יצירת ענקים. לשם שינוי הכתוב על הכריכה האחורית של ספר זה אינו בבחינת אמירה בעלמא. הרומן ההסטורי המופלא הזה, שנכתב על ידי סופר ממוצא יהודי הרגיש לסבלו של הזולת, הוא, בעיני, דוגמא מאלפת לחיבור שבין יכולת ספרותית לעילא להומניזם אנושי הזוכה לשירות ענק באמצעות סיפור זה. היצירה הזו מבוססת על סיפור ההתנגדות המופלא של חלק מתושבי שישה כפרים ארמנים באיזור מוסה דאג, רכס נישא לחופי הים התיכון הסמוך לגבול הסורי, לפקודת גירוש עות'מנית לאיזור דיר א-זור בסוריה, מעין צעדת מוות כמעט וודאית. מאבקם ההרואי של תושבים אלה, מעין גרסת מצדה של העם הארמני, אשר בשונה משני מקרים אחרים שבהם תושבים ארמנים גילו התנגדות להוראות הפינוי של השלטונות העות'מניים, הסתיים בהצלת רובם על ידי אוניות הצי הצרפתי לאחר 53 ימי מצור.

ורפל השקיע מאמצים רבים באיסוף חומר על הסיפור המיוחד הזה. התוצאה רומן הסטורי רחב יריעה, הנותן לקרוא הזדמנות לחוות באמצעות הספר את הטרגדיה של הקיום הארמני ברחבי האימפריה העות'מנית. ורפל מיטיב לתאר את התקדרות השמים ברחבי האימפריה העות'מנית הנאבקת על זהותה ועל המשך קיומה במהלך מלחמת העולם הראשונה. כמו רוב הטרגדיות הגדולות גם זו לא היתה בבחינת רעם ביום בהיר. בצד תיאור המאורעות בכפרים וסיפור ההתנגדות ורפל מתאר את המאמצים של אנשי כנסיה גרמנים למנוע את הטבח בארמנים ואת צעדות המוות ומנגד את סירובה של גרמניה הרשמית לנקוף אצבע באמצעות פעולה תקיפה מול בת בריתה. הטיעונים המוכרים לעייפה אודות חשיבות הברית האסטרטגית ושיקולי "ריאל פוליטיק", המאפילים בקלות רבה מדי על שיקולים הומאניים ומוסריים, נותרו למרבה הצער כבעלי משקל רב גם במקומות ובזמנים אחרים.

באמצעות דמותו של גבריאל בגדריאן, מנהיג המרד על פי הרומן של ורפל, הסופר מטפל בשאלת הזהות הארמנית והגורל הארמני. בגדריאן שחי בצרפת עם רעיה צרפתית נאלץ לשוב לכור מחצבתו לאחר מות אחיו. המפגש המחודש עם המולדת והטרנספורמציה שעובר הגיבור מתוארים באופן מרתק על ידי ורפל.

למרות שהוא מבוסס על מסמכים ועל עדויות (של פליטים ארמניים) אין לראות ברומן הסטורי זה מסמך הסטורי מדעי. זה אינו מוריד מערכו כהוא זה. בעיני האמפתיה העמוקה של ורפל לארמנים מוסיפה לו נופך מיוחד. הוא מיטיב לתאר את הדינמיקה הפנימית בין מגיני מוסא דאג ומשפחותיהם נוכח המצוקה, כמו גם הדילמות הקשות העומדות בפני מנהיגי המרד גם מול בני עמם. הדיון המעמיק במסגרת הספר בתנועת התורכים הצעירים מרתק מאד. תיאור שיתוף הפעולה הנלהב מדי בדרך כלל של האוכלוסיה התורכית מדכדך ומעלה תהיות על זמנים אחרים ואוכלוסיות אחרות. עם זאת, לעיתים נראה שהיחס לתורכים בכלל (למעט יוצאים מן הכלל) משקף לעיתים עוינות והתנשאות מצידו של הסופר.

בשונה מסיפור מצדה, גבורת הארמנים במוסא דאג הסתיימה בהצלתם. הם הועברו לאלכסנדריה שם שהו במחנות עד תום מלחמת העולם הראשונה. עם העברת איזור אלכסנדרטה לשלטון הצרפתי הם חזרו לכפריהם. עם זאת, עם החזרת האיזור לתורכיה ב-1938 רוב האוכלוסיה הארמנית עזב את האיזור. למעשה הכפר VAKIFLI הוא היחיד ברחבי תורכיה בה מתגוררת אוכלוסיה הארמנית.

ורפל, בדומה לרמארק חווה את מוראות מלחמת העולם הראשונה. הוא לחם בגליציה ובאיטליה. מוראות המלחמה הזאת עודדו אותו לקדם רעיונות פציפיספיטיים ולגלות רגישות רבה לסבלו של הזולת.

הפוליטיקה הנכלולית המשיכה לרדוף את היצירה גם בהמשך. חברת מטרו גולדווין מאייר התכוונה להסריט את העלילה (1943), אך איום תורכי בחרם על סרטים אמריקניים גרם לה לזנוח את הרעיון...

ספר משובח מבחינה ספרותית ובעל חשיבות על-זמנית בזכות הנושאים הכאובים בהם הוא מטפל.

"גם אילו היתה זו עדות מדוייקת באופן מוחלט, ואובייקטיבית בכל פרטיה – דבר שהוא מן הנמנע מעצם הגדרתו בעדותו של יחיד – אפילו במקרה זה היה המהותי מוחמץ. ניתן לספר על כל יום שהוא, ..., ועם זאת לא לגעת במהותי, לא לחשוף את המסתורין שבחוויה הקרחית הזאת, את אמיתה הקדורנית הזורחת: המחשכים שנפלו בחלקנו. שנפלו בחלקו של האדם מאז ומעולם. או נכון יותר, מאז היות ההיסטוריה."

הציטוט הזה לקוח מספר אחר, ספר שקראתי מספר פעמים בשנה האחרונה, "הכתיבה או החיים", של חורחה סמפרון והוא נכתב לא על רצח העם הארמני אלא על בוכנוולד ב 1944 ו 1945. השמדת הארמנים התרחשה באופן שונה. היא התבצעה באמצעות גירוש שיטתי, של האוכלוסיה הארמנית, אוכלוסיה נוצרית, משכילה יחסית לסביבתה, ממקומות היישוב שלהם והגלייתם, רגלית, לאיזורים הצחיחים שבמזרח טורקיה ולמדבר הסורי. המעטים ששרדו את צעדות המוות האלה רוכזו במחנות, בהם מתו רבים מתוכם מרעב ומקור וממעשי רצח. תורכיה התחילה בביצוע הטרנספר הזה ב 1915 ועד סוף 1916 מתו, על פי רוב ההערכות, למעלה ממליון ארמנים.

פרנץ ורפל, יהודי, יליד פראג, פרסם את ארבעים הימים של מוסה דאג ב 1933. הספר מביא את סיפורם של שבעה כפרים באזור נידח בצפון סוריה, אשר עם קבלת הצו שגזר עליהם גירוש מאדמתם ומבתיהם התבצרו על ההר מוסה דאג ונלחמו על חייהם. על הזכות לשלוט בחייהם ובמותם.

זה ספר מאד דרמטי. הוא מתאר בפרטים רבים את הנעשה על ההר, תוך שהוא עוקב אחר מספר דמויות מפתח, את הלך הרוח של האנשים שנמצאים שם, את הקרבות שניהלו ואת האסטרטגיה שלהם, את מעט נסיונות התיווך וההשתדלות שנעשו למענם אצל הממשל התורכי ואת הלך הרוח בקרב אנשי השלטון התורכיים. זה כתוב היטב, במינון מאד מאוזן, כך שגם מי שאינו קורא בדרך כלל על תכניות אסטרטגיות ומהלכי קרבות, יוכל לקרוא בעניין אפילו את החלקים האלה.

הבאתי את הציטוט מספרו של סמפרון מפני שזה אחד הדברים שצפים אצלי בכל פעם שאני קוראת ספר שעוסק באכזריות מהסוג הזה, שיש בה פגיעה שיטתית והמונית בחייהם של אנשים עקב ההשתייכות הלאומית או הדתית שלהם. האוניברסליות של הרוע הזה לא נלמדת אצלנו. בוגר של מערכת החינוך הישראלית לא מכיר את רצח העם הארמני או האינדיאני או הקמבודי או הרואנדי. לא מדברים אצלנו על 174 מיליון אנשים שנרצחו במאה העשרים במעשי טבח ורציחות המוניות. מלמדים על שישה מיליון. וזה חשוב, מאד, אבל לא מספיק. ההבנה של הרוב שמאפשר את זה, ההבנה של היעדר תגובה מצד שאר מדינות העולם, ההבנה שהיעדר תגובה כזו היא שמאפשרת עוד ועוד מעשים כאלה, אילו הבנות אוניברסליות שמתפתחות מתוך בחינה של ההיסטוריה בכללותה. שין שין כתבה לא מזמן על היעדר הלקח בהקשר של מלחמת העולם הראשונה. אי הידיעה, יש לה תרומה נכבדה להיעדר הזה. לא מזמן הייתי בצרפת ונתקלתי בהפגנה למען המורדים בסוריה. עמדתי לצד קבוצת האנשים, הקטנה, שהפגינה, ובכיתי. לא התכוונתי, אבל מצאתי את עצמי בוכה. וחשבתי גם על איך זה שאצלנו זה לא קורה. איך זה שבכל העולם זה כמעט לא קורה. איך זה שכשהמצרים הרגו את הסודנים שניסו להכנס לכאן וראש הממשלה הסביר שזאת לא הבעיה שלנו המשכנו כרגיל. איך זה שקשה לנו לנסוע לגרמניה אבל עם בלגיה, למרות קונגו, אין לנו שום בעיה.

היום אני כבר ילדה גדולה. כשהייתי בת שמונה עשרה האמנתי, באמת, שאני אשנה את העולם. מהבחינה הזו, הקריאה בספר הזה היא תענוג, מבחינת האמונה בכוחו של היחיד לחולל שינוי. היום אני בעיקר רוצה להאמין שיש עוד מספיק אנשים שמאמינים בזה. כי אם יהיו מספיק כאלה, והם ידעו מספיק, ויאמינו, אולי באמת משהו ישתנה.

ואל דאגה. גם אחרי הקריאה בספר הזה אפשר להישאר ציניקנים, רק שאולי, רק אולי, תזכו בכל זאת לכמה שעות של תום וחסד.

קודם שאתחיל אביא משהו מתחושותיי האישיות.

ספר זה מביא את אחד מהפרקים ידועים של סיפור השואה. לא, לא של העם היהודי אלא של עם אחר, העם הארמני. שואה זו אל אף היותה מוכרת וידועה, הנה שואה המוכחשת אף יותר משואת העם היהודי. אם השואה שלנו מוכחשת על ידי פרטים או ארגונים מטעמים של אנטישמיות, הרי שהשואה הארמנית זוכה להתעלמות של ממשלות משיקולים פוליטיים בלבד.

יתר על כן. על אף שאנו תובעים מכל העולם למנוע את הכחשת השואה, כשמגיע הדבר לשואה הארמנית, הרי שמסתבר שאנו עצמנו טומנים את ראשינו בחול. ה"ארדואנים" יורקים בפרצופנו ואנו איננו מעזים לנגב את הרוק, פן יפגע הדבר חס וחלילה בכיסינו וביחסינו עימם, בעיקר בכיסינו. מסתבר שאת השנוא עלינו אין לנו בעיה לעשות לאחרים. מתאים לעם "נבחר" הלא כן?. מה נאמר? המראה המוצבת לנגד עינינו מציגה בין השאר שיש לנו לא מעט "כבוד לאומי" או יותר נכון: שבעבור כבוד לאומי איננו מוכנים לשלם מחיר.

תקופת מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) זימנה לטורקים הזדמנות נוחה תוך שימוש בתירוץ של ענייני בטחון לאומי, להיפטר מכמה מהמיעוטים שחיו בארצם, ובמיוחד מהמיעוט הגדול מכולם, הארמני.

עיקרו של המעשה היה בהחלטה של התורכים העותמנים למגר מתוך ארצם את המיעוט הזה באופן של טרנספר לשום מקום (אלא אם כן העולם הבא נחשב למקום המצוי עלי אדמות). הדרך שנבחרה הייתה בהגליית האוכלוסייה על ידי מסעות רגליים של קהילות שלמות לאורך מאות קילומטרים ובתנאים שתוצאתם המכוונת הייתה להביא לכך שהצועדים שנשלחו לדרכם הארוכה ללא מזון ומים, יאבדו את חייהם לאורכן של הדרכים הארוכות. בשואה הזו לא נפקדו גם פעולות של מעשי רצח מאורגנים והוצאות להורג המוניות כמו גם קיומם של מחנות ריכוז.

פרנץ ורפל טווה בכתיבה מרתקת את הסיפור תוך הסתמכות על אירועים אמתיים. בספרו "ארבעים הימים של מוסה דאג" הוא מביא את אחד האירועים היותר ידוע, ואולי אף הידוע ביותר מאותם אירועים, בו הוא מביא את אשר אירע לארמנים שחיו בשבעה כפרים באזור הר משה (מוסה דאג) אשר היו מודעים למתרחש ולצפוי להם ולכן עלו על אותו שטח הררי ושם התארגנו כדי לקיים את עצמם ולהיערך להגנה עצמית כדי למנוע את קיום הגזרה הצפויה ליפול עליהם, תוך ציפייה לנס הצלה שאולי תבוא להם ממדינות ההסכמה.

כמי שהיה חשוף לסיפורי השואה היהודית, התחברתי מאוד לתיאור תחושות של הפליטים הארמנים שהתאסף באותו מקום בהיותם במצבים שונים אשר הביאו אותם לחשוף את המתרחש נבכי נשמתם בטוב וברע בין אם בשעת האופוריה ובין אם בשעות של היאוש. באיגרא רמא ובבירא עמיקתא. בזמן הקריאה עלה בזכרוני סיפורם של ארבעת בני משפחת ביילסקי ביערות בלארוס. הנסיבות היו דומות למדי והמכנה המשותף – התנגדות ושרידות.

לסיכום ספר מצוין וראוי בהחלט לתשומת לבכם וראות עיניכם, ולמי שמעוניין לדעת קצת יותר אני מצרף קישור שיאפשר הרחבת דעת.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A6%D7%97_%D7%94%D7%A2%D7%9D_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99

חסד גדול עשה פרנץ ורפל עם העם הארמני על שרתם את הכוח הספרותי המופלא שלו להנצחת הטבח בארמנים דרך גילול הפרשה הלא-תיאמן של אנשי מוסה דאג. כישרונו הפנומנלי העלה את הפרשה מדרגת סיפור היסטורי טוב לרומן היסטורי יוצא מן הכלל, רצוף אבחנות דקות מן הדקות המעטרות עלילה עוצרת נשימה, כמו השקיע הסופר את כל כוחו בבניית מלכודות-מילים שיהיה בכוחן למשוך גם את הקורא בעל העניין המועט ביותר ברצח הארמנים, ולא תנחנה לו עד שזיכרון הטרגדיה ייחרט בלבו לעד. לו הייתי מבקרת ספרותית נודעת אולי הייתי יכולה להסתפק באמירה שזה אחד מן הספרים הטובים והמרהיבים שקראתי בחיי, אך ארוכה הדרך למעמד בו המלצה בודדה זו תעורר מישהו לקחת את הספר לידיו ללא דרבון נוסף, ויתר על כן אני מוצאת פורקן בכתיבה לאחר הקריאה האינטנסיבית בספר גדוש וארוך זה שאני עדיין נתונה תחת רישומו המהמם.

ארבעים יום על הר-משה, הוא מוסא דאג (טורקית), לא נציג יחיד אלא יותר מחמשת אלפים גברים, נשים וטף, תושבי שבעת הכפרים שלמרגלות ההר, שעלו עליו כדי לקבל תורה זרה לאופיים החרוץ והשלו - תורת הלחימה. איזה סיכוי יש לקומץ אזרחים נטולי הכשרה וציוד מול הצבא העות'מאני האדיר, מוקפים מיליוני מוסלמים החפצים בהשמדתם? העולים היו חסרי אשליות, מרגע שיעפילו אל ההר - יכפה עליהם כגיגית ובו תהייה קבורתם. אבל, איזה מוות שונה יהיה זה מן המוות הפסיבי של שאר בני עמם, אשר באותה שעה היו מובלים אל קיצם בשיירות מוות ארוכות! הידיעות המהימנות על גורל המגורשים שבאחת איבדו את כל רכושם וסבלו רעב, מכות ואונס, שכנעו את רובם שמות לוחמים הוא כאין וכאפס לעומת ייסורי הגירוש. ולמרות שכל הקלפים היו לרעתם, מדהים הדבר שהצליחו להכות בטורקים שוק על ירך וללמדם בדרך הקשה שאין לזלזל בעוצמה הנואשת של חיה לכודה.

מי היה ה"משה" של הארמנים האלו? ההוגה שבמשך שבועות שקד על הרעיון הנועז להעלות אלפי אנשים לפסגת הר שומם, האיש שהציע תוכנית לחימה מפורטת ומעשית והיה למפקדה, המנהיג שמוחו קדח במחשבות כיצד להבטיח את המשך קיומם של חיים נורמליים ככל שניתן? כמו גאולתם של בני-ישראל, שנציגה היה נסיך שטעם העבדות לא בא אל פיו, כך החינוך המערבי שקיבל גבריאל באגראדיאן הוא שאיפשר לרעיון המרד לתפוס את מקומה של ההשלמה המזרחית עם גורל ההשמדה הצפוי. גבריאל נולד באחד הכפרים של מוסא דאג למשפחה עשירה ומכובדת, למד באירופה והשתקע בפריז למשך עשרים ושלוש שנים. מות אחיו בזמן המלחמה הגדולה הביא אותו לביקור בכפר הולדתו מלווה באשתו הצרפתיה היפה וההדורה ז'ילייט ובנם היחיד. ההילה האירופאית שאפפה אותו ונישואיו לאלה הלבנה הנערצת זיכו אותו ביחס מכבד אך מרוחק מצד אחיו הארמנים, שעל אף כל מה שעשה למענם מאוחר יותר לא גמלו עמו בחיבוק אל תוכם. חומת הזרות שהקיפה אותו העצימה את הקורבן שדרשה ממנו ההכרעה: לברוח ולהציל את נפשו ונפשות קרוביו או להישאר ולקחת חלק בגורל עמו. הדם הארמני ניצח, והמלאך גבריאל קיבל על עצמו את מה שעתידה להיות משימת חייו: לפקוח את עיניהם הגדולות של הארמנים לזכותם ולחובתם להילחם על קיומם.

"הוא ארמני ואילו אני צרפתיה. על אף קשר הנישואים המקודש, הרי אלה דברים שונים לגמרי. כלום באמת חייבת אני לעבור מן העולם מפני שהוא ארמני?..." עולמם הפנימי של הדמויות, במיוחד של גבריאל ואשתו אך לא רק, המאבקים בנפשם והשינוי העצום שחוללו בהם ארבעים הימים, מתוארים ביד אמן מופלאה. דמויות המשנה הרבות, ביניהן סטפן בנו של גבריאל שמשתדל למחוק כל זכר לצרפתיות כדי להשתלב בחברה, הכומר הראשי טר בעל הסמכות העליונה שבזכותו צייתו הכל לגבריאל ואיסקוהי הצעירה שניצלה מאחד הגירושים ונפשה נקשרה בנפש גבריאל, כולן מפותחות היטב ולא נשכחות במהלך האירועים. אף אחת מן הדמויות אינה לוקה בשבלוניות או בחד-ממידיות. אפילו התיאור המרהיב של אנוור פאשה, אדריכל תוכנית ההשמדה, בפגישתו עם הכומר לפסיוס המבקש עבור הארמנים, מורכב יותר משל מפלצת אך מצמרר לא פחות: "עתה ראה לפסיוס את הפרצוף הארקטי של אדם "אשר גבר על כל סנטימנטליות", פרצופו של אדם העומד מעבר לאשמה ולמוסר כליות, ראה את תווי-הפנים החטובים והיפים של מין בלתי-ידוע לו אבל עוצר נשימה, ראה את התמימות המבהילה, החפה כמעט מכל חטא, של נטישת האלוהים המושלמת, וכה עצום היה כוחה שלא יכולת כלל לשנוא אותה!". איזה תיאור מרהיב.

עומקן ומלאותן של הדמויות משתלבים בעלילה מרתקת המתפרשת על פני יותר משש מאות עמודים צפופים שאינם מחסירים דבר, עד שאפילו מספר לא מבוטל זה נדמה כמעט המחזיק את המרובה: התרגשות המאורעות ותחילת הגירושים, ההצבעה על התוכנית של גבריאל, בחירת המנהיגים וחלוקת התפקידים, ההתארגנות לעליה, הקמת הצבא וביצור ההר, בניית "תחום העיר" ומקומות מגורים, הטיפול בבעיות משמעת והתמרדויות, הלחימה בטורקים וההתמודדות עם האתגר הלא פחות גדול: אספקת מזון לאלפי אנשים. כל אחד מן השלבים הללו מסופר בצורה יסודית ומדוקדקת הן מזווית הכלל והן מזווית הפרט. הכתיבה יפהפה ומשובצת עלילות משנה שמוסיפות עניין, כמו למשל בריחתו של בנו של גבריאל מההר הישר למלתעות הטורקים.

החיים במצור על ההר דורשים ערנות תמידית, ציות מוחלט ועצבי ברזל, וככל שנוקפים הימים המתח מתעצם והעצבנות גוברת. העם נע בין תקווה לייאוש, בין הערצה לגבריאל לבין משטמה לו ולאשתו המתבדלת, בין הלכידות סביב מוצאם ואמונתם הנוצרית היוקדת לבין הדחף, גם אם חסר הסיכוי, לברוח. הקיצוב במזון נותן את אותותיו. כמו הר שבסיסו הולך ומצר, כך הצרות הפעוטות - ההתקוטטויות על מקום, הקנאה במנה משובחת יותר, ההאשמות במחדלים - הולכות ומצטמצמות למשאלה יחידה: להשביע את הקיבה. מה יביא לקיצם את ארבעים הימים – האם ירידת המן או שבירת הלוחות? אם אינכם מכירים את הפרשה - אל תתנו להיסטוריה לגלות לכם את הסוף.

בקריאת הספר גם אני עליתי על הר גבוה ושאפתי אוויר פסגות ספרותי. קשה, קשה הירידה למטה.

מצמרר, השואה שלא מדברים עליה. וחבל. תיאור מרתק ומפורט.

את ארבעים הימים של מוסא דאג התחלתי לקרוא לפני עשור כמעט, בעת טיול בארמניה. הקריאה נזנחה אז בגלל ששכחתי את הספר בהוסטל שבו ישנתי בירוואן.

מאז הביקור שלי בקווקז, אני חושב על העם הארמני לעיתים קרובות. עם עתיק עם דת ומסורת יחודית במרחב מוסלמי עוין. בדומה למקרה אחר המוכר לכולנו היטב, הסוגיה הלאומית ורצח העם עדיין נוכחים בחיי היום יום של ארמניה המודרנית. אבל בשונה ממדינת ישראל, שדי העבר עדיין עוטפים אותה במרחב הגיאוגרפי והפוליטי. העם הארמני מבודד בין עמים מבקשי רעתם, שכבשו את שטחי המחייה שלהם כולל הסמלים ההיסטורים והלאומיים החשובים ביותר. יתרה על זאת, הם מסרבים להכיר בעוולת העבר ורק משתמשים בדם הרע כדי להמשיך ולהתנגח בהם בהווה ולתדלק את הסכסוך. ארמניה חנוקה במרחב גיאופוליטי קשה ועויין, בלי מוצא אל הים ואל העולם הגדול, שקועה בצרות מבית ומחוץ ותלויה בחסדיה של מעצמה מפוקפקת (רוסיה). פרט לבירה ירוואן שיש בה נגיעות של שגשוג, המדינה מדשדשת עמוק בעוני ובבוץ הלאומי.

חזרתי אל ארבעים הימים של מוסה דאג בעקבות המלחמה שפרצה בין ארמניה ואזרביג'אן (עם טורקי ובעלת הברית של טורקיה) על חבל הארץ נגורנו-קראבך בקיץ 2020. ארמניה ספגה מפלה לאומית קשה נוספת במלחמה זאת, ולצערי למדינת ישראל היה בה חלק לא קטן בעקבות חימוש האזרים עם טכנולוגיות לחימה מתקדמות שהטו את הכף.
סיפור ההתבצרות ההרואי של כמה כפרים ארמנים במוסה דאג הוא סיפור מרשים ואופטימי, והספר כתוב היטב. עם זאת, אני לא יכול להתעלם מהמחשבה שהסוף הטוב של העם הארמני עדיין מבושש להגיע.

בזמן מלחמת העולם, מחליטה הנהגת המדינה כי קבוצה אתנית מסויימת של תושבים בקרבה היא מקור כל הצרות ולפיכך יש לחסלה. במקביל למאמצים בחזיתות הלחימה השונות מתחיל מבצע לחיסול אכזרי של קבוצת האוכלוסיה הזו, מבלי לחוס על אף אחד, גם לא זקנים, נשים וטף. באחד הכפרים מתחילה התארגנות תושבים שאינם מוכנים ללכת כצאן לטבח, אלא מעדיפים להתנגד ולמות בקרב מול הקמים לכלותם.

לא מדובר בשואת העם היהודי אלא בשואה אחרת, זו של העם הארמני בתחומי האימפריה העותומנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובהתקוממות המאורגנת של תושבי כמה כפרים באיזור דאימלאיק שלמרגלות רכס "מוסא דאג" (הר משה), הנמצא בתחומי סוריה בימי האימפריה העות'מאנית. הסיפור מתואר ב"ארבעים הימים של מוסא דאג", ספר שעל פי הנכתב בכריכתו נכתב על ידי פרנץ ורפל לאחר שנחשף לחיי הפליטים הארמנים בדמשק בסוף שנות העשרים, כעשור לאחר המאורעות המתוארים בספר.

למרות שחלפו למעלה משמונים שנה מאז פורסם הספר רחב היריעה לא נס ליחו, והוא מאיר את המתרחש מכמה היבטים- במרכזם זה של המורדים כמובן, ולצדו קורות חבריהם שלא ניסו להתקומם והעדיפו להפקיר גורלם בידי תכניות היישוב מחדש של השלטונות, הלכי הרוח בקרב ההנהגה וכוחות הצבא התורכי המתמודדים עם המרידה, וגם נסיונותיו הנואשים של הכומר הגרמני יוהאנס לפסיוס שמחזר על הפתחים בארצו ובאיסטנבול כדי להציל את העם הארמני מכליה.

המספר נמנע בדרך כלל מלנקוט עמדה בעצמו כלפי הדמויות, אך מדי פעם לא מצליח לעצור בעצמו מלעקוץ חלק מהן, ואינו חס על אף צד, לא התורכי ולא הארמני. במיוחד נחקקים בזכרון התיעוב של המספר כלפי אשת המוחתאר בעלת עיני העכבר שלה מתרוצצות בחוריהן" לאחר שהיא מגלה שדו הפרצופיות שלה לא השתלמה, ותיאור נקיפות המצפון התוקפות את אחד מבעלי השררה התורכיים בשנתו אשר מתפוגגות להן לקראת סיום הלילה ועלית השחר.

כשקראתי את הספר לא ידעתי עד כמה הוא סיפור אמיתי, או סיפור בדוי על רקע ההתרחשויות ההיסטוריות האמיתיות, אבל הנחתי שהאמת איפשהו באמצע, שכן ברור שגם אם סיפור המסגרת נכון לא ייתכן שהסופר יכול לדעת את כל השתלשלות העניינים המפורטת בספר.

חיכיתי עד לסיום קריאתו כדי להימנע מחשיפה לספוילרים, ולאחר שחקרתי אודותיו גיליתי כי כפי ששיערתי הוא מבוסס על סיפור אמיתי אך חלק מהדמויות והאירועים הם פרי דמיונו של המחבר.

הספר מרתק אך לעתים ארוך מדי - למשל כשמתוארת גסיסתו ממחלה של אחת הדמויות היותר משניות יש פירוט מוגזם של ההזיות שלו בלילו האחרון.

חיפושים באינטרנט מגלים על הספר את העובדות המעניינות הבאות: הוא יצא לאור לראשונה בגרמניה בשנת 1933, עשרה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון. בפברואר 1934 נאסרה הפצתו ועד מהרה סולק מחברו, פרנץ ורפל, מאקדמית האמנויות הפרוסית. גרמניה מוצגת בספר כבעלת בריתה של תורכיה המנסה להניאה בקול ענות חלושה מהטבח. ורפל היה יהודי אוסטרי אשר שירת בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. לאחר הופעת הספר הוא סולק כאמור מאקדמית האמנויות הפרוסית ולאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה ברח לצרפת.

בהמשך בעקבות פרוץ מלחמת העולם השניה הוא הרחיק עד לבברלי הילס בארה"ב, שם נפטר מיד לאחר סיום המלחמה מהתקף לב. אני ממליץ בחום לקרוא עוד על הספר ב"ויקיפדיה" ובמקורות אחרים ולגלות עוד עובדות מרתקות כמו משכם האמיתי של אירועי מוסא דאג - 53 ולא ארבעים יום - מספר סמלי אליו בחר ורפל "לעגל" את הפרשה בשל המשמעויות ההיסטוריות של פרקי זמן של ארבעים יחידות בתנ"ך (ארבעים יום ולילה שנמשך המבול, ארבעים שנה במדבר וכו') מעניין ללמוד על גורלם האמיתי של המורדים ומנהיגם לעומת זה המתואר בספר (מבלי להיכנס לפרטים כדי לא לקלקל לקוראים - אותי שיכנע יותר הגורל האמיתי, ולא זה הפיקטיבי שבספר).

נושא השואה הארמנית מסרב לרדת מהכותרות, למרות שהשנה ימלאו 100 שנה לתחילת התרחשותה, ובכך משתמרת האקטואליות של הספר. לאחרונה עוררה התבטאותו של האפיפיור בדבר רצח העם הארמני מהומה תקשורתית עולמית בשל עצם השימוש במונח של רצח עם.

מדינת ישראל חוששת עד היום להשתמש במונחים כאלה לגבי רצח העם הזה שמא ייגרם משבר דיפלומטי עם מדינות המכחישות את השואה הארמנית, כגון תורכיה מחוללתה ואזרבייג'אן. זאת חרף הקמתה של ישראל על חורבות שואת יהודי אירופה, ולמרות ההשראה ששאבו מאירועי מוסא דאג מארגני מרד גטו ביאליסטוק ולהבדיל הוגי תכנית "מצדה על הכרמל" ההתאבדותית שחששו מפלישה גרמנית לארץ ישראל במלחמת העולם השניה.

הרומן מבוסס על אירוע אמיתי שהתרחש בתקופה הידועה כ "שואת הארמנים" וגדולתו, מלבד הנצחת השואה הארמנית שהיארעותה מוטלת בספק על ידי בעלי אינטרסים, היא בכך שפרנץ ורפל חזה (הספר נכתב ב 1931) בפסקאות מסויימות וברמזים ה"שתולים" בספר את מלחמת העולם השנייה, ויותר מכך, את שואת העם היהודי.
שער הכניסה לרומן הוא דרך צוהר בחייו של גבריאל באגראדיאן. ודרכו אנו למדים על השתלשלות האירועים הפוליטיים והצבאיים באזור דרום טורקיה\צפון סוריה שקדמה וליוותה את מלחמת העולם הראשונה בחלק זה של העולם.
כמי שטייל במולדתם של הארמנים, אני מוכרח לציין שהתרשמתי עמוקות מתאוריו הקולעים של ורפל את אופיים, מראם החיצוני והלך רוחם של הארמנים שמשהו מעברם טבוע כה עמוק בהוויתם אפילו היום.
גבריאל באגראדיאן, גיבור הרומן, הוא דמות שחלקים גדולים ממנה ממנה נותרו בעיניי כחידה לאחר קריאת הספר. דרך הדילמות הרבות שגבריאל נדרש להכריע בהן, אנו למדים על הסבל האדיר שפקד את העם הארמני באותה התקופה, ההכחשה אל מול האסון המתקרב והנסיונות הנואשים לקבל את המציאות שנכפתה או למצוא דרכים להדוף אותה מחיי היום יום.
הרומן "קופץ" למספר זירות התרחשות, ובכך מאפשר לקורא לקבל גם תמונה כללית בנוסף על המתרחש בהר משה, הלוא הוא "מוסא דאג".

נראה כי קומץ הדמויות המרכזיות ברומן פותחו די הצורך בכדי לענות על התפתחות העלילה, ולעיתים יש תחושה של חזרה רבה וארוכה מידי על מחשבות\תחושות\זכרונות שלהן. במיוחד ניכר הדבר בגילייט, אישתו של גבריאל.
"מוסא דאג" הוא לא רק הר שאת כל צדדיו וקימוריו אי אפשר שלא להכיר לאחר קריאת הספר. "מוסא דאג" הוא גם רעיון, גן עדן, פסגה מוסרית וגהינום.
מומלץ בחום.

יצירת המופת הגדולה ורחבת היריעה. קלאסיקה של ימנו. רצח העם הארמני לא פופולארי מדי בעיסוק שלו בישראל ואני ממליץ בחום על קריאת הספר להכרות עם הנושא.
אבל אל תקראו את הספר רק להשכלה היסטורית, בראש ובראשונה מדובר ברומן גדול, עם גיבורי עזי דמות, שהטרגדיה הטבועה בכל דמות מתגלגלת אל סופה הבלתי נמנע. ברומן ערכי ופוליטי אקטואלי גם היום.

בהערת אגב: אנטק צוקרמן, גיבור מרד גטו ורשה כתב עליו "האיש הבין ארמנים טוב יותר משהבין יהודים", ייתכן וזה נכון אך הספר שימש גם השראה למורדי הגטאות כפי שרצח העם בארמנים במלחמת העולם הראשונה שימש השראה להיטלר שיוחסה לו האמירה "מי זוכר היום את הארמנים". שתיקת העולם בכל מקרה משותפת לשני המקרים ולצערי הרב גם היום.