מרוב סופרלטיבים שנשפכו דיו על גבי כריכה אחורית, היה אפשר לחשוב שמדובר באמן סיפור קצר. לא כך הדבר.
לצד כמה סיפורים נחמדים, מאוד קריאים, יש קבוצת סיפורים שכל כך זועקים "הנה הסאבטקסט", שזה מביך. לא יכול לשים את האצבע על מה הופך סיפור קצר לסיפור קצר טוב, אבל מה שזה לא יהיה, זה לא בנמצא כאן. הרבה מהסיפורים משתמשים בנקודת מוצא של סיפור עיתונאי טוב- משפחתו של כומר שחשוד במעשים מגונים, סיפורו של עבריין שהסתבך, או סיפורים של דמויות "קטנות"- סבתא שמנסה לפתוח אימייל, אלמנה שבעלה נפטר והוריש לה חובות. הסופר נורא מתאמץ לשוות לטקסט כתיבה עיתונאית עם נקודות רגישות, אולי רגשניות אפילו, אבל בדרך כלל זה מסתכם ב"הוא נורא פחד", "היא מאוד אהבה את החולצה שלו". מגיע לנו יותר.












