"חיית החושך" ספרו של אורי אורלב שזכה גם בפרס זאב לספרות ילדים- אינו רק ספר לילדים: זה ספר שעוסק בפחד מחושך , אבל לא ממש. יש כאן פיסת פילוסופיה שהולכת הרבה מעבר לספר שיכול לעזור להורים בשלב שילדיהם מפחדים מן החושך. כך נדמה לי. היכולת להסתכל לפחד בלבן של העינים, ולהפחיד אותו בחזרה, ולהשתמש בו כדי לגדול, לפרוץ גבולות והרגלים- היא הרי יכולת כבירה ! ומה יש כאן שאינו מדבר אל המבוגר המקריא את הסיפור- ממש ממש כמו אל הילד השומע אותו? כל אחד ברמה שלו, ברלבנטיות השונה לנסיון החיים שלו ולגילו?
רשימה על "חיית החושך" בבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/girlkido

לפעמים ספר זוכה לתהילת נצח- לא רק בגלל האיכויות שלו, אלא בגלל העיתוי של פרסומו. זה מה שקרה גם ל "אל תיגע בזמיר" - ספרה עטור הפרסים של נל הארפר לי.
זהו סיפורה של ילדה בת שש שגדלה בעירה בדרום ארה"ב, בשנות השלושים. הסיפור עוסק במשפט סנסציוני שבו נטפלת אשמת שוא של אונס , הנאשם הוא כושי, והקרבן כביכול היא אישה לבנה. מאלה הקרויים עד היום בארה"ב white trash. התרגום דומה- מיותר כאן. בית המשפט ממנה את אביה של סקאוט הקטנה להגן על הנאשם. מכאן ואילך- לא תשמעו ממני יותר. אני בטוחה שרבים קראו את הספר, ומי שלא- לרוץ ולקרוא.
"סקאוט"- הלא היא ג'יין לואיז פינץ' בת השש - גיבורת "אל תיגע בזמיר" נכנסה אל התודעה האמריקנית, בתקופה סוערת במיוחד של ההיסטוריה האמריקנית, והפכה תוך מספר חודשים להיות בת בית בכל בית אמריקני, אטיקוס, ג'ם, קלפורניה, דיל- כולם כולם הפכו כמעט בין לילה להיות אייקונים תרבותיים. הספר הזה לא נשכח: כמעט חמשים שנה לאחר פרסומו- הוזמנה הסופרת אחר כבוד אל הבית הלבן, וקיבלה מידי ג'ורג' בוש הבן עוד אות כבוד, אחד מעשרות רבות שקיבלה במהלך השנים.
רשימה על "אל תגע בזמיר" בבלוג שלי:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=2068790

אם זה היה ספור אגדה לילדים הוא היה מתחיל במלים: "היה היה נסיך מכושף שחי בגן סודי, מלא פרחים ושיחים ירוקים, צפרים צבעוניות וסחלבים נדירים. הדרך אל הגן היתה נעולה , איש אינו יוצא ואינו בא"

אבל אנחנו כאן בארץ ישראל, הקשה והתובענית, והאגדות מצויות רק בעיני המתבונן ובליבו.
כשהייתי סטודנטית למדתי בהר הצופים בירושלים, שנים רבות לפני שהפך להיות גוש בטון. יום אחד הגעתי בשיטוטי לפינה מסקרנת : שאריות של גן שהיה פעם אולי מטופח וכעת היה מגודל פרא, עצים רבים, שבילים וערוגות מגודרות, הרבה עשבים ושיחים. ובפינה שלו: א מ א לה ! מערה ובה קברים!! זה היה הגן הבוטני הישן, שנזנח כמו כל הר הצופים בשנים שעד מלחמת ששת הימים. עד שאפשר היה לחזור ולהגיע באופן חפשי אל הר הצופים. ובפינת הגן היתה חלקה מיוחדת במינה- פינה שנטע סטודנט צעיר ומבריק ובה גידל אירוסים נדירים ורבי צבעים. יצאתי לחפש אותו: בעזרת ספרה של דבורה עומר" סערה באביב", וספרו של שמעון קושניר "האירוסים עוד פורחים". הטיול הוליך אותי אל טוביה קושניר, אל ילדותו הבודדה, אל המפלט שמצא בטיולי הטבע שלו, אל חדות עיניו לראות את הנפלאות של הסביבה שלו, הילד מכמיר הלב, הבוטנאי המבריק, איש הטבע, והחייל ב"במחלקת ההר".
עוד על טיול בעיקבותיו של טוביה קושניר, איש הל"ה בבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/girlkido

הילדה אדומת השיער ובהירת העינים הזו הפכה להיות חלק מנשמתן של מליוני ילדות בעולם. היא איננה חברה "ספרותית" דמיונית- היא חלק מן העינים,הלב, הנשמה. היא גילתה לנו את היכולת המבורכת להביט על העולם ולראות את הטוב שבו, את האנשים, ההומור והחברות ובעיקר את עולמות הדמיון הקסומים המצויים בכל מקום, בשביל כולם. היא לא "מלאך" כמו פוליאנה, : היא מסתבכת, מתפרצת, זוכה לנזיפות ועונשים, וחוטפת לא מעט סטירות לחי מן החיים, אבל כאשר המבט הוא בהיר ופונה אל היופי והכוכבים, ומתעלם מן הקטנוניות, הרגזנות, והקנאה, החיים הם כל כך הרבה יותר יפים.. כן , יש חלק כזה בנשמתה של נערה או אישה. לפחות אלה ( ומי לא? ) שקראו את "האסופית " או "אן מהחוה הירוקה".

כשבתי רק הגיעה לגיל המתאים נתתי לה לקרוא את הספר שאני קוראת מאז ילדותי. בלי הרבה מלים. וראיתי את הפלא: ממרחק של דור, ראיתי אותה נכבשת, נושמת את אבונלי, צוחקת וכועסת על רחל לינד, מזילה דמעות על מתיו עדין הנפש, מתאהבת בג'ילברט, הולכת שלובת זרועות עם דיאנה ביערות המופלאים ששרכים ופיות מטיילים בהם.

כל ימי ילדותה של בתי חלמנו שיום אחד,, יום אחד ניסע לאי הנסיך אדוארד ונבקר את אבונלי, ונחפש את החווה הירוקה, ושביל האוהבים, ויער הרוחות, ומעין הנימפות. ויום אחד זה קרה. ממש ממש לפני שהיא התגייסה לצבא.

,זוית אחרת על אן אדומת השיער וטיול למחוזות הספר ברשימה "האי הקסום" בבלוג שלי:http://blog.tapuz.co.il/girlkido

ביום הזיכרון הייתי בהר הרצל , כמו בכל שנה בכמעט ארבעים השנים האחרונות והבטתי סביבי: אל עשרות האנשים שעמדו ליד הקברים בחלקה שלנו, שבמהלך השנים הפכו מוכרים, כמעט כמו בני משפחה, שעברו יחד את המכה, האימה, הצער והחיים עם הצלקת הכואבת. הבטתי בהם בשעה ששרו את "התקוה" לסיום הטקס, שרו בשקט, בהרהור, בתמיהה, ובתקוה , למרות הכל .
שאלתי את עצמי- מאין באה לנו תרבות השכול הזאת-זו של שקט, וראש מורם, ושפתים חשוקות. והלכתי ישר אל ארון הספרים וממנו שלפתי את אחד הספרים האהובים עלי ביותר: לא, זה לא ספר על מלחמות ישראל, ואפילו לא ספר על הפלמח. הספר הזה הולך עוד הרבה אחורה- ממש ממש אל השורשים, אל הילדות של אותם אנשים שהפכו אחר כך להיות "חללי מלחמת השחרור"..."המגינים הצעירים" מאת מילא אוהל.
הספר מספר את סיפורה האמיתי של חבורת ילדים בני 13, תלמידי כיתה ח' שעם פרוץ המאורעות בשנת 1936 גויסו לשירות ההגנה בכפר סבא. כפר סבא אז היתה מושבה קטנטונת: כולם הכירו את כולם, היו הרבה פרדסים בסביבה, ולא מעט כפרי ערבים שהתנכלו לנקודה הבודדת. אני לא הולכת לספר את הסיפור כולו- כי אני מקוה שתמצאו את הספר ( הוא לא כל כך נדיר) ותקראו. אלה שמעונינים להכיר את השורשים העמוקים של התרבות הישראלית שלנו- ימצאו אותה שם. זו לא המצאה או סיפור הרפתקה לנוער- זה סיפור מדויק של שנת ההתבגרות של בני המצוה שלומדים לעבוד ללא טענות למען הכלל, להתגבר על הפחדים, להכיר היטב את סביבתם, להרגיש נוח בסיורי לילה, וללמוד לאהוב את הארץ "דרך הרגלים" . כן כן- אז זה התחיל. מסע הכומתה הגיע הרבה הרבה שנים מאוחר יותר - הוא ה"נכד" של "המגינים הצעירים".
"עינוייו של הסטודנט הצעיר ראובן שטראוס נמשכו עד מוצאי שבת, אז נפח את נפשו , ואילו שושנה, אחותו של טוביה, נאבקה עם מר המות עד למחרת היום...בזה אחר זה הובלו החללים במורד הרחוב. עד שלא הגיעו אל מרכז המושבה כבר נתמלא הכביש ואגפיו אדם עד אפס מקום. .דומה שלא נותרו איש ואשה במושבה אשר לא באו לחלוק את הכבוד האחרון לחללים. ,, ההמון הרב של המלוים מילא וגדש כל פינה וכל קרן. אי שם החלה פתאום מתארגנת שרשרת של אנשים, המושיטים יד אל יד ומחזיקים זה בזה וצועדים עם ההלויה. בלי אומר ובלי דברים זזנו גם אנו והשתלבנו בשרשרת הארוכה... בו ברגע שנטלנו ידים והחזקנו זה בזה נתנסכה בקרבנו הרגשה חדשה. נוסף להרגשת האבל העמוק והרכנת הראש. הרגשנו כאילו אנו הננו חלק מחומה, חומה חיה ההולכת ונעה קדימה...חשנו כי חוליה אנחנו, כל אחד ואחד מאיתנו, בשרשרת ארוכה זו. שמענו במו אזנינו את צעדינו חוזרים וקוראים, חוזרים וקוראים:" לא, לא נזוז מפה! לעולם לא נזוז מפה!".
את שורשיו של האבל חשוק השינים, והתמודדות מרתקת עם הרצון לנקום-אפשר למצוא כבר בספר זה, שנכתב על מאורעות 36 בכפר סבא הקטנה. נכון גם להיום. מה חבל.
על " רק לא לבכות" בבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/girlkido

ילדה בת 6 מושארת לבדה בחדרון דל בעלית הגג בפריס. נותרה איפה קלייר הקטנה בת ה 6 לבדה .חרדה ומתגעגעת לאמה, היא משוטטת לבדה ברחובות העיר יחד עם פיירו- בן השכנים החריף. שני "ילדי פריז" קטנים , מעשיים, עצמאיים. ילדים שנאלצו להיות גדולים כבר בגיל רך בגלל קשיי החיים : זו- ילדה יתומה מאב, שאמה מתפרנסת מעבודות תפירה מזדמנות, וזה בן להורים קשיי יום ומרובי ילדים- שידם נוחה על השוט והחגורה. יחד הם מגלים את שוק הפרחים והציפרים של פריס,:קלייר הקטנה מחכה לאמה שתשוב ממסעה לחיפוש עבודה, בבטחון של ילד אהוב היא יודעת שהאם תשוב, אף שעיקבותיה נעלמו , והיא- נותרה לבדה בפריס על האנשים הטובים והרעים שבה: השוערת המרשעת שמן הרגע הראשון חושדת כי האם נטשה את בתה הקטנה, והשכנות הקנאיות שלא מחמיצות הזדמנות להכנס לדירה ולחטט בחפציה האישיים, כל זאת בשם ה"הגינות " הבורג'ואית הצרפתית, שכבר גדולים וטובים מאיתנו כיסחו אותה. ולעומת זאת מר איזידור- מוכר הצפרים הקשיש והחביב שדואג לילדה, ומשעשע אותה, ודואג להסתיר היטב את חששותיו לגורל אמה. בספר ילדים צרפתי אנו עוסקים וככל הספרים האירופים לילדים קל הרבה יותר למצוא את הטוב והרע של החיים מוצגים לילדים ללא ציפויי המארשמלו של הצד השני של האוקינוס.

עד כאן- אנחנו משאירים ילדה קטנה חרדה ומתגעגת לאמה, שנעלמה והשאירה אותה לבד בעלית הגג העלובה בפריס. וכל השאר- מי שלא קרא- מוזמן לקרוא את ספרה המתוק ומכמיר הלב של לוסי רוזיר פונטיין שתורגם מצרפתית ע"י יצחק לבנון.

רשימה על "לבד בפריס" מתפרסמת בבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/girlkido

בפעם הזאת יצאתי לברר האם באמת היה סקרלט פימפרנל, מי הוא היה ומה עלה בגורלו: מבזק חדשות: מסמכים חדשים שנתגלו לאחרונה מעלים שהיו והיו- לא רק סקרלט פימפרנל אחד אלא כמה וכמה מועמדים ראויים שיתאימו לדמות ההרפתקן הרומנטי הזה, והפעם זה מהחיים- לא מהספר. בין המועמדים: רב מרגלים ואבי אבותיו של ג'יימס בונד, ימאי אמיץ שעובר הרפתקאות מטורפות ועלמת חן ספורטיבית ויפיפיה. על השפעתו הגדולה של סקרלט פימפרנל במלחמת העולם השניה , ועל אישים נוספים שהושפעו ממנו - ב "ספר גנוב- מגניב" http://blog.tapuz.co.il/girlkido

ספר ש"רשם" על שמו הצתת מלחמת אזרחים עקובה מדם שש מאות אלף ! קרבנות, ושחרורם של 4 מליון עבדים. תופעה חברתית נדירה במיוחד בהתחשב באיכויות שלו:

קטונתי מביקורות ספרותיות מלומדות, וממש לא נעים לי להודות: זה ממש ספר גרוע ! ( ספרותית, זאת אומרת). הוא ספר מתיש- 500 עמודים של הטפה נוצרית בלתי פוסקת, מן זמזום לא פוסק באזנים : ישו, שוב ישו, ספר התנך ( הברית החדשה כמובן), כמה אלוהים טוב ואוהב את כולם, וכמה "גם אם אלך בגיא צלמוות...". די !

לא חוכמה לשפוט ספר כל כך אמריקני פוריטני במשקפים של ישראלית במאה ה 21 אבל מה לעשות- זה מה שיש.. במשקפי הקריאה שלי הדוד טום הוא דמות פתטית וטועה- וכמה הרבה יותר חכמים ממנו היו אליזה והארי וג'ורג' שלקחו את גורלם בידם, ואת אקדחם בכיסם ויצאו לדרכם לקנדה והשאירו את ארץ הגיהנום מאחוריהם. והוא המסכן האומלל שהוטעה ע"י האמונה הנוצרית התמימה שיש לקבל בשימחה כל יסורים שהאל משית עלינו - באמת מקבל מנת יסורים בלתי אנושית .

אז למה בכל זאת הספר הזה שינה את גורלה של האומה האמריקנית?

סטאו ידעה אינסטינקטיבית שני דברים: האחד- הקהל במדינות הצפון כבר "שבע" סיפורים של עבדים שברחו וכתבו על תלאותיהם, ושנית- שיש קהל מטרה שיהיה לה קל הרבה יותר להדליק לטובת התנועה לביטול העבדות- הנשים. אלה שהן אימהות לילדים ונוצריות אדוקות כלומר הכח האמיתי. :)
עוד על הנסיון להבין את הסיבה להשפעה העמוקה של סטו על ההיסטוריה האמריקנית , ואיך ספר לא משהו, עושה את זה במקום שספרות טובה לא מצליחה 'ב"אישה קטנה שהביאה למלחמה גדולה" http://blog.tapuz.co.il/girlkido
|

תמיד חשבתי שנחום גוטמן הוא בעצם צייר שכותב קצת סביב הציורים שלו. הפעם הזאת בקריאה מחודשת של "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" התברר לי שהוא פשוט אמן רב חושי. הוא לא רק מצייר תמונות, ומצייר תמונות במלים, הוא קולט כל הזמן בכל חושיו- חוש הטעם, המישוש, השמיעה, ומצליח להעביר את המסרים הרב חושיים האלה, עמוד עמוד, לאורך כל הספר שלו. שלא לדבר על חוש אחר חשוב מאד- חוש ההומור. בקיצור אני נהנית מהספר הרבה יותר כיום מאשר אני זוכרת מילדותי. כתיבת מולטמדיה אמיתית !
שני תלמידי גימנסיה מתל אביב הולכים ( ברגל כמובן) לרחובות לעבוד בבציר הענבים. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה והתורכים עדיין בארץ, שולטים באמצעות חיילים פראיים ובורים ומתעמרים בישובים הקטנים של היהודים. רעב, דיכוי, תליות, גירושים, רדיפת הציונות,מגיפות טיפוס, הכל הכל מוזכר רק בדרך אגב, כרקע לסיפור הבלשי שבו מסייעים שני הגימנזיסטים שלנו להבריח שני ארגזים מלאים כסף לידי "ועד הפעולה" שמטרתו לסייע בידי הישוב היהודי הקטן לשרוד את השנים הקשות האלה.

וברקע מככבים הגיבורים האגדתיים של הישוב באותם הימים- אנשי ה"שומר" המופקדים על שמירת הכרמים והפרדסים של רחובות: ניסנוב, חנקין, ועל כולם ה ג י בור של אותם הימים- יגאל השומר.
על "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" בבלוג שלי: http://blog.tapuz.co.il/girlkido