ביקורת ספרותית על אנשים עלובים מאת פיודור דוסטויבסקי
ספר טוב

---

מקאר דבושקין, בן ארבעים ושבע, פקיד פטרבורגי פשוט שכל תפקידו מסתכם בהעתקת מכתבים ומסמכים. אדם כזה שסביר להניח שאם היינו נתקלים בו היה מעלה בנו גיחוך סמוי (או לא) לדמותו הנלעגת.
דוסטוייבסקי מצליח ברומן מכתבים הקצר הזה להמחיש בצורה כל כך חזקה, כמה עלוב להיות עלוב. במבט הראשון נראה שדוסטוייבסקי מתאר כאן סוג של אנשים, עניים, תלושים, חסרי מגן, חסרי מעמד וכבוד, או במילה אחת - עלובים. וזה נכון. אבל במבט נוסף יש לי תחושה חזקה, ואולי אני טועה, שמהקריאה עולה התפיסה, או נשאלת השאלה מי מאיתנו לא עלוב באופן זה או אחר? אחד הקטעים הממחישים את זה הוא כאשר מקאר קורא בספר של גוגל על פקיד נלעג ועלוב רדוף פחדים, ממש כמותו, כולו מתקומם נגד הדמות, כשהוא משוכנע שאותה דמות היא היא העלובה, והוא אינו חש כלל בדמיון המזוויע.

אגב, דוסטוייבסקי שם בפי מקאר את דעתו אודות השאלה מהי הספרות. לדעתו הספרות היא בשתי מילים: תמונה ומראה, כל כך נכון.
אני מוכרח להודות שהספר הזה דיכא אותי ממש, ההתחלה שלו היא קצת סתמית אבל קשה להשאר שווה נפש בסיום.
ועוד מילה לסיום. הציור 'זוג מגפיים' של ואך גוך הוא יפהפה ועוצר נשימה והשילוב שלו על העטיפה כל כך קולע, על גבול הגאוני.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על אנשים עלובים