הספר "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן מתאר 25 טיפולים שונים המייצגים 25 סוגי אישיות והפרעות אישיות שונות. כל פרק מוקדש לנושא אחר, ומחולק לשלושה חלקים – נקודת המבט של המטופל הכתובה בגוף שלישי, אחר כך נקודת המבט של המטפל, אריאל, הכתובה בגוף ראשון, ובסוף מעין סיכום המתאר את ההפרעה הנידונה בפרק.
כשקראתי את הכתוב על כריכת הספר שמחתי מאוד. חשבתי שנקרתה בדרכי הזדמנות פז – ספר שגם מרחיב את הדעת, לפחות להדיוטות כמוני, לגבי סוגי אישיות שונים והפרעות נפוצות, גם מאפשר הצצה נדירה למה שקורה בטיפול, גם נותן את נקודת המבט הן של המטפל והן של המטופל, וגם מנסה לתפוס משהו מהקסם הזה שנוצר במפגש טיפולי. בחדווה רבה ניגשתי לקריאה.
אלא שכבר העמודים הראשונים צרמו לי מאוד. תחילת הספר מוקדשת כולה לספר על מצוינותו. הנחתום בהחלט מעיד על עיסתו על גבי מספר לא מבוטל של עמודים. וכי לא עדיף פשוט להתחיל ולתת לקורא לגבש את עמדתו?
ניסיתי לקרוא את ההמשך ללא דעה קדומה. באמת שניסיתי. מצד אחד הספר התגלה כקריא ביותר. אבל כבר לאחר שסיימתי לקרוא את הפרק שהראשון (המתאר את הילה, בעלת אישיות גבולית) התאכזבתי. החלק הראשון אמור ליצג את נקודת המבט של המטופל. בפועל נקודת המבט של המטופל לא קיימת. נדמה כי הכתוב פשוט מצטט את רשימותיו של אריאל על המטופל. לעיתים מוסיף המספר דברים אותם המטופל לא יכול כלל לדעת. למשל בתיאור המקרה של אלכס – "אישיות סכיזואידית" מופיעים המשפטים הבאים "האווירה היתה משפחתית וחמה. אנשים ישבו בדוחק רב סביב שני שולחנות עמוסים בכל טוב, אך ניכר היה שלאיש לא מפריעים הרעש והצפיפות...הסדר היה רועש, כל המסובים שרו יחד את שירי ההגדה ונראה שנהנו מאוד" (עמוד 114-115) . אילו אלכס אכן היה שם לב בעצמו לכל הפרטים הללו, הרי שלא היה כלל בעל ההפרעה המיוחסת לו...
כל הכתוב בחלק האמור ליצג את המטופל ניתן מנקודת מבטו של אריאל בלבד, כולל פירושים שלו למצוקותיו של המטופל. סיפורו של המטופל נעלם. בחלק זה, ביחוד לאור החלק השני שממילא מתאר את נקודת מבטו של אריאל בגוף ראשון, ראוי היה שסיפורו של המטופל יכתב מנקודת מבטו בלבד, ללא תיווכו של אריאל. ודאי שתיאור מחשבותיו של אריאל, ועוד בגוף שלישי, מיותרות כאן לחלוטין. בעיה זו חוזרת כמעט בכל פרק: "אריאל ניסה לבחון איתה דרך אחרת להתבוננות בקשר עם אפי...אך היא הגיבה בביטול או בזעם..ייתכן שכבר מהסיפורים על אפי היה יכול אריאל ללמוד על הדרך שבה היא חווה אותו עצמו" (עמ' 33); "אריאל חש שהוא נמלא בכעס כלפי הוריו של יקיר" (עמ' 48); או "אריאל ניסה להבין מדוע עלה בו דווקא עכשיו הזכרון הזה". (עמ' 85). אמנם, תפיסות פסיכולוגיות רבות מתייחסות לתחושותיו של המטפל ככלי להבנת תחושותיו של המטופל. אך הקורא ההדיוט לא צריך להיות מודע לתפיסות אלה, וגם אין סיבה שיאמין בהן אפריורית. והספר לא עושה דבר כדי לשכנע את הקורא שאכן למחשבותיו ולרגשותיו של אריאל הפסיכולוג יש משמעות כלשהי בטיפול. מבחינה זו הספר עושה שירות רע מאוד לציבור הפסיכולוגים. התחושה שהולכת ועולה במהלך הקריאה היא שאם כך הם מגיעים למסקנות, מוטב שיטפלו קודם כל בעצמם.
למעשה כל פרק מורכב משלושת החלקים הבאים - סיפורו של המטופל מנקודת מבטו של המטפל ותיאור הטיפול בגוף שלישי, תיאור הטיפול ע"י המטפל בגוף ראשון, וסיכום הנושא הנידון. חלוקה זו מגוחכת במיוחד לאור העובדה שהמטפל עצמו הוא אחד מכותבי הספר. אם כן מדוע לא פשוט לתת למטפל לתאר את הטיפול כולו בגוף ראשון? לא ברור. גם אם ינתנו תירוצים מלומדים לבחירה תמוהה זו, בסופו של דבר תיוותר התחושה שהנחתום ועיסתו מתערבבים שלא לצורך, ושהכתיבה היא יומרנית ומרוחקת. ושוב, הפסיכולוג נתפס כאדם מרוחק ומרוכז בעצמו, בדיוק הפוך מדמות הפסיכולוג הנפלא שהובטח בהקדמה.
הקיצור שבו מתואר כל מקרה גם הוא גרם לתחושת אי נוחות. תיאורו של המטופל והטיפול בו הוא רדוד ושטחי. נראה כאילו הכותבים סבורים שהקוראים לוקים בהפרעת קשב וריכוז ברמה זו או אחרת, ולא יוכלו להתמודד עם תיאור ארוך ומעמיק יותר. גם במקרים של טיפולים ארוכי טווח הנמשכים על פני שנתיים ויותר מופיע רגע מכונן אחד, מעין פתרון התעלומה, כאילו משפט יחיד או מחשבה בודדת מהווים את פריצת הדרך המיוחלת בטיפול, ולא (כפי שהמצב במציאות) עבודה ארוכה וסיזיפית של שינוי תפיסות ועמדות. בתיאור הטיפול של קרני (בעל הפרעה פסיכוסומטית), למשל, מתוארת פריצת הדרך כאשר אריאל ביטל את אחת הפגישות משום שחלה. ביטול זה, לפי הכתוב, גרם לקרני להבין מדוע הוא מבטא את מצוקותיו דווקא במחלות. אולם המשפט הבא לאחר פריצת הדרך הטיפולית לקוני ומעומעם "הטיפול בקרני היה איטי מאוד ונמשך שנים אחדות". (עמוד 390) מדוע? ואם כך הדבר מה היה כה חשוב בפגישה המתוארת כנקודת מפנה בטיפול? לא ברור. בתיאור הטיפול של ארז (בעל הפרעה היפומאנית) מתואר רגע המהפך בטיפול כרגע בו ארז מסכים לראשונה להצעתו של אריאל: "בפגישות הבאות אני אשתה בחדר הזה קפה, ואני אנסה לעשות את זה כמו שאתה אומר לי" (עמוד 180). הפגישה הבאה המתוארת בספר אחרי הרגע הזה מתרחשת רק אחרי חצי שנה. לא ברור מה קרה בחצי השנה הזו ולכן לא ברור מדוע הרגע המתואר אכן היה כל כך חשוב בטיפול.
לעיתים הדגש על חשיבות המטפל והטיפול מוגזם לחלוטין. ישנן הפרעות בהן ברור מראש שטיפול פסיכולוגי בלבד לא יעזור, כמו בפרק העוסק בהפרעת אכילה, בנטייה אובדנית, או בהפרעה פסיכוסומטית. הפרעות כאלו עדיף היה להשמיט מראש, או לפחות לתת בתיאור שלהן את המקום הראוי לטיפול תרופתי פסיכיאטרי.
בפרקים הראשונים של הספר תיאור הטיפול לפחות מלמד. בטיפולים המתוארים בפרקים האחרונים מדובר על כישלונות הטיפול. מקרה או שניים כאלו זה נחמד – הצגת העובדה שטיפול לא חייב להצליח יוצרת הרגשת אמינות. אבל מיותר להכביר עוד ועוד פרקים על הפרעות בהן הטיפול נכשל. גם כך ישנה הרגשת דחיסות של יותר מדי הפרעות, כאילו הספר אמור להוות מדריך שלם ללימודי פסיכולוגיה או פסיכיאטריה. ואם אכן זו יומרתו של הספר, הרי שלא נותר לי אלא לקוות שתלמידים יבחרו בספרים מדעיים יותר ומדוייקים יותר כספרי לימוד, ולא באוסף של מקרים, מייצגים ככל שיהיו.
לסיכום – מי שאינו פסיכולוג ופסיכיאטר ורוצה ללמוד על הפרעות אישיות בצורה פשוטה ולא מחייבת יכול פשוט להיכנס לויקיפדיה, ומי שרוצה לתפוס את הקסם של חדר הטיפול מוזמן לקרוא את ספריהם של ארווין יאלום, יורם יובל או רבים אחרים ("האיש בעל הקול היפה" של לילאן ב' רובין, שיצא בהוצאת "כתר" בשנת 2007 הוא דוגמה מאלפת לספר כזה), או אפילו לצפות בסידרת הטלוויזיה המצויינת "בטיפול". את הקסם המתרחש בחדר הטיפולים הספר רחוק מלתפוס, וגם את הידע הדרוש לקלינאי יהיה עליו לרכוש במקומות אחרים.
