“מודה: אני מאוהבת בסגנון ובמהות כתיבתו של אהרן אפלפלד, מן הסופרים המצוינים ביותר שקראתי בחיי. אהבתי מאוד את תיאור הדמויות, את הסיפור, את מכלול הרגשות הבאים לידי ביטוי בספר מעולה זה. רק חרו לי שתי טעויות הגהה בספר, אותן אני זוקפת לחובתו של העורך החתום על הספר, יגאל שוורץ - ובשום אופן לא לחובתו של אפלפלד המעולה. 1. בעמוד 78, שורה 10 מלמטה, כתוב: "מגרזיניהם", במקום, לדעתי, "מגרזניהם". 2. בעמוד 149, שורה 7 מלמעלה, כתוב: "לא העיר המזל פנים" במקום "לא האיר המזל פנים". אני יודעת שאני מעט קטנונית. אנא סילחו לי על כך. אני מעריצה של אהרן אפלפלד ורוצה שהכל יהיה מושלם (אם יש דבר כזה "הכל מושלם" בעולם...). בכל אופן, זהו ספר מצוין ומעורר רגשות, מחשבה והשראה. מומלץ מאוד!”

“מהו סוד קסמו של אהרן אפלפלד? מדוע אני שב וקורא את ספריו, בולעם בשקיקה? נדמה לי כי, בראש ובראשונה, זהו הניגוד הקיים בין כתיבתו, המאופקת והרגישה, בה המעט מחזיק את המרובה, לבין התרבות הסובבת אותנו, ואשר בה אנו מורגלים – תרבות קולנית, שאינה מותירה מקום לפרשנות, אלא מבהירה את כוונתה ואת דבריה. שפתו של אפלפלד בהירה אמנם, אולם לצד זאת היא מותירה, כמעט תמיד, מקום לקריאה עצמאית של הקורא, בבחינת "השלמת החסר", שלא הועלה באופן מפורש על הכתב, ואשר מצופה מהקורא כי ישלימו.

בעניין זה חזרתי לספרו של אפלפלד "סיפור חיים", בו הינו מתאר פרקים מתולדות חייו. באחד הפרקים מתוארות פגישתו, כסופר בראשית דרכו, עם המשורר א"צ גרינברג. וכך הוא כותב: "הוא לא שאל מאין אני, מי היו הורי, מה עשיתי בזמן המלחמה ומה אני עושה עכשיו. היו לו כמה מילות שבח על ספרי. מיד חשתי: שבח מסויג. הוא כינה את כתיבתי 'אמירה כבושה' ולעג לתואר 'כתיבה מאופקת', שבו הכתירו אותה המבקרים. 'מה זה מאופק', לעג. 'אם יש לך מה לומר, אמור ואמור בהרחבה, ואם אין לך מה לומר, שתוק". אפלפד אינו נרתע. הוא מסביר: "מאז ומעולם לא אהבתי לא פאתוס ולא מילים גדולות".

ומכאן לספר. הספר "עד שיעלה עמוד השחר" עוסק בבלנקה, צעירה יהודיה שהתנצרה, שחיה בתחילת המאה העשרים באוסטריה. הספר נע בשני קווים מקבילים – הקו האחד, המתרחש בהווה, הינו מסלול בריחתה של בלנקה מכפרה, עם ילדה הצעיר, לאחר שרצחה את בעלה, אדולף. הקו השני, שהתרחש בעבר, הינו סיפור מערכת היחסים בינה לבין בעלה, שהביאה לרצח ולהימלטות. זהו סיפורה של האישי של בלנקה, שרצחה את בעלה, שהתעלל בגופה ובנפשה, שמסופר לצד דבר התבוללותם של יהודי אירופה, והתנכרותם לדתם.

הספר מעורר מספר סוגיות כלליות – "החשובה" שבהן, הינה מערכת היחסים בין אישה לבעלה. בלנקה, שהיתה עד נישואיה תלמידה מבריקה, המיועדת ללימודים גבוהים, "נכלאת" בביתה, והופכת לכלי שרת בידיו של בעלה. אמצעי שליטה מרכזי הוא הפחד. פחדה של בלנקה מבעלה משתק אותה. הוא אינו מאפשר לה לפעול. כך, לדוגמא, כותב אפלפלד: "לא פעם היא אומרת לעצמה, אסור לפחד. הפחד משפיל ויש להתגבר עליו. אמירות אלו אינו מועילות עוד. מאז סטר אדולף על פניה היא מפחדת מכל צל ורצה לעשות את רצונו כשפחה". רק בדרך זו ניתן להסביר את המהפך החד שחל בבלנקה ובאישיותה, כמעט באופן מיידי. ועוד: "הפחדים הם בעוכרי, יקירתי. הפחדים עושים אותי אדם בלא צלם. לא למדתי אומץ לב ובלי אומץ לב אדם הוא עפר ואפר". בסופו של הספר, בלנקה מתגברת על פחדיה. "בלבה היתה אומרת: אם אתגבר על פחד אדם לא אפחד מהמוות. עשיתי מה שאני חייבת לעשות. מכאן ואילך יעשה בי אלוהים כרצונו". עם זאת, ההתגברות על הפחד כרוכה, בד בבד, עם "שיחרור" מכבלי ההתנהגות הנורמטיבית, באופן הדרגתי אך עקבי. ואולי יש לכך רמז בתחילת הדברים, כאשר בלנקה אומרת לבנה: "יש דברים שאסור עליהם בשתיקה...מה שסיפרה לך דודה ברונהילדה הוא שקר ואסור לנו להחריש. על שקר פעוט אפשר לסלוח, אבל על שקר גדול עלינו למחות בקול רם. אסור לפחד. האמת קודמת לפחד. אתה מבין אותי, יקירי?" (וצריך לזכור, כי אפלפלד חי במהלך המלחמה, בה הפחד – מלברוח, מלהאבק- משמעותו הישירה היתה מותו של אדם).

סוגיה נוספת, המרחפת לאור כל הספר, הינה העובדה כי לבלנקה אין עם מי לדבר, מלבד בנה הקטן. בעלה כלל אינו בגדר אפשרות. אף הוריה אינם. אמה נפטרת בסמוך לנישואיה, ואילו נסיונותיה לשוחח עם אביה כושלים, פעם אחר פעם. התחושה המצטיירת מהספר הינה כי העדר האפשרות לשוחח עם אחר על מצוקותיה, היא שדוחפת את בלנקה אל רצח בעלה, מן הצד האחד, ואל הסגרתה את עצמה לרשויות.

וסוגיה אחרונה שאזכיר, גם אם הספר עצמו מעורר סוגיות רבות נוספות, הינה היחס ליהדות. הדעות הקדומות, המלוות בבוז, המופנות כלפי היהודים, לצד ההערכה והקנאה. ההתנצרות ההמונית, לצד השמירה על המסורת. המסע שבלנקה עוברת, לאחר רצח בעלה, שהוא גם מסע פיזי, הרחק מביתה, ואל מקום מוצא משפחתה, וגם מסע נפשי, אל עבר מקורותיה היהודיים.

ואולי אמירה אחרונה. באחת הפעמים אומרת בלנקה לבעלת דירה בכפר, אליה נמלטה, כי "אין האושר שוכן במקום שאנו מדמים". דברים אלו נאמרים בתגובתה לאמירתה של בעלת הדירה, כי לא הגיעה לוינה, המקום אליו רצתה להגיע כל נעוריה. ואף אנו יודעים כי האושר מתעתע. לעיתים מצוי הוא באזור המובן מאליו, לעיתים יש לחפשו באזור החשוך, ולעיתים, אין הוא מצוי כלל. והרדיפה אחריו – קשה היא ומתסכלת. יש שיאמרו, כי יש להניח לה, לזו הרדיפה. מבלי משים, האושר יצטרף להם לחייהם. יש שיאמרו כי אין האושר בן בית בחייהם. ספרו של אפלפלד כולל רגעים (קטנים) של אושר. הוא כולל גם רגעים (גדולים) של העדר אושר. של כאב. פיזי ונפשי.

ובכל הדברים שנכתבו לעיל אין כדי להציג, מפאת חסרונות כתיבתי, את יופי ספרו של אפלפלד, את רגישותם של הדיאלוגים שנכתבים על-ידו, ואת עוצמת הרגשות המתוארת על-ידו (עוצמה, שפעמים רבות אין מאפשרים את ביטויה).”

“אני לא יודעת מה לכתוב על הספר הזה ועוד יותר אין לי מושג איך לדרג אותו.
מצד אחד קראתי אותו בנשימה עצורה. מצד שני הוא עצבן אותי כל כך.
מצד אחד אהבתי את הגיבורה והרגשתי כאילו היא חברה טובה טובה, אחות. רציתי להיות על ידה, לעזור, לייעץ, לתת יד ובעיקר פשוט להיות לה, שלא תהיה לבדה.
מצד שני היא כל כך מעצבנת. לאורך הספר עלו בי כל הזמן שאלות נורא כועסות אליה: כמה טעויות את יכולה לעשות?? למה את כל הזמן חולנית וחלשה כל כך?? חולשות וסחרחורות ודכדוכים בלי הרף, אפילו הישיבה בכנסיה גורמת לך לכאבים בלתי נסבלים בברכיים?? הדרך שלך כל כך פתוחה להינצל עם הילד, איך את לא רואה??
לא יודעת, אולי הדרך שלי היא לא היחידה, הפתרונות שראיתי הם לא היחידים, אולי בלנקה יודעת יותר טוב מה טוב בשבילה.
אני רק יודעת שלהבין אותה, זה גדול עלי ולא הצלחתי.”

“ייאמר כבר עתה: ספר נוגע ללב, הנוגע בפינות האפלות ביותר הנפש האדם. זה יחד עם הכתיבה הרגישה של אפלפלד יוצרים יחדיו יצירה מרגשת, עצובה ומדכאת לעתים.
הסיפור עוסק בבלנקה גוטסמן, החיה בתחילת המאה ועשרים אי שם באוסטריה. בעירה היימלנד רבים המושמדים. מספרם של היהודים, הזעום מלכתחילה, הולך וקטן בשל החשיבה כי בשמד יש משום פתרון לבעיית היהודים וכי בהתנצרות יש תחילת הדרך להצלחה. לא שזה לא נכון, אבל החיים הרי אינם שחור לבן.
בלנקה היא תלמידה מצטיינת. הצטיינותה יתרה במתמטיקה ולטינית וברור כי דרכה סלולה ללימודים באוניברסיטה ולהצלחה בחיים. עשור לא יחלוף ולכל הפוטנציאל הזה לא ייוותר זכר. בלימודיה היא מלווה את אדולף הנוצרי, צעיר נאה וחסון, המתקשה בלימודים. היא מסייעת לו, אך בית הספר מחליט להנשיר אותו. אדולף פונה לעבודה וטעמם של הלימודים פוחת בעיניה של בלנקה. זמן קצר לאחר סיום הלימודים הם נפגשים שוב והוא מציע לה נישואין. הם נישאים כשהיא מתנצרת. כדי לקצר סיפור לא ממש ארוך, אנו עדים לסיפור שהוביל את בלנקה לרצח אדולף, עובדה אליה אנו נחשפים כבר בתחילת הסיפור.
הסיפור עוסק בגדול בהחמצות. החמצת פוטנציאל הלימודים של בלנקה, החמצת הנישואים לאדם כל כך שונה וההחמצה הכללית של סיפור חייה וחיי הוריה. כמו כן, אנו עדים לחוסר היכולת לגשר על פני עולמות – עולמותיהם של היהודים והנוצרים, עולמם של הלומדים לעומת הכפריים הבורים וכך הלאה. בלנקה מוצאת עצמה כשפחה חרופה לבעלה הגס והאלים, מוכה וחבולה היא נאלצת להתרחק לעיתים קרובות מבנה האהוב עד שלבסוף היא בוחרת במעשה המביא לסופה הטרגי.
אפלפלד הוא סופר רגיש. אין הוא זקוק לספרים עבי-כרס כדי להביא לפנינו עולם ומלואו, עולם המלא בתיאורים רגישים ורחומים. הוא כואב את כאבם של היהודים באשר הם באירופה, מתגעגע לעולם הישן, ליהודים הלמדנים שאינם מבקשים בכל עת לדמות לנוצרים ולבקש תהילה והצלחה. הספר קשה ומטריד ומהווה אחת מפסגותיו. המלצת קריאה חזקה.”