מאחורי כל פחד מסתתר אדם שיכולת להיות, אומרים.
קל להיות מונע על ידי פחדים. בדממת הלילה, כשחם או קר מדי והשמיכה לא במינון הנכון, אני חושבת על איך פעמים רבות, כשאני שואלת את עצמי מה אני רוצה, אני בעצם שואלת את עצמי מה פחות מפחיד אותי.
נכון, לא כך אנו אמורים לחיות את החיים- אנחנו צריכים להבין בדיוק מה האפשרויות הקיימות בחיינו, ולבחור באמת, עם כל האחריות שכרוכה בעניין. שכן, פחד מטשטש את האפשרויות. כאשר אנחנו פוחדים להיפגע, פוחדים לחצות גבולות שמכתיבה עלינו המשפחה, החברה, מיני "דמויות אידאליות" ששמנו לנו למטרה להיות- אנחנו מוחקים חלקים אפשריים שלנו.
אחת השיטות שלי להתגבר על פחדיי, באופן כמעט בנאלי, הוא לעשות fast forward קל לעתיד הרחוק, אל גילאים מופלגים יותר. מדמיינת אותי קשישה שמתבוננת אחורה על חייה. כואבת לרגע את החרטה על הבחירות שלא עשתה, בלי יכולת לעשות rewined הפעם.
וכן כפי שלימדו אותנו הסרטים, הספרים, והסטטוסים הכה רבים בפייסבוק- עיקר החרטות שלנו בחיים יהיו על הדברים שלא העזנו לעשות, ולא על הדברים שעשינו.
בסיפור מתוארת חנה יונה, אישה בת 75 אשר מבינה את שפספסה, ואולי מהווה את ה-fast foreward האפשרי של רבים מאיתנו.
הגרסה הקשישה של עצמי היא קשישה עצובה, שכואבת על כל החיים שנתנה לחמוק מבין אצבעותיה.
אבל חנה יונה לא יושבת ובוכה על החיים שהיא לא חיה נכון מספיק.
ההפך, חנה יונה מחליטה לתפוס את החיים בשתי הידיים- אם כבר אז, לחיות! בלי פחד! בלי מוסכמויות! בלי מה יגידו ובלי מה יחשבו! לחיות את החיים כששאלה אחת עיקרית מנחה אותה- מה אני באמת?
אכן, חנה יונה בגיל 75 הופכת להיות אקזיסטנציאליסטית.
מה היא עושה בדיוק? אני מנסה להמנע מספוילרים. אבל זאת אישה מיוחדת, עם שלוש בנות מיוחדות ומורכבות כל אחת בדרכן, עוזרת רומניה וחביבה- ואיזשהו נבל-לא נבל שמשתכן קרוב אליהן מתוך אינטרס משל עצמו.
קראתי את "פרפרים בגשם" של מירה מגן בכיתה י'ב. התאהבתי, בפעם הראשונה בסופרת ישראלית.
בזמן קריאת הספר, כל פעם ששבתי אליו, הייתה תחושה של קסם.
כאשר התחלתי את "עיניים כחולות מדי" חששתי מאוד לגלות שטעיתי, שמא לא היה מדובר בקסם של הספר, אלא קסם של אותה תקופה בחיי, של הכריכה, של גורמים אחרים מסביב ואני ייחסתי זאת לספר, או ליתר דיוק למירה מגן שנגעה בנפשי.
אחרי העיניים הכחולות מדי של חנה יונה, הבנתי שמירה מגן אכן יודעת לעשות "פו" על מקומות מאובקים לעתים בנפש, ולתאר אנשים, תודעה, ומציאות בצורה כזאת שגורמת לי להרגיש פחות בודדה.
שפה עשירה, דמויות מורכבות ויפות כל כך, תיאורים נפשיים ואחרים שלפעמים מעוררים את הצמרמורת הנעימה הזאת בגוף שכנראה בגללה אני כל כך אוהבת ספרים.
"
"עוד לא מאוחר" אמרה כאילו לא ידעה שמאוחר מאוד אבל צריך לומר משהו אז אומרים, כשאין קיר להישען עליו עושים מהמילים קיר. תערובת של טיט וסיד וכלום, מריחה שמצפה את הריק.
"
