#
לא מזמן קראתי ספר מכוער. קראתי ונדחיתי, קראתי ונגעלתי. הספר הזה הוא תיקון מושלם למכוער ההוא: זה ספר יפה להפליא שאתה רוצה להתכרבל בו, להתכסות איתו, לחלום איתו. סיפור המסגרת עוסק במכוער מכל – מלחמה. ועוד מלחמת העולם השנייה שהפליאה להוסיף עוד ועוד זוועות, ועדיין הוא יפה להפליא ונוסך תקווה. למרות שכותרת המשנה שלו היא "רומן היסטורי" ולמרות שמבחינת תחקיר הוא מצטיין, הסיפור יכול היה להתרחש בכל עת, בכל מלחמה שהיא. הספר עוסק רק באנשים ודרכו היא להתבונן במעשיהם בלי לשפוט אותם. לא טריוויאלי.

שני הגיבורים הם שני ילדים/מתבגרים משני עברי המתרס. היא התעוורה בגיל 6 וחיה עם אביה שהוא מנעולן במוזיאון הטבע כפאריס, הוא חי עם אחותו בבית יתומים באיזור מיכרות בגרמניה, נועד להיות כורה אבל מגלה כישרון טכנולוגי ומגיע לבית ספר יוקרתי, המחנך ילדים גרמנים להיות "גרמנים אמיתיים" – לעולם לא לחמול על חלשים או לקבל חולשה. להיות מסוגלים להתאכזר לפי פקודה – בתקווה שבעתיד האכזריות תהפוך לטבע שני. קורות שניהם מסופרים בפרקים קצרים כשסביבתם משמשת התפאורה וגם המפתח להבנת בחירותיהם. למרות שהסיפור עוסק במלחמת העולם השנייה אין בו יהודים. אני מציינת את העובדה הזו לטובת אלה שבלתי נתפס עבורם לקרוא ספר על התקופה בלי יהודים ושואה.

מזמן לא קראתי ספר שנכתב בדרך שגורמת לך להמשיך ללכת בדרכו, לחזור ולקרוא את מילותיו כדי להבין טוב יותר את כוונתו של דואר. הוא כתוב בפרקים קצרים, שמציירים לך תמונה ונופחים בה רוח חיים. יש בו מלים שמצטרפות בדרך שלא הצלחתי לפענח להרגשה קסומה של גילוי. יש בו כל מה שעוסק בחיים של אנשים: אהבה ואחווה, בגידה ושינאה, מרי והתגייסות, נאמנות ואכזריות. יש בו הסבר ברור וממצה של המצב בימי מלחמה לכל מי שנמצא באיזור. לוחמים ובלתי מעורבים. זקנים, נשים וטף. חולים ובריאים. כולם בלי יוצא מהכלל נושמים את הרדיואקטיביות של המלחמה והופכים נגועים.

יכול להיות שבזמן אחר גם אני הייתי מעקמת את הפרצוף על דואר, שבחר באופן מניפולטיבי גיבורים רכים וחלשים, כדי ללחוץ על בלוטת האמפתיה של הקוראים, כפי שהגדירו כמה מבקרים שקראתי? היתכן שגם אני הייתי מזלזלת בפרס פוליצר בו זכה הספר שהפך – כפי שהגדיר אחד המבקרים האלה – לפרס הניתן על תחקיר קפדני, לא על רומן בעל ערך ספרותי? אולי. זה מה שכתבו מבקרים מפורסמים על הספר (יחד עם המון ספויילרים, כי להם מותר) וזו המחלוקת שלי איתם. אני לא הרגשתי שהסופר גורם לי לרחם על הגיבורים בגלל יתמות, עוני או עיוורון. למעשה היחיד שריחמתי עליו בסיפור היה בן להורים עשירים, שהקריבו אותו פשוטו כמשמעו למכונה המשומנת הזוללת חיים. שמעתי גם תלונות על שהסופר בחר להמשיך לשנת 1974 (30 שנה אחרי) וגם לשנת 2014 (70 שנה אחרי). לטעמי זו בחירה נפלאה, שמדגישה את המשכיות החיים והתקווה ומצהירה שלא תמיד תצליח המלחמה לגבור על החיים.

הגעתי לספר הזה דרך הביקורת של עומר ציוני (תודה מקרב לב.) בניגוד לספרים רבים הנכתבים עכשיו על התקופה, לא הרגשתי זיוף וצרימה או מניפולציה רגשית שנעשתה עלי. דואר כותב נפלא, מצליח להמחיש לקורא את ההרגשה עליה הוא כותב – מהעיוורון הפיזי עד העיוורון המנטלי. מהחופש בתוך השיעבוד והכיבוש, עד השיעבוד האמיתי של החופשיים, כביכול. לטעמי זה ספר נפלא ואני מרשה לעצמי, בחוצפתי, לחלוק על מבקרים נכבדים בעלי טעם ספרותי הידוע כמשובח.

פעמיים לקחתי והחזרתי את הספר הזה בלי שהתחלתי לקרוא. הגעתי הביתה, גיגלתי, קראתי את הביקורת של גלסנר והחלטתי להחזיר. אני בדרך כלל סומכת על גלסנר ופה הוא היה מאד חד משמעי. הפעם נכנסתי גם לביקורות כאן, וזה כבר לא גלסנר מול הפוליצר והניו יורק טיימס, עכשיו יש מולו גם את yaelhar (תודה!), אז קראתי.

טוב, בעיני זה לא ספר נפלא, אפילו לא טוב,  אבל את פרס נהריה, אני, להבדיל מגלסנר, כן הייתי מעניקה לו (מה גם שיש סיכוי לא רע שמדובר במתמודד יחיד).

זה ספר מונגש. מכל הבחינות. כאילו לא בנו על היכולות שלי בשום תחום, לא יכולת עיבוד, לא יכולת חשיבה, לא הסקת מסקנות, אז הנגישו ועבדו בשבילי ככה שכן מותר להרגיש או להתרגש, אבל השכל יכול להתפנות במקביל לדברים אחרים, ומה שיפה, ואני באמת מעריכה את זה, בלי שירגיש שזילזלו בו.
  
בגדול זה סיפור התבגרות ואהבה שזור באמונות תפלות. הרקע הוא מלחמת העולם השניה, הוא נער גרמני יתום המיועד להיות בשר תותחים, היא נערה צרפתיה עיוורת יתומה מאם. הוא מגלה כישורים טכניים יוצאי דופן, היא יודעת לפתור חידות. החיים בצל המלחמה יעשו את שלהם ויונגשו בפרקים קצרים מאד, דמות אחת בכל פרק, וקל לקרוא את זה, אפילו נחמד, בפרט אם בדיוק לא מתחשק לך להתעמת עם עצמך, את לא מרגישה שזה הזמן לתובנות חדשות ואם נעים עושה לך טוב.

ויש פה נסיון לעשות יותר מזה. כשהיו שואלים בכיתה למה התכוון המשורר, בדרך כלל מה שעבר לי בראש זה רבאק, אין שום סיכוי שהוא חשב על זה, אבל פה ההשתדלות ניכרת, הרבה מאד השקעה בסמלים ונסיונות לייחס להם איזו משמעות גדולה, רק מה, ההנאה תלויה ביכולת שלך להתעלם מזה ואם תצליחי תגלי שלא רק שאת לא ממש סובלת, את אפילו אשכרה נהנית.

ספר לחובבי הספרות אין פה מתח או רומנטיקה אבל ספר יפה היחסים המיוחדים בין האבא והבת העיוורת. ההתמודדות של הבת. והדוד הזקן והחייל הגרמני עם נקיפות המצפון ועוד דמויות מצוינות מאד נהנתי

איזה ספר נפלא!
כמו כל דבר בחיים, גם מלחמות מורכבות מאנשים קטנים שנסחפים במערבולות החיים ומנסים בכל כוחם להישרד ולשמור על עצמם. ובכל מקום יש קורטוב של קסם ומסתורין.
איך עוברים מלחמה ארוכה וכיבוש כשאתה נכה? חרש? עיוור? איך שורדים ונאבקים על החיים כשכל הזמן אתה תלוי באנשים אחרים שגם הם רדופי אימה?
זה הספר.
והוא כתוב יפה ונכון - בפרקים קצרים כשכל אחד מהם מסתיים עם "טעם של עוד". ובמסלולים מקבילים של סיפורים. ועל רקע של עיר אמיתית שכמעט ונהרסה במלחמה הארורה ההיא. ולכן, למרות הפרקים הקצרים, הספר נבלע במהירות, על 540 עמודיו. מרתק ונפלא ויפה.
מומלץ בחום

חוויה מהממת. סיפור מונומנטלי על בני אדם (צעירים, בגיל בית ספר) במלחמה כשהם, כמעט כל הזמן במצב מאיים או קיומי. זוועות המלחמה אינן הנושא הראשי אלא פתיל חייהם של שני הצעירים, משני צידי המתרס (אבל, כ"כ קרובים אחד לשני במיקום). ספר גדול בהיקפו - אבל נקרא בקלות, כי כל פרק הוא עמוד וחצי-שניים. את/ה לוקח אויר אחרי כל פרק. בסופו של דבר הספר אופטימי והוא שיר הלל לרוח האדם, ליכולתו הנפשית להתעלות מעל לגיהנום הפיזי/קיומי מסביב ןפשוט להישרד. לא מעט בזכות הדימיון. הפרט שנרמס תחת גלגלי הטירוף העולמי אבל מוצא מפלט בהמצאות ובמתנות שהעניקו היקום והאנושות לפרט: הטבע (בעיקר הים), האור, האמנות, הספרים, המוזיקה. ספר שתזכרו לחודשים ארוכים או אפילו לשנים.

על פניו הייתי אמורה ליהנות - ביקורות מצוינות, סיפור שנשמע מעניין, כתוב בשפה עשירה. אך השפה היא הדבר היחיד שאהבתי בספר. לא הצלחתי להתחבר לסיפורים ולאופן כתיבת הסיפור, שהיה איטי מאד ואפילו מעיק. ברגע שהתחלתי להיכנס לקצב, יש סטיה לסיפור אחר. בשבילי זו הייתה אכזבה, ייתכן ובגלל גודל הציפייה...

לפני הקריאה, קראתי קצת ביקורות באתר וראיתי שאנשים מאוד התלהבו כך שיש לציין שהתחלתי לקרוא עם ציפיות גבוהות.

השפה נהדרת, תענוג אמיתי. זכורות לי סצינות רבות שממש התפעלתי מסגנון הכתיבה העשיר. הדמויות היו עמוקות בעיניי והתחושה של התקופה השחורה הזאת של מלחמת העולם השנייה וכמה שהיא השפיעה על כל אחד ואחת, הועברה באופן מצוין. אבל, כמו שאמרו בביקורות אחרות, הספר יכול היה להיות הרבה יותר קצר, לפחות ב-150 עמוד. יכול להיות שהייתי מרגישה אחרת לגמרי במצב הזה. פשוט הרגשתי לקראת האמצע שיש סחבת של ממש והסיפור לא מתקדם.

רק לקראת ההגעה לסוף, כ-100 עמודים אחרונים, הקריאה סוחפת והסיפור רץ קדימה ומותח. בלי ספוילרים רק אגיד שהסוף קצת אכזב אותי, שנשארה חוסר וודאות בדברים שלדעתי היו צריכים להיות יותר ברורים, ובעיקר עניין האבן.

בכל מקרה, שווה את הטרחה בעיני, רק לא לצפות לאיזה ספר מדהים ובלתי נשכח.