץ, שומר "החוק והיושר", אשר מצב בריאותו הולך ומתדרדר, באופן ישיר להתדרדרות הבית עצמו.

והמשותף לכולם, כך נדמה, היא אותה בינוניות שהחיים (ושיגרתם) כופים עלינו. על-כך פעם כתבתי: "ידידי, במירוץ הזה לא זכית. נא הבן. אמנם התחלת בכל כוחך, ויתכן שאף הובלת לרגע אחד או שניים את טור הרצים, אך כעת עייפת. עצור. שב לרגע. שתה משהו. דע, אין זה באשמתך. עשית את המיטב שיכולת. אך החיים הללו הקשו עלייך להמשיך. להמריא. הינך כבול בכבלים לשיגרת חייך". ובלשונו של הסופר: "היה רגע בעברו שבו הרים ידיים ונכנע לכוחם הדורסני של החיים, ואחר-כך שוב לא הייתה לו שליטה על מה שקרה לו. מתי היה הרגע הזה אין הוא מצליח לזכור. אבל הוא יודע בוודאות שהיה...מתי אירעה לו התאונה הזאת בחיי המציאות? מתי החליט להיכנע? זאת אינו יודע. לא פעם הוא מנסה לגלות את הרגע הזה, כאילו היה בכך לפתור לו איזו תעלומה, ועם זאת הוא יודע שלא יכול להיות לזה שום ערך מעשי. ואולי לא היה שום רגע ולא היתה שום החלטה ושום תאונה, אלא תהליך הדרגתי של שחיקה עד שנקרע הסיב האחרון".

נדמה שאין קשה מהמעבר מתקופת הנעורים לתקופת הבגרות. מתקופה של אשליות, של תקוות על חיים "גדולים", רבי-משמעות, לתקופה של הכרה במגבלות החיים והבנה כי הינך רק "כוכב אחד" שככל שהינו מעז, עדיין הוא נותר בודד, ובדרך כלל, לא בשמיים, כי אם בהווי המציאות האפור.

ובמה שאמרתי עד עכשיו, לא אמרתי אלא מעט על הספר ועושרו הרב שבו מהדהדות, בין היתר, יצירתו של סארטר (כך מתאר המספר את עדה, חברתה של גבי, הפילגש הממתינה, שהיתה בעברה "דוגמה נדירה של אדם אותנטי", ואילו כיום "הסתגלה לחיים של העמדת-פנים והונאה עצמית"), יצירתו של מישל וולבק (דמותו של אבירם, הרווק המתבודד, שכמו "הושאל" לספר מספרו של וולבק – הרחבת תחום המאבק. כך, בין היתר, נאמר על-ידו, באחד הפעמים: "באהבה זה כמו שהיה בחברה בימי-הביניים – יש מעמדות ואי-אפשר לחצות אותם. כל אחד נולד במעמד שלו ומת בו. ככה זה באהבה – יש אצולת האהבה ויש צמיתי האהבה, שהם תחתית הסולם. ואלה צריכים להסתפק במה שמוצע להם, במישהי מכוערת ועלובה כמו שהם. אז תוציא לך מהראש את החלום הזה ותלמד לחיות עם מה שאתה יכול להשיג") וכן יצירות של סופרים נוספים.


מומלץ בחום רב
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
ירושלמי (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
רעות, תודה!
רעות (לפני 7 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מקסימה אני חושבת שניתית את הספר באופן מופלא , הן ביחס לעיבוד שלו עצמו ולמה שהוא מייצג, על ההשלכה שלו לגבי החיים עצמם . ההתייחסות לדמויות והירידה לפרטים , באמת עשתה לי חשק לקרוא אותו שוב.. שמא יש דברים שספספתי , או שלאור דברייך יראו פתאום שונה . כל הכבוד (:



4 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ