ביקורת ספרותית על המגינים הצעירים : מנין נערים טירונים בשורות "ההגנה" במאורעות תרצ"ו מאת מילא ירחמיאל אהל
ספר מעולה

---

ביום הזיכרון הייתי בהר הרצל , כמו בכל שנה בכמעט ארבעים השנים האחרונות והבטתי סביבי: אל עשרות האנשים שעמדו ליד הקברים בחלקה שלנו, שבמהלך השנים הפכו מוכרים, כמעט כמו בני משפחה, שעברו יחד את המכה, האימה, הצער והחיים עם הצלקת הכואבת. הבטתי בהם בשעה ששרו את "התקוה" לסיום הטקס, שרו בשקט, בהרהור, בתמיהה, ובתקוה , למרות הכל .
שאלתי את עצמי- מאין באה לנו תרבות השכול הזאת-זו של שקט, וראש מורם, ושפתים חשוקות. והלכתי ישר אל ארון הספרים וממנו שלפתי את אחד הספרים האהובים עלי ביותר: לא, זה לא ספר על מלחמות ישראל, ואפילו לא ספר על הפלמח. הספר הזה הולך עוד הרבה אחורה- ממש ממש אל השורשים, אל הילדות של אותם אנשים שהפכו אחר כך להיות "חללי מלחמת השחרור"..."המגינים הצעירים" מאת מילא אוהל.
הספר מספר את סיפורה האמיתי של חבורת ילדים בני 13, תלמידי כיתה ח' שעם פרוץ המאורעות בשנת 1936 גויסו לשירות ההגנה בכפר סבא. כפר סבא אז היתה מושבה קטנטונת: כולם הכירו את כולם, היו הרבה פרדסים בסביבה, ולא מעט כפרי ערבים שהתנכלו לנקודה הבודדת. אני לא הולכת לספר את הסיפור כולו- כי אני מקוה שתמצאו את הספר ( הוא לא כל כך נדיר) ותקראו. אלה שמעונינים להכיר את השורשים העמוקים של התרבות הישראלית שלנו- ימצאו אותה שם. זו לא המצאה או סיפור הרפתקה לנוער- זה סיפור מדויק של שנת ההתבגרות של בני המצוה שלומדים לעבוד ללא טענות למען הכלל, להתגבר על הפחדים, להכיר היטב את סביבתם, להרגיש נוח בסיורי לילה, וללמוד לאהוב את הארץ "דרך הרגלים" . כן כן- אז זה התחיל. מסע הכומתה הגיע הרבה הרבה שנים מאוחר יותר - הוא ה"נכד" של "המגינים הצעירים".
"עינוייו של הסטודנט הצעיר ראובן שטראוס נמשכו עד מוצאי שבת, אז נפח את נפשו , ואילו שושנה, אחותו של טוביה, נאבקה עם מר המות עד למחרת היום...בזה אחר זה הובלו החללים במורד הרחוב. עד שלא הגיעו אל מרכז המושבה כבר נתמלא הכביש ואגפיו אדם עד אפס מקום. .דומה שלא נותרו איש ואשה במושבה אשר לא באו לחלוק את הכבוד האחרון לחללים. ,, ההמון הרב של המלוים מילא וגדש כל פינה וכל קרן. אי שם החלה פתאום מתארגנת שרשרת של אנשים, המושיטים יד אל יד ומחזיקים זה בזה וצועדים עם ההלויה. בלי אומר ובלי דברים זזנו גם אנו והשתלבנו בשרשרת הארוכה... בו ברגע שנטלנו ידים והחזקנו זה בזה נתנסכה בקרבנו הרגשה חדשה. נוסף להרגשת האבל העמוק והרכנת הראש. הרגשנו כאילו אנו הננו חלק מחומה, חומה חיה ההולכת ונעה קדימה...חשנו כי חוליה אנחנו, כל אחד ואחד מאיתנו, בשרשרת ארוכה זו. שמענו במו אזנינו את צעדינו חוזרים וקוראים, חוזרים וקוראים:" לא, לא נזוז מפה! לעולם לא נזוז מפה!".
את שורשיו של האבל חשוק השינים, והתמודדות מרתקת עם הרצון לנקום-אפשר למצוא כבר בספר זה, שנכתב על מאורעות 36 בכפר סבא הקטנה. נכון גם להיום. מה חבל.
על " רק לא לבכות" בבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/girlkido

» ביקורות נוספות של דליה
» ביקורות נוספות על המגינים הצעירים : מנין נערים טירונים בשורות "ההגנה" במאורעות תרצ"ו