"אני מאחלת לכולכם חיים ארוכים ומאושרים ". לא חשבתי שמשפט אחד יוכל לגעת לי כל כך עמוק בלב.

בניגוד לספרים אחרים, שכתיבת הביקורת עליהם זורמת יחסית בקלות, אני לא ממש מצליחה לכתוב על הספר הזה. יש לי תחושה שהוא שינה את חיי.

סיימתי אותו שלשום באחת עשרה בלילה, ולאחר מכן שכבתי חסרת אונים על המיטה במשך שעות. לא הצלחתי להירדם. במשך שלוש שעות רק ישבתי וחשבתי על הספר ,ויותר מזה - אינני יודעת למה - הייתי סבורה שזהו הלילה האחרון בחיי.
אז טעיתי, והנה אני יושבת כאן מול המחשב ואני נושמת והולכת ומבצעת את כל פעולות החיים כרגיל, אף על פי שאני יודעת שחיי לא יחזרו להיות כפי שהיו. אני כבר רואה את העולם אחרת. כאילו אני מסתכלת עליו מבעד עיניים שאינן שייכות לי.

הספר הזה לא מושלם. ולמרות זאת, מהרגע הראשון שראיתי את הכריכה (שבכל יום אחר הייתי חושבת שהיא מכוערת להחריד אבל אני פשוט לא יכולה להסיר ממנה את המבט), ידעתי שיש משהו בספר, שלא יכולתי להסביר, שפשוט מושך אותי אליו במיליוני חוטים דקים ובלתי נראים.

סוזן סלמון תלך אחרי לכל מקום שאליו אלך. היא תעודד אותי ברגעי עצב ותצחק עמי ברגעי אושר. היא תהיה לי אוויר לנשימה כאשר ארגיש שהעולם סוגר עלי. והיא תגן עלי, ותשמור עלי מכל משמר.

ספר נהדר שסיימתי בתחושה של חוסר גדול, כמו חור באמצע הספר. ספוילר! סיפור שיבתו של הארווי לפנסילבניה נקטע בשיאו, לא ברור אם הוא ניסה לרצוח את לינדזי או שלא, משהו משמעותי מאוד קרה שם והסופרת פשוט נוטשת את העלילה לטובת סיפור אחר, מקסים בפני עצמו. כאילו שלא יכלה לשאת יותר את הרוע ועברה לספר על הטוב. וגם כל כך הזוי עד שנדמה שהסיפור חייב להיות אמיתי ויש בחירה מודעת לא לספר אותו.. הדבר הטוב שאני לוקח מהסיפור הקטוע זה שנשאר הרבה מקום לדמיון של הקורא. נכתב בביקורת קודמת כאילו שסופו של הארווי היה משעמם או משהו כזה, אני רואה את התמציתיות בסיום הזה אחרת, מותו מתכתב יפה עם הנסיון למציאת הרצח המושלם במחנה המחוננים של לינדזי, על ידי דוקרן קרח, ויש רמיזה שמה שהפיל את הדוקרן קשור לסוזי. כל זה בדיוק אחרי שהצעירה בזה לו, דוקרן הקרח בנשמה המכוערת שלו שניזונה מהתמימות והאהבה של הנשמות שלקח .

הייתי שמחה לומר שממש אהבתי את הספר הזה. אולם אני מוכרחה
להתוודות שבתום 200 העמודים הראשונים בספר (בשפה האנגלית)
המחשבות שהתרוצצו במוחי היו בעיקר "אוקיי, נחמד, ו...?" העניין אינו
שלא יכולתי להתחבר לספר, אדרבא - מדובר בספר שקל במיוחד
להתחבר אליו. העניין הוא הכתיבה, שלא הייתה טובה מספיק בשביל
לזכות בכל התארים והפרסים, ובראשם היחשבה של אליס סיבולד
ל"אחת מהסופרות המבטיחות ביותר של השנים האחרונות". זהו אחד
מהספרים הנדירים שעוסקים בנושא כה מפחיד בצורה כה ישירה:
מוות. ומירב התעוזה בספר היא העובדה שהמוות הוא של ילדה
צעירה ותמה שלא חוותה הרבה בחייה.

על כל פנים, לא אהבתי את הספר בצורה שחשבתי שאוהב אותו.
הרעיון של גן העדן והin-between שחוצץ בינו לבין כדור הארץ
וחוויותיה של נערה צעירה שמתה נשמעו בעיניי מרתקים ונחמדים.
עם זאת, ישנה בעיה קטנה: אהבתי את 150 העמודים הראשונים,
הם היו מדהימים! הכתיבה הייתה יפה, ונקודת המבט הייתה מעניינת.
הם שינו לחלוטין את התפיסה שלי בנוגע למוות. זה לא אומר שכעת
אני מאמינה בגן עדן ובחלל החוצץ בינו לבין הארץ - כמובן שלא, אני
רחוקה מזה. אבל, מאחר וזה היה הספר הראשון שקראתי שעסק
בנושא כה כאוב ורגיש, בצורה הטבעית ביותר שלו, זה אכן שינה את
הדרך בה אני מרגישה לגבי מוות כיום. מצאתי נחמה מסוימת במחשבה
זו ואני מבינה שישנם דרכים רבות ומגוונות להסתכל על מוות, מפני שזה
כל כך לא מוכר לנו, לחיים.
למרות ה"סווטיצ'" בדרך החשיבה - הספר עצמו, העלילה, הדמויות -
לא היו כה מפתיעים. הם היו בנויות בצורה טיפוסית, ויש לומר שאפילו
משעממת. אבל הסיפור הכולל... חשתי כאילו הייתי צריכה לקרוא טוב
טוב בין השורות שסיבולד זרקה עליי על מנת להבין את הסיפור במלואו.
חשתי כאילו הסיפור נמצא שם - אבל ברקע. העלילה לא הייתה מוקד
העניין בספר, והיא כאילו הסתתרה מבעד למסך עשן. זאת משום
שהעלילה הייתה בנויה לסירוגין מהבזקים-לעבר, ולא השאירה מקום להווה.
בכך החמיצה הסופרת את המסר שניסתה להעביר, והוא- שיש מקום
לתקווה ולאושר גם לאחר המוות, ושיש לחיות את החיים במלואם.
הרמז היחיד שנמצא בספר לרעיון זה הוא המשפט המסכם: I WISH YOU
LONG AND HAPPY LIFE [בתרגום חופשי: אני מאחלת לכם חיים ארוכים
ומאושרים], וזו הייתה המקפצה היחידה לעתיד מהלך כל הספר.
בסופו של דבר, זה לא היה יותר מספר בסדר. ואנכי מתוודה על כך
בשיא הכנות שביכולתי לגייס כרגע. אפילו לא ספר ממוצע, שכן הנושא
כה נדיר וכה ממעטים לדבר עליו בספרות בדיונית - שקשה להחשיב את
"THE LOVELY BONES" כספר ממוצע, אם בכלל.
אני חשה צורך עז להזכיר את השורה הראשונה של הספר. השורה
שהיא באמת גולת הכותרת של הספר, ולטעמי אף טובה יותר מכל
הספר כולו על כל עמודיו ועלילותיו. מדובר באחת השורות שנחרתות
במוחך ויעבירו בך רטט - חלוש בתחילה, אך הולך וגובר ומורגש - בן
שנייה אחת, בכל פעם שתשמע את המשפט בעתיד.
"My Name was Slmon, like the fish; first name: Susie. I was fourteen
when I was murdered on December 6th, 1973"
[בתרגום חופשי: שמי היה סלמון, כמו הדג; שם פרטי: סוזי.
הייתי בת 14 כשנרצחתי בשישה בדצמבר 1973].
שורה זו, כאמור, תפסה אותי חזק בקרביים ועיוותה אותם. איזו שורה
מצוינת! מה מוצלחת! ממש ראויה לציון, לא? בתחילה, האמנתי לזה
והמשכתי לקרוא בהתלהבות, מצפה לספר מקסים. אך התאכזבתי,
כפי שאתם יודעים. מאת העמודים האחרונים היו, לדעתי, על סף תיאור
כ"מרגיזים": ציפיתי לסיום חביב. במקום זאת, עיניי רפרפו על פני הדפים,
עצרו מעט כאשר קראתי אודות ספוילר! הפגישה והאיחוד המחודש
של סוזי עם ריי * והמשיכו לקרוא. בלעתי כל מילה, אך איבדתי את
המשמעות אי שם בזמן. רק השורה האחרונה העירה אותי ממישור האי-
מודעות בו הייתי שרויה ופתאום הבנתי שנגמר הספר. עצוב, בהחלט.
לסיכום, הספר לדאבון ליבי, לא מספק ולא ענה על ציפיותיי.

דירוגים כלליים לנוחיותכם:
כתיבה- 10/10
דמויות- 5/10
עלילה- 3/10

אם אהבתם את הביקורת, וגם אם לא, אשמח אם תגיבו. תודה!

בסיום ספר זה הייתי מוכרחה לעצור לרגע, לעצום את העיניים ולקחת נשימה עמוקה.
לאליס סיבולד יש נטייה שכזו, להכניס את הקורא למין חוסר אונים, הספר הזה היה בהחלט סטירה מצלצלת.
הסיפור אומנם מתואר בצורה פשוטה, אמיתית וכנה אבל הוא בהחלט לא קל לקריאה מבחינה רגשית.
אהבתי את נקודת המבט של הגיבורה, את הפרשנות שלה למצב הקיים, את יצירת הבועה מסביבה וכיצד היא צופה מרחוק במשפחתה שמנסה להתמודד ולפתור את תעלומת הרצח.
התרגשתי בעיקר מהתיאורים הקטנים והנפלאים של סיבולד וחשתי צער עמוק, על הנערה בת ה-14 שבקושי הספיקה לחוות ונאלצת לראות איך כולם ממשיכים להתבגר, בלעדיה.
ספר יוצא דופן, אני בהחלט אחזור אליו לקריאה נוספת.

'העצמות המקסימות', כמה שניסיתי לברוח מהספר הזה, ואני עוד בורחת.
קראתי כאן כמעט את כל הביקורות עליו, בשני התרגומים. ורובן, אם לא כולן- היו טובות, מאנשים שאני מעריכה את דעתם (כמובן, אני מעריכה את דעת כולם, אבל כאלה שהדעה שלהם בספרים תואמת בדרך כלל לשלי). רציתי לקרוא אותו מאוד, גם בגלל הרעיון שכל כך קסם לי- לעלות לגן עדן ולצפות בחיי המשפחה, לדעת הכל מהכל. אז יום אחד פשוט באתי לסיפריה וביקשתי אותו. מעשה קל מאוד, למרבה הפלא. הוא שכן במדף של המבוגרים, בסוגת המתח. יחד איתו השאלתי עוד שני ספרים, אחד מהם- למיטב זיכרוני- היה 'תשע עשרה דקות' , של ג'ודי פיקו, שאותו סיימתי וחזרתי לסיפריה לפני זמן רב.
'העצמות המקסימות' עוד שוכן אצלי בבית, מהסיבה הפשוטה שעוד לא גמרתי אותו. והשאלתי אותו בערך לפני חודשים.

הספר התחיל נפלא. ממש נפלא. יכולתי לראות הכל לנגד עיני- את סוזי, שחיבבתי עד מאוד. את הרוצח הנבלה. את אבא שלה, ממש פרטים פרטים. אך במהרה זנחתי אותו לטובת ספרים אחרונים, שגם אותם זנחתי אחר כך.
יום אחד, שנסעתי לקיבוץ של סבתא שלי, לקחתי את הספר איתי. חשבתי לעצמי שאולי אוכל סוף סוף לגמור אותו.
זה קרה בערך שלושה שבועות אחרי שהשאלתי אותו. חשבתי שיש צורך לקרוא אותו מחדש.
התחלתי שוב. הגעתי לעמוד חמישים. הבנתי שאין לי כוח לקרוא אותו שוב מחדש.
דילגתי עד לנקודה שבה הפסקתי, בערך. המשכתי לקרוא.
באותו יום קראתי עוד בערך מאה עמודים.
ובבית שוב לא היה בי כוח להמשיך לקרוא אותו.
ועוד פעם, לא ויתרתי לעצמי ועיינתי בו שוב כעבור כמה ימים. המשכתי עוד בערך חמישים עמודים.
הספר עייף אותי. דילגתי לסוף- מה שלא עשיתי כבר הרבה זמן בספרים, מאז כיתות ג' וג'ינג'י או טולי תעלולי.
בקיצור (אני מדברת יותר מידי, נא לחסוך במילים), אחר כך זנחתי אותו לגמרי, אף על פי שנשארו לי רק עוד בערך שישים עמודים לסיום.

הסיפור מתחיל נפלא, כמו שאמרתי. אבל משם הוא רק מתדרדר, העלילה דועכת וחוזרת על עצמה, ובסופו של דבר הוא הופך להיות אחד מהספרים האלו שמציצים כל הזמן בעמוד האחרון שלו, כדי לדעת עוד כמה עמודים נשארו עד שאסיים אותו כבר (למרות שבסופו של דבר לא סיימתי אותו)
הכתיבה אומנם יפייפיה, אבל גם מעט מיגעת ומעייפת. הספר עצמו מעייף. יתכן שהתרגום החדש קריא יותר, לא יודעת.
אולי הוא באמת לא מתאים לי עכשיו- אולי צריך עוד זמן. אני אזכור אותו, ואני אתן לו להבשיל בספריה עוד כמה שנים. ואז- אולי רק אז- אני אקח אותו שוב אלי- ואקרא בו עד הסוף- ואולי גם אוהב, כי באמת ניסיתי לאהוב אותו.

אני מאחרת לסיפריה כבר בשלושה חודשים.
אני אחזיר אותו ביום ראשון (כפי שאני אומרת תמיד..).

כשבאתי לדרג את הספר התלבטתי האם לתת לו את כל חמשת הכוכבים, או אולי להסתפק בארבעה.
אני זוכרת, לפני שנה בערך שבאתי לקרוא את הספר לאחר הרבה המלצות הייתי בטוחה שהוא יהיה אחד מהספרים האהובים עליי.
קראתי ובהתחלה לא יכולתי להפסיק, התיאורים, הדמויות.
הכל היה כלכך אמיתי, יכולתי להזדהות עם כל אחת ואחת מהדמויות, לחוש את הכאב,הסבל.
למרות כל זאת, לקראת סוף הספר התחלתי לאבד את הסיפור, את אליס.
ובסופו של דבר הכרחתי את עצמי להישאר ולקרוא עד הסוף.
אני לא יודעת אם זה היה רעיון חכם או לא, יכול להיות שהיה עדיף לנטוש את הספר באמצע.
אך למרות הסוף הקשה שיצרתי בעצמי לסיפור, החלטתי לבסוף לתת לו את החמישה כוכבים שבמחשבה שנייה, עכשיו אני בטוחה שהם אכן מגיעים לו.
לזכר ההתחלה היפה, אותם תיאורים ודמויות שעדיין חקוקים בזכרוני.
לזכר כל אותם הזיכורנות היפים.

זה ספר מדהים! אני קראתי אותו בנשימה עצורה! הוא כל כך עצוב, רגיש ופשוט מהמם! הספר לא מתאים לכל גיל כמובן, אפילו לי היה קשה לקרוא אותו. כלומר זה יפה ומאוד מעניין, אבל הוא כבד ולא כל אחד יכול לקרוא ספרים כל כך כבדים ורציניים. ראיתי גם את הסרט "מבט מגן עדן", ואני יכולה להגיד, שהספר והסרט מאוד שונים זה מזה. השונות שלהם מתבטאת בכך שהסרט יחסית קליל, ואין בו קטעים כבדים או מפחידים. לעומת הספר שפשוט אי אפשר לקרוא אותו ללא דמעות, ללא כאב שמרגישים בתוך הלב במהלך הקריאה. אני אהבתי גם את הספר וגם את הסרט, ואני ממליצה גם לראות את הסרט וגם לקרוא את הספר לאחר מכן.

ספר מקורי, עם נקודת השקפה שאינה שיגרתית - מגן-העדן. אבל, אחרי כמחצית מהספר, הקורא הממוצע מבין את הרעיון וזה מתחיל לשעמם. אין התפתחויות מסעירות, למעט אחת, לקראת הסוף. היה ניתן להשתמש ברעיון ולפתל קצת יותר את העלילה - אבל זה לא נעשה. גם תיאור גורלו של הרוצח עלוב למדי: המחברת מסתפקת בכמה משפטים לתאר זאת. החמצה. חבל.

קשה להסביר לי מה הרגשתי כשקראתי את הספר הזה...
היה מעניין לקרוא זה כן! אבל היו קטעים בספר שפשוט היה לי קשה להמשיך לקרוא, כשסיימתי את הספר ,לא יוכלתי להירדם
הספר הזה השאיר בי כל כך הרבה מחשבות ותחושות...
עד כמה בן אדם יכול להיות אכזרי ?!! איכס...