אם ודקס. דקס ואם.
דיוויד קולינס מפליא בכתיבתו הכנה, הישירה והלא מתחנפת. אני אפילו לא יודעת למה לקחתי לקרוא את הספר (לחץ חברתי?) אבל עשיתי את זה, והוא הפתיע אותי כל כך לטובה. זה לא עוד רומן נדוש ודביק ובנאלי אלא סיפור אהבה מקורי ושונה דקסטר הוא לא הבחור המושלם ואמה היא לא היפייפיה התורנית, מה שנותן לדמויות הזדמנות להיות אנושיות ולנו הקוראים הזדמנות למצוא את עצמינו בתוכם.
הרעיון של הספר מקסים. בעוד חייהם של אמה ודקסטר מתפתחים, משתנים, עולים ויורדים, אנחנו הקוראים פוגשים אותם פעם בשנה ב-15 ביולי של כל שנה ומתוודעים אליהם מחדש. אנחנו עדים לכל ההחלטות החשובות ביותר, לשינויים הקטנים ביותר, שמעצבים אותם ואותנו יחד.
מלבד הרעיון המקסים והכתיבה הטובה, דיוויד הצליח לעשות דבר מה שאפילו הגדולים ביותר נופלים בו, הוא מצליח להיפרד מהדמויות שלו. לרוב אנחנו נתקלים בספרים שהסוף שלהם נמתח ונמרח וזה מתסכל ומיגע וכל ההנאה מהספר נהרסת כי פשוט רוצים שזה ייגמר אבל ב"יום אחד" לא כך הדבר, קולינס הבין שזה הסוף וזה הזמן להיפרד והוא עשה את זה באלגנטיות.
ועכשיו למי שלא קרא את הספר ולא רוצה שאני אקלקל לו את הסוף, ניפרד כאן כידידים.
כל השאר יכולים להמשיך לעוד משפט אחד ואז גם אני אסיים באלגנטיות.
בסוף אני ייבבתי כמו ילדה בת חמש.















