ביקורת ספרותית על יום אחד מאת דיוויד ניקולס
ספר בסדר

---

שישים מדרגים: 52 בנות, 8 בנים. אני חושבת שזה נתון שמרמז למדי על מהות הספר. אבל נתחיל בהתחלה.

יולי. חם. המדחום מורה על שלושים וחמש מעלות, שזה די הרבה אם חושבים על זה. יצורי הפרא בקיטנה שכחו שהם אמורים להיות ילדים חנונים שהולכים מרצונם החופשי למחנה מדעי בקיץ. במקום זה הם ציירו בעט זה על עורפו של זה, וחטפו זה לזה את האייפונים. עזבתי אותם, הלכתי לתמי 4 ומילאתי את הבקבוק במים קרים, ויצאתי אל החניה המהבילה, לתוך האוטו שלא היה לו שום צל לעמוד בו במשך שבע שעות. בתוך האוטו הטמרפטורה בוודאי עוברת את שלושים וחמש המעלות. בוודאי את הארבעים. גם המזגן לא ממש עוזר. המזל היה כפול, שכן אני יודעת את הדרך בע"פ, וגם לא היו פקקים. וכך הגעתי הביתה רגע לפני שנגמרו המים בבקבוק, כך שלא נאלצתי לשתות מי פלסטיק דלוחים מהבקבוק הרזרבי שנשכח באוטו. בבית פעם לי הראש בלי הפסקה, הבלגן ריקד לי מול העיניים, והמחשבה על מים עשתה לי בחילה. כל הסימנים מורים על כך שאני לא מרגישה טוב, ושכנראה חטפתי מכת חום. האיש הבין שאין עם מי לדבר. השאיר לי שתי כוסות לימונדה, וספר לקריאה, ולקח את הבנות לספריה.

יולי. זה כל ההסבר לספר הזה. אנשים עושים שטויות כשחם להם. אפילו כאלה שלא מתאימות לאישיותם הקונוונציונלית. ילדים חנונים סוחבים אייפונים, אנשים נורמטיבים שוכחים תינוקות ברכבים לוהטים. בריטים מחכים שעות בציפיה מחוץ לבית החולים כדי לשמוע על לידת הנין של המלכה. טוב. הם בריטים. זה היה קורה בכל מזג אוויר. אמה ודקסטר, אנשים שונים מכל בחינה שהיא. בכיווני חיים זרים ביותר, ממעמדות שונים אפילו (הם בריטים. זה חשוב), נפגשים ליום אחד ויחיד, יום סיום הלימודים שלהם. היום הזה, 15 ביולי, הופך להיות "היום שלהם" לעשרים השנה הבאות. לא שהם תמיד נפגשים בו, או אפילו חושבים בו זה על זה. לא שהם לא נפגשים (לפעמים) בימים אחרים במהלך השנה. אבל זה התאריך שבו בחר דיוויד ניקולס לספר בו על החיים שלהם.

וזה מה שזה. רומן קטוע. כזה שנפגשים איתו פעם בשנה, ומתעדכנים מה קרה בינתיים. ספר שמתאים לקרוא כשיש לך מכת חום, ואין ראש לקרוא שום דבר אחר. אני חייבת לציין שאיכשהו, כשלקחתי את הספר מהספריה לא קלטתי שזה הוא והיא. איכשהו חשבתי שאלה שני ידידים גברים שנפגשים פעם בשנה. אז לא, זה רומן. או סוג של. מערכת יחסים ב"on" וב"off" לאורך עשרים שנה. הדמות של דקסטר מצליחה איכשהו להתפתח בתקופה הזאת. אמה התחילה יפה, ואפילו חיבבתי אותה כי הזכירה לי ידידה קרובה שלי, אבל נתקעה איכשהו בלי אישיות מתפתחת, ועם שאלות אמינות קשות ביותר. הסוף המוזר (וזה סםוילר למחצה) די מתאים למה שקרה לה בחייה. חלק ניכר מזה היה קצת כמו מד"ב בשבילי. אני נמצאת עם אותו איש ועם אותו תחום עיסוק כל חיי הבוגרים, ולכן לא ממש מזדהה עם אנשים בני שלושים וחמש שנתונים בחיפוש מתמיד

לגבי ההומור המובטח על הכריכה האחורית - יש הבלחות מפעם לפעם. שום דבר שגוםר לצחוק בקול רם, אבל יש כמה תובנות יפות. כמו תיאור "גלי הנישואים" השונים בקרב קבוצת הגיל - הנישואים הסטודנטיאליים בתחילת שנות העשרים, הנישואים בשנות העשרים המאוחרות, הגל המאיים של הנישואים הבורגניים בשנות השלושים, והגל הרביעי - של נישואים בפרק ב'. יש עוד כמה הבלחות, אבל לא כאלה שמצדיקות לקרוא ארבע מאות עמודים. אולי ביום חם של יולי, כשיש מכת חום או משהו, ואין כוח לדברים מחוכמים יותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על יום אחד