עלילת ספרו של ירושלמי מתרחשת בזלצבורג במשך שנה אחת. הסיפור מתחיל בשנת 1939 שנה לאחר סיפוחה של אוסטריה על ידי משטרו של היטלר, ומסתיים באוגוסט 1940 עם תום שנה אחת למלחמת העולם השנייה. הסיפור מוצג בצורת יומן בדיוני המתנהל על ידי אוטו ג'יי שטיינר, מבקר מוזיקה אוסטרי גוסס אשר מרותק לבית הבראה בזלצבורג.

אוטו נחוש בדעתו להתנגד למשטר הנאצי, אך כמובן שאין לו יותר מדי כלים לעשות זאת. ההזדמנות נקרית בדרכו כאשר נודע לו כי הנאצים מתכננים להצטרף לפסטיבל של מוסיקה קלאסית בעיר. אוטו זומם לחבל בפסטיבל על ידי שינוי התוכנית ומבטיח שהמוזיקה של מוצרט תישמע כך שתערער את מכונת התעמולה הנאצית.

פעולת ההתנגדות של אוטו אף שהיא לא ממש משמעותית, מעלה על נס את חשיבות כבוד הפרט והאומץ לעמוד נגד דיכוי גם כאשר הסיכויים להשפיע לא ממש גדולים. בעוד אוטו רוקם את תוכניתו, הוא גם מתמודד עם מותו הקרב ובא וכך משתלבת לנו העלילה עם רצונו של אוטו להשאיר חותם כלשהו אחריו, גם אם חותם זה לא יהיה גדול במיוחד.

תוך כדי הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר בשימוש שעשו הנאצים בעולם האמנות כדי לקדם את מטרותיהם: שריפת הספרים, הגדרת חלק מעולם האמנות כאמנות פסולה, האיסור על נגינת ג'אז ועוד כהנה וכהנה.

רפאל ירושלמי מציג בצורה נפלאה את תשוקתו של אוטו לעולם המוסיקה: אהבתו לתחום ממש בוערת בו והקשר בין עולם האמנות לבין השימוש שעושה בו המשטר, גם הוא מענין ומרתק. אמנם הספר כתוב כולו בצורת יומן שהוא בעצם מונולוג, צורת כתיבה שלא ממש התחברתי אליה אך אין ספק כי שאר האיכויות מנצחות.

אני מאוד אוהבת את סטיבן פריי.
כל דבר באיש הזה נראה לי נכון. המגושמות שלו; הוא נראה כמו דב בלתי מזיק ולא משנה מה ילבש, תמיד יראה מסורבל.
הוא נראה לי כמו נפיל, זה מהענק וגנו, סיפור עפ״י אוסקר ויילד שבו הוא מגרש את כל הילדים ורק אחד קטן ואמיץ מעז לחזור לגן ולמלא אותו בשירת הציפורים.
הוא תמיד נראה רגוע ומתחשב, מנומס וסימפטי, חכם ושנון.
את כל סרטיו וספריו ראיתי וקראתי ואני שוקלת ברצינות לברר היכן גר ולהזמינו לקפה ועוגה בלונדון אולי וזאת על מנת שהוא ידבר ואני אקשיב ואולי שמץ מחוכמתו תדבק בי כמו אבקת פיות.

אך לאחרונה ראיתי סרט תעודה בכיכובו בשם ״ווגנר ואני״. הסרט קצת ערער את דעתי הטובה עלי.
הדוקו מספר אודות אהבתו ליצירותיו של ריכרד וגנר. הוא מטייל בווינה, נכנס לאופרה וחוקר מצב המכיל סתירה פנימית, פרדוקס בעצם: פריי יהודי, יהודי אשר מעריץ בכל נימי נשמתו את המוסיקה של וגנר, מי שהיה המלחין המועדף על היטלר ונודע באנטישמיות החריפה שלו שבעטיה יצירותיו מוחרמות ע״י התזמורות הגדולות בישראל.

הוא מראיין בסרטו עוזרי במה ותפאורנים, מלחינים ונגנים ואף לא פוסח על אווה, נינתו של הגאון המוסיקלי אשר מנהלת ביד רמה את ההכנות לפסטיבל המוסיקה בביירות׳ שאליו מזמינים כרטיסים כך משתמע, שבע שנים מראש.
פריי מתרגש כמו ילד קטן, מנסה לקבל תשובות לשאלותיו הנבונות ובתמורה זוכה למענה יבש, קצר ומחושב מהגרמנייה המהוללת.
הוא קצת הכעיס אותי למען האמת בהתרפסות שלו כלפיה, בהערצה הכמעט עיוורת למוסיקה של וגנר.
אני אוהבת מוסיקה קלאסית וכן, מודה שגם וגנר נמצא בפלייליסט שלי; הוולקירות וכן טריסטן ואיזולדה, אופרות שתענוג להאזין להן.
אך קשה לי להפריד בין השינאה לכישרון. אני קצת מתייסרת כשאני שומעת אותו בניגוד לפריי שנימוח ונימוג על כל צעד ושעל.

הסרט מאוד הזכיר לי ספר שבלעתי לאחרונה, ספרון למעשה, שגרסתו הדיגיטלית כוללת 60 עמודים.
״להציל את מוצארט״ מספר על אדם בשם אוטו שטיינר המעביר את ימיו האחרונים במוסד רפואי לחולי ריאות שבזלצבורג, אוסטריה.
העלילה כתובה בצורת יומן ואנו למדים שאוטו כמו סטיבן, חובב גדול של מוסיקה קלאסית ובעיקר את יצירותיו של מוצרט.
הוא מתעב את המשטר הנאצי ובפרט את הדרך שבה בחרו האחראים להציג את יצירותיו של מלחינו האהוב וכשניקראת בדרכו הזדמנות יוצאת דופן לעורר איזשהו שינוי בתכנית השנתית של הפסטיבל, הוא מחליט להוציא את תכניתו לפועל ויהי מה.

ההבדל בינו לבין האישיות שתיארתי בתחילת סיפורי הוא שהראשון הינו אנין מוסיקה ואילו גיבור הסיפור הינו מומחה ליצירות מוזיקליות וקלאסיות; הוא מודע לכל תו ותו ומנתח בדייקנות את המקטעים, ההפסקות, הנשימות וכשרונם של הנגנים.
חשוב לו שמוצרט יתנגן כמו שצריך וכל השאר פחות חשוב.
ההתמדה שלו הרשימה אותי, בפרט שמשום שקצת השכיחה את מכאוביו ומחלתו.
הוא נאחז במוזיקה כדי להחזיק מעמד, כאילו היא למעשה, כל מה שנשאר לו.

פריי העריץ באופן פולחני כמעט את המלחין, האווירה, קרובי משפחתו, כל מה שסובב את וגנר. ביקר במשכנו, בקברו.
אך משהו התפספס לו בדרך, אולי משום שזה רק תחביב של השחקן, אחד מיני רבים.
אצל אוטו שטיינר המוסיקה היתה כמו אוויר לנשימה ומשום שריאותיו היו סתומות, הוא השתמש במעט שנשאר כדי להציל אותה, להציל את המוסיקה של מוצרט.

הסיפור הינו כל כך קצר, כל כך מתומצת אך בכל קטנותו חרך בי; כמו קרן שמש מתוך זכוכית מגדלת.
השאיר בי חור שעדיין לא התאחה.

ספרים שמשאירים בך סימנים במקום שאתה תסמן אותם (בסימניה) ראויים בעיני לקריאה.

אל תתנו לדקיקות של הספרון הזה להטעות אתכם, יש בו הרבה יותר מ145 העמודים לארכם נפרש ספורו של אוטו שטיינר. אמנם לוקח בערך 3 שעות 'לבלוע' אותו,אך זמן עיכולו הוא בערך 5 ימים.

'להציל את מוצרט' עוסק במוזיקה והתנגדות והוא נכתב באופן מאד מוזיקלי ("העבודות החלו. הפועלים מפזמים להם. הלמות הפטישים, חריקת מסורים, צרימת מקדחה. אופרטה לקולות עבים ולכלי עבודה. מנהל העבודה, טירולי צעקן ויעיל, ממלא את תפקיד הטנור. כבר מריחים את ריח החידוש במסדרונות. שטפאן מתרוצץ לכאן ולכאן. הוא עסוק מאוד. הוא מתלוצץ עם כולם. הוא מסתדר יפה עם הבחורים שבאו מן הפרוורים או כמוהו מהכפרים"), וכמו כל יצירה מוזיקלית מוצלחת- אין בו תו חסר או מיותר ("אורטוריה שלמה נשמעת אחרת בהיעדרו של זמר מקהלה אחד ויחיד. היא נשמעת מזויפת למרות צלילי התזמורת וקולו של הטנור. החסר הזה זועק. ההיעדר הזה נשמע למרות הכול. כמו פסנתר שחסר בו אחד הקלידים. אין מוזיקה כשיש היעדר."), הדמויות והארועים המתוארים בו מתוזמרים ומתוזמנים להפליא והוא אפילו מזכיר במעט ספר תווים, שכן הוא כתוב בפורמט של יומן.
בחירת פורמט היומן ראויה בעיני, כיוון שבין ה'כניסות' (entry) נוצרים חללים בטקסט, כתמים לבנים- וזוהי זירת המפגש בין הסופר, הספר והקורא. שם יש מקום לקורא להשלים את הארועים, להפעיל את הדמיון ולהבין את כוונת הסופר.

בקיץ 1939 שוכב אוטו שטיינר, יהודי מומר, בסנטוריום לחולי ריאות (אי שם בזלצבורג) ומנסה להחלים ממחלת השחפת. מחוץ לסנטוריום, כשנה לאחר האנשלוס, משתוללת המלחמה. שטיינר נקרא ע"י סוכנו הנס לערוך (מוזיקלית) ארוע רב משתתפים, וביניהם רבי-מעלה מהמפלגה. הוא מוצא דרך לפגום בארוע, באמצעות קטעי המוזיקה שהוא בוחר.
בחירתו של שטיינר אמנם נראת בנאלית חסרת השפעה ("...רציתי רק למנוע השתקתו של קול אחד. קול יחיד מבין אלפי קולות אחרים..."), מה שגרם לי לחשוב על האסירים שעבדו בבתי חרושת לייצור נשק או זיוף והדפסת כסף- ופגמו במתכוון בתהליך הייצור, על אוטו ואליזה המפל ("לבד בברלין") שהביעו את מחאתם באמצעות הפצת גלויות הקוראות לסרבנות ובספורם של סופי שול ו'הורד הלבן'. מה היה האפקט של פעולות המחאה הללו? כנראה לא משמעותי, כזה שפגע במהלכי המלחמה וארועיה. הפעולות האלה לא השפיעו במובן הרחב, לא שינו את דעת הקהל ולא פתחו את עיני האוכלוסיה במידה שהייתה יכולה לשנות את מהלך העניינים, אך במרחב האישי אליו הצטמצמו חייהם של מי שחי בתקופה ההיא, תקופה בה המדיה והמידע לא הגיעו לאוכלוסיה- בין אם תמכה במשטר ובין אם לא, באופן בריא, ופעולות ההתנגדות שלהם עזרו להם לשמור על שפיות ועל רמה כלשהי של מוסר.

בין המוזיקה וההתנגדות מציף ירושלמי נושאים כמו זהות- "האם אינני כמו השיר? זיוף. תערובת. לא יהודי ממש, לא אתאיסט אמיתי, חצי אוסטרי, חצי שלזי, שעדיין לא מת ובכל זאת כבר מנודה מעולם החיים.... אני מעולם לא נקשרתי לאף תנועה. את זה הנחיל לי אבי, בעל כורחו הנחיל לי את אי-ההשתייכות, אינני יהודי ואינני לא יהודי. מעט באשמתו", דת- "לערבים יש יום שישי, וליהודים שבת. שלושתם יחד יוצרים מה שקוראים האמריקאים סוף שבוע ארוך." והבדלי מעמדות, התכונה האנושית הארורה הזאת ששורדת גם את הזמנים הקשים ביותר כאשר האנושות עומדת למבחן: "מפליאה אותי החברותיות שלי. ועוד עם בן כפר. נעוריו, צחוקו, אפילו חספוסו מחממים את לבי. כל אלה אינם פוגעים אף במשהו בבדידותי.". תמיד נח לזכור שיש מישהו מתחתיך, כשאתה בנקודת שפל. כל החבילה הקטנה הזאת עטופה בהומור ושמירה על מידה וראויה של אירוניה ("...ובייחוד הזהרתי אותו שלא יימחא כפיים בסופו של פרק ביצירה אלא רק שהיצירה מגיעה לסופה והמנצח פונה אל הקהל לקבל את התשואות. בטמטומי, שכחתי שיש לו רק יד אחת. הוא לא הגיב על חוסר הטקט שלי.")

כשהעניינים בחזית מתחילים להתחמם, ובעקבותיהם אלה שבעורף, מבין שטיינר את משמעות המוזיקה בחייו וכמה שהיא טבועה בו, שכן אנו מכירים באלמנטים המרכיבים את אופינו וחיינו רק ברגע שהם נלקחים מאתנו: "מעולם לא היטבתי להבין מוזיקה כמו מיום שחדלתי להאזין לה. מיום שניטלה ממני היכולת להאזין מכוח הנסיבות. אבל למוזיקה יש אמצעים אחרים להשמיע את עצמה. אין צורך בגרמופון. אף לא בתווים."

איך מצליח (או לא?) שטיינר לבצע את תכנית המרד האישי שלו, ומהי בעצם המזימה שלו- את זה אני משאיר לכם לגלות לבד.

התלהבתי, נהניתי, התענגתי על כל מילה, שורה ועמוד בספר.
בעלי הזיקה להומור ציני, וכל קורא שמעריך כתיבה קצבית, בלי אף מילה מיותרת, חייבים לעצמם את התענוג שבספרו של ירושלמי.
לא זכור לי מי המליץ, אבל אני חייבת להודות שלולי ההמלצה קרוב לוודאי שלא הייתי נתקלת בספר המעולה הזה.
גם לחובבי המוסיקה הקלאסית אסור לוותר על קריאתו.
מצטרפת לקוראים שמעוניינים לקרא בעברית את ירושלמי, בתרגומו של יהושע קנז, שכן ירושלמי כתב שני ספרים נוספים שעדיין אינם נגישים לקוראי העברית.

סיפור נוגע ללב, המתרחש בתקופת עליית הנאצים לשלטון וכולה נסובה סביב חיים, תחלואים ומוזיקה.
מוזיקה מחזיקה את הגיבור הראשי למרות תחלואיו ולמרות הקשיים של המלחמה.
זלצבורג, בירת האמנות והמוזיקה היא זירה נכונה ומעניינת לסיפור זה.