אנגליה רחבת ידיים, ירוקת עד, מישורים-מישורים נישאים אל על, לרוחב ולאורך, כאשר שעטות הסוסים נשמעות מרחוק, המולת הבריות אופפת את העמקים, כאשר האביר מתכונן אל קרב חייו- להגנת אהובתו ומולדתו.
קרבות לשם ההתפארות והכוחניות הגברית, בדיחות סרק של ליצן בור אך נאמן עד מוות, חיצים הנשלחים לכל עבר. מלך מנושל שנאבק על החזרת כיסאו.
שיבה מארץ הקודש אל תוככי התככים הפוליטיים הניטשים בין שתי הקבוצות השולטות באנגליה- הסקסונים והנורמאנדים.
דעה קדומה כלפי יהודים. הכול טמון בספר זה. רומנטיקה, קרבות עזים, היסטוריה ואף חתירה אל האושר הבלתי נמנע לאחר תלאות רבים מנשוא.

הספר עוסק במאה ה-12, בימים של מסעות הצלב והגלייתו של המלך ריצ'ארד, המכונה ריצ'ארד לב ארי, בידי אחיו ג'ון. הספר עב הכרס הזה מתאר את מעללי היום יום של העמים היושבים באנגליה, הסקסונים והנורמנדים, על המשתאות וקרבות האבירים שדרכם אנו נחשפים אל ההיסטוריה האנגלית, כיצד התהוותה אנגליה והשפה האנגלית המוכרת לנו כיום.
כך אנו נחשפים אל האיבה השררה בין שני העמים, לצד מאבקים מלכותיים ופנימיים בין שני האחים לצד מבקשי רעתו של לב ארי, תוך הכרות עם אבירי ההיכל, הלא הם הטמפלרים, אל מסדרם, אל היהודים שהיחס אליהם צרם לי מאוד בתחילה שכן הוא היה עוין מאוד על לא עוול בחפם.
אנו מתוודעים אל סדריק הסכסוני ואל בתו המאומצת היפה רוונה שהתאהבה בבנו, אייבנהו שבהמשך הספר הופך לאביר. זוהי התאהבות שהאב לא ראה בעין יפה ועל כן סילק את הבן מן הבית.
הספר מכניס אותנו אל מעבה היער, להכרות עם לוקסלי, הלא הוא רובין הוד, וחבר מרעיו פורעי החוק טובי הלב, ביניהם הנזיר טאק שהוא נזיר אך גם לוחם מיומן ומדופלם.

זהו ספר עשיר ורב בפרטים, כתוב במשלב לשוני גבוה ונאה, כשכל פרק מעטר קטע מתוך השירה הקלאסית, דבר שמוסיף נופך היסטורי ועתיק לעלילה, שעל אף שנכתבה על ידי בן המאה ה-18, הסופר הסקוטי וולטא סקוט, אין אנו מרגישים עובדה זו כלל ואין הדבר פוגם בהנאתנו מן הקריאה. דבר נוסף שעלי לציין יש בספר עמודי מושגים שעוזרים לבאר את המושגים השונים שבספר, מקלים על הבנת הספר וצליחתו ומנדבים לקורא מידע היסטורי שייתכן ולא היה נתון ברשותו.
רבים וטובים ממני הגדירוהו כספר קלאסי ולא בכדי. זוהי אכן קלאסיקה נפלאה. אין זה הספר הראשון של סקוט אשר הזדמן לי לקרוא אבל אין עוררין על כך שהוא בהחלט הטוב שביניהם מעצם היותו עמוס הפרתקאות, פרטני, כתוב נהדר ובעיקר קולח ומלמד.
"בשעה שעולה הרגל חלף לאורך מערכת החדרים הסבוכה שבבית הגדול והמוזר הזה, בעוד משרת נושא לפיד מאיר את דרכו, התקרב הממונה על המשקאות מאחוריו ולחש לו באוזנו כי אם לא יסרב לשתות כוסית של יין דבש משובח בחדרו- יהיו משרתים רבים במשפחה הזאת שישמחו לשמוע את החדשות שהביא איתו מארץ הקודש."

"אבל עכשיו, משגילה כי מנהיג קבוצתו מוקף מכל עבר, מיד השליך האביר הזה את ארשת האדישות שעטה, הוא נעץ את הדורבנות בסוסו, שהיה רענן למדי, דהר לעזרתו במהירות כברק, וקרא בקול שנשמע כתרועת חצוצרה: " המנושל, אני בא לעזרתך!"

וולטר סקוט (1771-1832) כתב את אייבנהו בתחילת המאה ה-19 והוא יצא לאור ב-1820. יש כאן את כל הדמויות הנודעות מן הפנטזיה ההיסטורית האנגלית הימי ביינמית, חלקן דמויות בשר ודם היסטוריות שהפכו לאגדה וחלקן פנטזיה. המתכון המוצלח להצלחה ספרותית זו כולל סיפור המבוסס על ההיסטוריה בחלקו, מאבקים בין נורמאנים לסכסונים, מזימות נגד המלך המפורסם ריצ'רד לב הארי שנמצא לאורך רוב הסיפור בשבי הצרפתי, מלחמות אבירים, רובין הוד, עלמות חן מפתות, טירות אנגליות, הטוב נלחם ברע ועוד.

וולטר סקוט משלב את כל המרכיבים הפופולריים הללו כדי ליצור את ספרו הנודע מכולם. סקוט היה סופר פורה וכתב 27 רומנים, אך אייבנהו היה ונשאר הצלחתו הגדולה מכולן.
הסיפור סובב סביב אייבנהו שהוא נתינו הנאמן של המלך ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה שמנסה לעשות סדר בפוליטיקה האנגלית של זמנו ולהחזיר לה את החוק והסדר. יחד עם חבריו הוא יוצא לשלל הרפתקאות שאינן נגמרות מתחילת הסיפור ועד סופו. נלחם בטובי האבירים ומנסה להציל רבקה היהודיה ולזכות בליבה של רוונה היפה.

ספר גדול של כמעט 600ע"מ. יותר מידי הרפתקאות שבאות האחת אחרי השניה. הכתיבה בסדר, אך החל משלב מסויים מרגישים שמקבלים עוד ועוד מאותו הדבר, בנערותי זכור לי כי התלהבתי מהספר יותר.

אחחח, אין כמו להירגע מקשיי היום-יום שלנו באמצעות נבירה בצרותיהם של אחרים... זה בטח שאול מאיזו תיאוריה פסיכולוגית ידועה ואני סתם עוסק פה בניכוס נכסים, אבל אניוויי: חזרתי אל הספר האדיר הזה אחרי מרתון מקרי (?) עם האישה, של כמה סרטי קולנוע איכותיים מבית היוצר של מירמקס/וינשטיין (הסיפור האישי של שני החברה' היהודיים האלה, הרווי ובוב, עם ענייני ההקמות-מכירות שלהם, ראוי לבדו לסדרה עלילתית. במינימום), בעיקר "נערת בולין האחרת" ו"אליזבט", שבסופו החלטתי לקחת את העסק עוד כמה מאות שנים אחורה ולשוב אל "אייבנהו" הנפלא, גם אם יאמרו לי עוד מאה פעמים שבזמן כתיבתו, נחשב הספר הזה במקסימום למשהו מז'אנר ה-Pulp Fiction, המקבילה מהמאה ה-20, ושמחברו, סר וולטר סקוט, שקד עליו בעיקר כדי לצאת מחובות כבדים שאליהם נקלע. טיפ טריוויה קטן: בסוף הוא מת (סקוט, לא אייבנהו. בעצם גם אייבנהו, אבל זה לא קשור לכאן), אך הצליח להחזיר את חובותיו לנושיו כעבור מספר שנים, אשכרה מהקבר. איך זה נשמע לכם בתור סטארט-אפ?!...

עוד מטרד להוריד מסדר היום: לא מצליח להבין מי קבע בארץ שאייבנהו הוא רומן המיועד לגיל הנעורים ומדוע? נהפוך הוא! גם אם 'זכה' בעברית לתרגומים 'בשפה קלה' (של הפיפטיז, כן?!) ומאוחר יותר הוכנס בתרגום חדש (שוב, 'בשפה קלה') לסדרת הנעורים "מרגנית" של זמורה-ביתן, מדובר עדיין ברומן המעלה סוגיות שאינן משקפות בהכרח את מנעד תחומי העניין הפופולאריים של גיל היעד לכאורה (מדבר על עצמי, תירגעו!) כגון - נאמנות לשליט ועד לאן תיקח את זה; שווים של חייך ביחס לסבך תארי האצולה מסביב; ובעיקר-בעיקר - 'הנקודה היהודית', הראויה ללא ספק לפסקה נפרדת.

ובכן - מה הופך את "אייבנהו" לרומן מרתק מבחינה רעיונית מעבר לעובדה שהוא כתוב נהדר לטעמי ובדיעבד ידוע שהיה פורץ דרך בכל הקשור לסגנון הספרותי המכונה 'רומן היסטורי'? במשפט אחד: הנחישות של וולטר סקוט להביע 'עמדה אחרת' ובעיקר חוצה עידנים ביחס ליהודים – קודם כל כשמדברים על מיקום העלילה בימי הביניים, תקופה שבה ידעו קהילות ישראל פוגרומים איומים, רק משום שנמצאו במקרה על נתיבי השיוט של 'משחררי הקבר הקדוש', בדרכם הרועשת לירושלים; אבל גם ביחס לימיו שלו, של וולטר סקוט, אנגליה-סקוטלנד של ראשית המאה ה-19, תקופה שבה מחזות בעלי נימה אנטישמית כמו "הסוחר מונציה" של שייקספיר זכו לעדנה מחודשת ולפופולאריות שצוינה בספרי ההיסטוריה. עד כדי כך. והנה מגיע הוולטר סקוט הזה, ומציג את היהודים באור אחר ושונה: יצחק מיורק הוא שאוסף מקהילות ישראל ברחבי אנגליה את הכופר הכבד שנדרש לשחרורו של ריצ'ארד לב הארי משוביו אצל ליאופולד מלך אוסטריה; בתו רבקה היא התגלמות טוב הלב האנושי והנשי, שעה שהיא מוכנה לוותר על תכשיטי אמה המנוחה לטובת קניית הנשק, השריון והסוס שנדרשים לאייבנהו במטרה ללחום באבירים הנורמנים. אח"כ היא גם חובשת את פצעיו, מלווה את החלמתו וגורמת לו כמעט לשקול את אהבתו רבת השנים לליידי רווינה... צופי הסרט האדיר של ריצ'ארד תורפ מ-1952 לא ידעו גם הם במי לבחור – בגו'אן פונטיין (רווינה) או באליזבט טיילור (רבקה), למרות שאובייקטיבית (ח) זה לא כ"כ מסובך... בעברית קלה: אופן הצגת היהודים בספר "אייבנהו" הוא לבדו הופך את הרומן למרתק ולראוי לקריאה בכל גיל. משפט המחץ שלו שבו עשיתי שימוש נרחב (מודה) בשיעורי חברה בימים שעוד התיימרתי לחנך, הוא תשובתו של נושא-הכלים וומבה לזעזוע שמביעים האבירים הנורמנים על כניסתו של יצחק מיורק לחדר האוכל של סדריק הסקסוני (אביו של אייבנהו); הוא אומר להם - "על כל יהודי שאינו נוצרי, אראה לכם נוצרי שאינו נוצרי"... דמעות בעיניי ולא כמטפורה. בסצנה אחרת, אייבנהו שלא מבין את פרץ הנדיבות של רבקה אומר לה - "האם את אוהבת את אנגליה?" והיא משיבה לו - "כלום אסיר אוהב את כלאו?!"... דמעות אני אומר לכם !

מעניין במסביב:
1. יש הטוענים כי אייבנהו ורובין הוד הנם שתי גרסאות לאותו סיפור; שהרי לא יתכן ששני גיבורים שונים אספו את הכופר לשחרורו של ריצ'ארד... למרות זאת, דמותו של רובין הוד מופיע בספר אייבנהו...

2. באייבנהו הגיבורה הנשית היא, כאמור, ג'ואן פונטיין, שחקנית איכותית ומוערכת, שנפטרה לא מזמן בגיל 96; אחותה הבכורה, אוליביה דה-הווילאנד, היא השחקנית הראשית בסרט רובין הוד (מגלמת את ליידי מריאן) והיא כיום השחקנית האחרונה מתור הזהב של הוליווד שעודה בחיים: היא בת 100 (!) וחיה באושר בפריז... הלוואי עליכם.

לקרוא ולצפות !

אתם שואלים איך נפגשנו?
זה היה שידוך מהזן המוכר. שמעתי את השם שלו עולה מידי פעם (אצל ספרים אחרים שקראתי), היה נשמע שהוא אחד שיש לו סגנון וקלאסה. אמרתי יאללה, ננסה.
בלי הרבה תכנונים, בלי הרבה גינונים. היה משהו קצת מבהיל במראה: מרופט, אפילו הספרנית הקפדנית לא טרחה לעטוף, לא חשבה שיהיה מי שיאסוף, תרגום ישן, בלוי ולא ממש קטן. ככה נח לו באיזו פינה שממנה יכול היה להשקיף ולתת לי צביטת אשמה אבל לא כזו שעוצרת את מהלך החיים רק לכבודו. קדמו לו.
ואז פתאום זה התאים, הוא נכנס באיזה רגע לא ממש דרמטי, השתלב כמו כסיה ליד. התחיל נחמד. נעתי באי נוחות כשהוא דיבר על יהודים אוהבי כסף, כמעט חשבתי לעזוב ואז... הוא אז... אז נהיה לנו כל כך טוב!
חברים וחברות, לא ידעתי את אייבנהו, לא ידעתי מה מצפה. באופן כללי יש לי מניפסטים די מנומקים נגד קריאת המאחורה של הספר, ובמיוחד שהספר שהחזקתי היה כרוך בכריכה של ספרנית מהמאה התשעה-עשרה בלי שום עקבות. אנונימי מוחלט. פתאום הכרתי שמות מן העבר, לוקסלי הקשת המחונן, הגבירה רובינאה עם הבלונד המהולל שמופיע כל אימת שיש צורך במפגן אבירות ולסיום סיומת - המלך ריצ'ארד לב ארי (שמאז רובין הוד גברים בגטקעס ישאר לעד בדיוקנו של פטריק סטיוארט). בקיצור ידידיי, נקלעתי אל ימי הביניים באנגליה בחברת העלילה הטובה והכמעט מוכרת, שכן למי שמצפה לספר על רובין הוד זה לא ממש זה, יש המון שינויים ומורכבויות, אבל למי שמחפש משהו שמתכתב עם זה, או בכלל אם אתם חובבי טירות עתיקות ואפלות - יאלל'ה ובכיף.
התרגום שקראתי של אורי רפופורט בהחלט טעון עדכון, ומכיוון שלמיטב ידיעתי יש, אז ממליצה לנסות קודם אותו.

מה יש בו? פטריוטיזם אנגלי מהזן האנכרוניסטי כיום, שזה נחמד. חוש הומור ידידותי, סיפורי אבירים, חרבות, תחרויות, נסיכים, שזה המקבילה הגברית לשמלות ונשפים אצל ג'יין אוסטין, סימנתי לייק.

מה הסתבך לנו בקשר? ובכן דמותם של יצחק ורבקה היהודיים מעוררת הרבה דברים, נראה שסקוט החביב בהחלט רוצה להיות ה"גוד גיי", זה שלא יואשם באנטישמיות, הוא מהפתוחים וטובי החברים שלו יהודים. כזה. ובדיוק בשל זה הוא בהחלט נופל היטב בבורות המוכרים והידועים (יהודים אוהבים מאוד כסף - אפילו יותר מאת הילדים שלהם ועוד מיני תובנות נחמדות שכגון אלה, רק שבשונה מאחרים הוא טורח לנמק זאת באופן היסטורי-גיאוגרפי מרשים. ובכן.) כל זה מזכיר לי מקרה בו הגיעה גברת לרבנות בגרמניה בבקשה להיות מוכרת כיהודיה. היא ישבה מול מועצת הרבנים שביקשה לשמוע ממנה את כל שהיא יודעת על יהדותה כדי לבחון את הדבר וכך ענתה אותה אישה: "הבית של סבי וסבתי היה מאוד יהודי, אני זוכרת כל שנה איך היו אופים את המצות עם דם של ילדים נוצריים".

ברוך שעשני כרצונו.

קלאסיקה רומנטית. הספר גדוש באירועים, מלחמות, כיבושים (גם מלחמתיים וגם רומנטיים) ובמיוחד - בתיאורים.......
לפעמים התיאורים ממש מייגעים, אבל למי שהיסטוריה מעניינת אותו, ובמיוחד אבירים , אנגליה וארץ ישראל (כן, גם אנחנו מוזכרים שם, ותודה לסר וולטר סקוט שהביאנו עד הלום, אנחנו רצינו כאן, והוא הביא אותנו לשם)

מה שכן, בגלל גודש התיאורים, ומספרן הרב של הדמויות, היה קצת קשה לעקוב אחרי כל הכיבושים והפלישות, זה כמו לצפות בסרט מלחמתי. 576 עמודים רווי כידונים וחניתות השועטות לכל עבר על גבי סוסים שעליהם רוכבים אבירים עם שריון קשקשים.

אהבתי את השפה, עתיקה, בין לבין ישנן שנינויות ומשחקי לשון וגם שירים (רומנטי או לא?)

אם אתחיל לתאר את העלילה, לא אגמור בשיר מזמור.

מומלץ, לא לבעלי שיריון קשקשים בלבד!

רומן היסטורי קסום.
היסטוריה של ימי הביניים באנגליה, עלילה מרתקת, משחקי לשון בשפות שונות, והכל רצוף כתיבה מרתקת ויפה. ישנו גם יחס לעמנו שהוא אמביוולנטי למדי (יהודי קמצן וביתו, שניחנה במידות טובות). ספר קלאסי נהדר, שגם מלמד תקופה בהיסטוריה הבריטית.

הרפתקאות עתיקות, תככים, מלחמות (אפילו בין הלשון הסכסונית והלשון הנורמנית), תחרויות, אהבה בין אביר ועלמה סכסונית, סוסים, טירות שצריך לכבוש, יהודיה יפהפיה, אדון, ליצן ועבד.

צריך עוד משהו?

אני מאד אוהב את דברי ימיה של בריטניה. היסטוריה קסומה, מעורפלת ורווית דמים ותככים. זה כמו פנטזיה שהעונג ממנה גדל בשל הידיעה שהכל אכן קרה.
לכן לא ייפלא שאני אוהב את אייבנהו. אמנם הוא קצת תמים ואפילו ילדותי, ועוד חסרון מבחינתי - אין בו תיאורי קרבות מפורטים. עם זאת, הוא משמר היטב את האוירה של ימי הביניים, על הבורות והדעות הקדומות שלה.
ולסיום, גילוי נאות: משפחתי בריטית.

ספר אדיר. וולטר סקוט משלב עובדות היסטוריות יחד עם העלילה בדרך הטובה ביותר. הספר העביר לי יותר מידע ממה שהיו מעבירים עשרה שיעורים על ההיסטוריה של אנגליה.
העלילה נהדרת ומעניינת, טיב האופי של הדמויות היה מרתק כל פסיכולוג ולסיכום אפשר לומר שמאוד אהבתי את הספר. רק דבר אחד הפריע לי, הדרך בה מוצגים היהודים בספר. על אף שסקוט התכוון להיות אוהד ליהודים אי אפשר להסיק מן הספר אלא שהיהודים הם קמצנים, חמדנים, שקרנים וכפויי טובה. חבל שוולטר סקוט הקשיב לשמועות שהסתובבו בזמנו על אופי היהודים.
הרומן שלי עם אייבנהו, רובין הוד, המאה ה-12, מסעות הצלב וההיסטוריה של אנגליה החלה בגיל 8, כאשר קראתי לראשונה את הספר. כל אותם סיפורים על אבירים אצילים, עלמות יפהפיות, קרבות נועזים, פורעי חוק, תככים. כל אלו לבשו צורה בדמיונה של ילדה קטנה בכיתה ג', וצורה יפהפייה (תוך שימוש קטן באיורים). צורה מושכת, מפתה, מרתקת. היש אדם שלא ייפול בקסמיו של הנזיר טאק המפורסם, כאשר זה מזמין אותו לביקור בתאו? היש מישהו שבקוראו על תחרות אבירים, פעימות ליבו לא יואצו, ונשימתו תקצר? אם כן, המישהו הזה הוא לא אני. כששרה אולריקה בפראות את שיר המוות שלה, זעקתי לה שתמלט את נפשה. כאשר צנח האביר המנושל לרגלי מלכת היופי והאהבה, אף שידעתי כי לא ימות, יכולתי לחוש את חרדת הנוכחים. וכאשר הופיע לוקסלי, דהיינו, רובין הוד המוכר לי היטב, נצנצו עיניי בעונג.
מאות רומנים היסטוריים באו לעולם, ואחד הצליח לכבוש את לבי כמעט בקריאה ראשונה. אייבנהו. (אלא אם שלושת המוסקטרים נחשב רומן היסטורי). הספר המענג הזה הוא מבין הטובים שקראתי,
קצב הספר איננו מהמהירים. בסדר, בוא נודה באמת. הוא מתקדם לאט יותר מהארנב שנרדם במירוץ, וזה במקרה שהוא ישן חמישים ושש שעות. התיאורים נמרחים, העלילה זוחלת, העובדות רבות כל כך שקשה להתרכז, ועדיין, אולי זה פשוט חלק מהקסם של הספר.
הספר לא קל, אך אם אתה טיפוס המתעניין בהיסטוריה ומרותק מאנגליה, תבלע אותו כמו שוקולד מצופה חמאה. מומלץ!

קראתי את הספר כבר 3 פעמים, וכל פעם אני מרגיש כאילו אני נמצא בזמן אמת באנגליה של סוף המאה ה-12, תחילת המאה ה-13.