****



מעניין לקרוא ספר על סוגים של מחלות נפש/הפרעות אישיות למיניהן ולנסות לראות לאיזה מהן אתה עצמך או מישהו מהקרובים אליך "משתייך" ולאיזה לא (ולהיאנח בהקלה, לרוב).
אבל אחרי שמונה תשעה סיפורים, מתוך העשרים וחמישה המתוארים בספר, שמתי לב פתאום שאני מתחיל לדלג על עמודים. זה הפסיק לעניין אותי. וכשזה קורה לי עם ספר, אז אין מנוס - צריך לחתוך. אין טעם לשמור על מערכת יחסים ארעית שמקרטעת כל כך כבר לפני מחצית הספר.
כמי שעבר טיפול פסיכולוגי, בכל זאת מצאתי בספר עניין מסויים, אבל בדיוק כמו בטיפול, הרגשתי לאחר זמן מה שמיציתי. נמאס לי לחפור בלי להרגיש משהו ממשי. אולי אני צריך מישהו אחר. אולי הפסיכולוג, או הספר הזה, לא ממש מתאימים לי, לא מצליחים להיכנס לי פנימה. נשארים שטוחים, בחוץ.
הספר כתוב בסדר, כן? ויש בו סיפורים בסך הכול לא רעים. לא ברור לי כל כך למה בדיוק נזקק אריאל הרטמן, הפסיכולוג, לשירותיו הטובים של חנוך דאום? אולי בשביל כישורי הכתיבה (למרות ששלו אינם נופלים בהכרח משל דאום) ואולי לשם יחסי הציבור הנובעים מהיותו של דאום סוג של סלב.
מ"סערת נפש" של יורם יובל נהניתי הרבה יותר. היתה לי הרגשה קצת פחות נפתלת ומלוקקת, ויש לי הרגשה שדוקטור (או פרופסור) יובל אולי קצת יותר כריזמטי ומעניין בכתיבה שלו.

מעבר לזה, הדימוי בחזית הספר מהפנט ומקסים בעיניי.


***

כמה נחמד לקרוא שגם לפסיכולוג מוצלח יש תגובות אנושיות, מגננות, אינסטינקטים שמוכרים לנו מעצמינו- מול הנרקסיסט שמאדיר את עצמו, ירגיש המטפל עקצוץ בליבו וימהר להשוות בין הרפרטוארים. לאחר הפגישה עם הפרנואיד יקלע לתחושות חיל ורעדה לנוכח החושך המאפיל, או הרעש המבהיל מבעד לחלון.. והכל לגיטימי והכל מתנגן אל החוץ מעיניהם של חנוך דאום ואריאל הרטמן בחן ובהכלה עצמית.. ״בשביל הנפש״ הוא שי רב ערך לחובבי הפסיכולוגיה, הספר מחולק ל25 פרקים. כל פרק מספר על ״הפרעה״ נפשית כזו או אחרת של אופיר או של קרני או של הדר או של רבים, טובים ואחרים.. כל פרק הוא עולם ומלואו. הפרקים מחולקים ל3 חלקים, כאשר החלק הראשון מספר מעיינים אובייקטיביות (וקצת סובייקטיביות) על אופי המטופל, לעיתים על מראהו, על מערכת היחסים בין המטופל לאריאל (הפסיכולוג), על סיפור החיים של המטופל מפיו, על התפתחות ההפרעה, על הבחירה להפוך למתרפא, על השיקום האיטי, הסיזיפי לפעמים, על מורכבותה של הנפש, החשיבות לקבלה כמות שהיא, על היכולת לשנות מבנה אישיותי, על כל מה שקורה בחדר הטיפולים בהצצה גשמית ומופשטת לעולם שמעבר ל5 החושים.. בו הכל קורה. החלק השני של הפרק מגולל את התהליך שעבר המטפל במהלך הטיפול, את התחושות וההרהורים, ההתמודדות, הקבלות מעולמו האישי.. החלק האחרון מפרט באופן עיוני על ההפרעה הנפשית לסוגה. בעייני, החלק הראשון הוא המרתק ביותר באופן חד משמעי. לאורך כל הספר ציפיתי לפרק השני, להרגיש איך אריאל עבר את מה שעברתי אני במהלך חלק מס׳ 1 של הפרק, אך הציפיה לא נחלה סיפוק.. והפרק השני תמיד הרגיש לי מפוספס, לא הצלחתי לרדת לעומקה של חווית המטפל בשונה מבפרק הראשון, בה הרגשות מובאים ליידי ביטוי באופן חד יותר, לטעמי. הפרק ה3 מסביר היטב את ההפרעה, לעיתים הכרחי להבנה הסופית של התהליך וחותם את הפרק בבהירות, אבל הוא מאד דידקטי, וכמה כבר אפשר להתחבר לקטע עיוני?? אסיים ואומר שהספר מכיל הרבה משפטים שממלאים סוגים שונים של תהיות בהבנה וקבלה.. הסולידריות שמבליחה מחדש עם כל הפרעה, תורמת להתבוננות מחודשות, סובלנות כלפי עצמינו, כלפי הסובבים אותנו ומזמינה אותנו לצלול אל נהרות מוכרים ולא מוכרים דרך שאלות מפתח אל האדם שאנחנו נוהגים לקרוא לו ״אני״.

הספר "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן מתאר 25 טיפולים שונים המייצגים 25 סוגי אישיות והפרעות אישיות שונות. כל פרק מוקדש לנושא אחר, ומחולק לשלושה חלקים – נקודת המבט של המטופל הכתובה בגוף שלישי, אחר כך נקודת המבט של המטפל, אריאל, הכתובה בגוף ראשון, ובסוף מעין סיכום המתאר את ההפרעה הנידונה בפרק.

כשקראתי את הכתוב על כריכת הספר שמחתי מאוד. חשבתי שנקרתה בדרכי הזדמנות פז – ספר שגם מרחיב את הדעת, לפחות להדיוטות כמוני, לגבי סוגי אישיות שונים והפרעות נפוצות, גם מאפשר הצצה נדירה למה שקורה בטיפול, גם נותן את נקודת המבט הן של המטפל והן של המטופל, וגם מנסה לתפוס משהו מהקסם הזה שנוצר במפגש טיפולי. בחדווה רבה ניגשתי לקריאה.
אלא שכבר העמודים הראשונים צרמו לי מאוד. תחילת הספר מוקדשת כולה לספר על מצוינותו. הנחתום בהחלט מעיד על עיסתו על גבי מספר לא מבוטל של עמודים. וכי לא עדיף פשוט להתחיל ולתת לקורא לגבש את עמדתו?

ניסיתי לקרוא את ההמשך ללא דעה קדומה. באמת שניסיתי. מצד אחד הספר התגלה כקריא ביותר. אבל כבר לאחר שסיימתי לקרוא את הפרק שהראשון (המתאר את הילה, בעלת אישיות גבולית) התאכזבתי. החלק הראשון אמור ליצג את נקודת המבט של המטופל. בפועל נקודת המבט של המטופל לא קיימת. נדמה כי הכתוב פשוט מצטט את רשימותיו של אריאל על המטופל. לעיתים מוסיף המספר דברים אותם המטופל לא יכול כלל לדעת. למשל בתיאור המקרה של אלכס – "אישיות סכיזואידית" מופיעים המשפטים הבאים "האווירה היתה משפחתית וחמה. אנשים ישבו בדוחק רב סביב שני שולחנות עמוסים בכל טוב, אך ניכר היה שלאיש לא מפריעים הרעש והצפיפות...הסדר היה רועש, כל המסובים שרו יחד את שירי ההגדה ונראה שנהנו מאוד" (עמוד 114-115) . אילו אלכס אכן היה שם לב בעצמו לכל הפרטים הללו, הרי שלא היה כלל בעל ההפרעה המיוחסת לו...

כל הכתוב בחלק האמור ליצג את המטופל ניתן מנקודת מבטו של אריאל בלבד, כולל פירושים שלו למצוקותיו של המטופל. סיפורו של המטופל נעלם. בחלק זה, ביחוד לאור החלק השני שממילא מתאר את נקודת מבטו של אריאל בגוף ראשון, ראוי היה שסיפורו של המטופל יכתב מנקודת מבטו בלבד, ללא תיווכו של אריאל. ודאי שתיאור מחשבותיו של אריאל, ועוד בגוף שלישי, מיותרות כאן לחלוטין. בעיה זו חוזרת כמעט בכל פרק: "אריאל ניסה לבחון איתה דרך אחרת להתבוננות בקשר עם אפי...אך היא הגיבה בביטול או בזעם..ייתכן שכבר מהסיפורים על אפי היה יכול אריאל ללמוד על הדרך שבה היא חווה אותו עצמו" (עמ' 33); "אריאל חש שהוא נמלא בכעס כלפי הוריו של יקיר" (עמ' 48); או "אריאל ניסה להבין מדוע עלה בו דווקא עכשיו הזכרון הזה". (עמ' 85). אמנם, תפיסות פסיכולוגיות רבות מתייחסות לתחושותיו של המטפל ככלי להבנת תחושותיו של המטופל. אך הקורא ההדיוט לא צריך להיות מודע לתפיסות אלה, וגם אין סיבה שיאמין בהן אפריורית. והספר לא עושה דבר כדי לשכנע את הקורא שאכן למחשבותיו ולרגשותיו של אריאל הפסיכולוג יש משמעות כלשהי בטיפול. מבחינה זו הספר עושה שירות רע מאוד לציבור הפסיכולוגים. התחושה שהולכת ועולה במהלך הקריאה היא שאם כך הם מגיעים למסקנות, מוטב שיטפלו קודם כל בעצמם.

למעשה כל פרק מורכב משלושת החלקים הבאים - סיפורו של המטופל מנקודת מבטו של המטפל ותיאור הטיפול בגוף שלישי, תיאור הטיפול ע"י המטפל בגוף ראשון, וסיכום הנושא הנידון. חלוקה זו מגוחכת במיוחד לאור העובדה שהמטפל עצמו הוא אחד מכותבי הספר. אם כן מדוע לא פשוט לתת למטפל לתאר את הטיפול כולו בגוף ראשון? לא ברור. גם אם ינתנו תירוצים מלומדים לבחירה תמוהה זו, בסופו של דבר תיוותר התחושה שהנחתום ועיסתו מתערבבים שלא לצורך, ושהכתיבה היא יומרנית ומרוחקת. ושוב, הפסיכולוג נתפס כאדם מרוחק ומרוכז בעצמו, בדיוק הפוך מדמות הפסיכולוג הנפלא שהובטח בהקדמה.

הקיצור שבו מתואר כל מקרה גם הוא גרם לתחושת אי נוחות. תיאורו של המטופל והטיפול בו הוא רדוד ושטחי. נראה כאילו הכותבים סבורים שהקוראים לוקים בהפרעת קשב וריכוז ברמה זו או אחרת, ולא יוכלו להתמודד עם תיאור ארוך ומעמיק יותר. גם במקרים של טיפולים ארוכי טווח הנמשכים על פני שנתיים ויותר מופיע רגע מכונן אחד, מעין פתרון התעלומה, כאילו משפט יחיד או מחשבה בודדת מהווים את פריצת הדרך המיוחלת בטיפול, ולא (כפי שהמצב במציאות) עבודה ארוכה וסיזיפית של שינוי תפיסות ועמדות. בתיאור הטיפול של קרני (בעל הפרעה פסיכוסומטית), למשל, מתוארת פריצת הדרך כאשר אריאל ביטל את אחת הפגישות משום שחלה. ביטול זה, לפי הכתוב, גרם לקרני להבין מדוע הוא מבטא את מצוקותיו דווקא במחלות. אולם המשפט הבא לאחר פריצת הדרך הטיפולית לקוני ומעומעם "הטיפול בקרני היה איטי מאוד ונמשך שנים אחדות". (עמוד 390) מדוע? ואם כך הדבר מה היה כה חשוב בפגישה המתוארת כנקודת מפנה בטיפול? לא ברור. בתיאור הטיפול של ארז (בעל הפרעה היפומאנית) מתואר רגע המהפך בטיפול כרגע בו ארז מסכים לראשונה להצעתו של אריאל: "בפגישות הבאות אני אשתה בחדר הזה קפה, ואני אנסה לעשות את זה כמו שאתה אומר לי" (עמוד 180). הפגישה הבאה המתוארת בספר אחרי הרגע הזה מתרחשת רק אחרי חצי שנה. לא ברור מה קרה בחצי השנה הזו ולכן לא ברור מדוע הרגע המתואר אכן היה כל כך חשוב בטיפול.

לעיתים הדגש על חשיבות המטפל והטיפול מוגזם לחלוטין. ישנן הפרעות בהן ברור מראש שטיפול פסיכולוגי בלבד לא יעזור, כמו בפרק העוסק בהפרעת אכילה, בנטייה אובדנית, או בהפרעה פסיכוסומטית. הפרעות כאלו עדיף היה להשמיט מראש, או לפחות לתת בתיאור שלהן את המקום הראוי לטיפול תרופתי פסיכיאטרי.

בפרקים הראשונים של הספר תיאור הטיפול לפחות מלמד. בטיפולים המתוארים בפרקים האחרונים מדובר על כישלונות הטיפול. מקרה או שניים כאלו זה נחמד – הצגת העובדה שטיפול לא חייב להצליח יוצרת הרגשת אמינות. אבל מיותר להכביר עוד ועוד פרקים על הפרעות בהן הטיפול נכשל. גם כך ישנה הרגשת דחיסות של יותר מדי הפרעות, כאילו הספר אמור להוות מדריך שלם ללימודי פסיכולוגיה או פסיכיאטריה. ואם אכן זו יומרתו של הספר, הרי שלא נותר לי אלא לקוות שתלמידים יבחרו בספרים מדעיים יותר ומדוייקים יותר כספרי לימוד, ולא באוסף של מקרים, מייצגים ככל שיהיו.

לסיכום – מי שאינו פסיכולוג ופסיכיאטר ורוצה ללמוד על הפרעות אישיות בצורה פשוטה ולא מחייבת יכול פשוט להיכנס לויקיפדיה, ומי שרוצה לתפוס את הקסם של חדר הטיפול מוזמן לקרוא את ספריהם של ארווין יאלום, יורם יובל או רבים אחרים ("האיש בעל הקול היפה" של לילאן ב' רובין, שיצא בהוצאת "כתר" בשנת 2007 הוא דוגמה מאלפת לספר כזה), או אפילו לצפות בסידרת הטלוויזיה המצויינת "בטיפול". את הקסם המתרחש בחדר הטיפולים הספר רחוק מלתפוס, וגם את הידע הדרוש לקלינאי יהיה עליו לרכוש במקומות אחרים.

הספר מציע הצצה אל תוך חדר הטיפול של הפסיכולוג. הוא גם מספק את הסחורה. הספר ערוך כך שכל פרק עוסק בנושא אחר, עם מטופל אחר. התחושה היא אותנטית. הכתיבה של חנוך דאום נעימה ובגובה העיניים.
הספר נוגע במגוון רחב של עניינים שאנשים מתמודדים איתם. הוא לא מתכוון לשים קץ לכל בעיות האנושות, אבל בהחלט ניתן לקבל ממנו נקודות לחשיבה, להתייחסות.

ספר מדהים שלימד אותי רבות על עצמי, חנוך דאום כתב בהקדמה שהוא מקווה שהקוראים יצליחו להתחבר ולפחות לאחד הספר יעזור ואני בטוחה שהוא עזר לרבים כמו שלי הוא עזר.
ממליצה בחום לכל אחד, לא צריך להיות בעל ידע בפסיכולוגיה- הספר כתוב בצורה הכי פשוטה ומסביר במילים הכי נכונות מצבים שונים של בני אדם.
הסיפורים מורכבים מ3 חלקים : החלק הראשון מסופר בכללי על הטיפול ועל המטופל באופן שמדביק את הקורא לכתוב וממכר מאוד. החלק השני מורכב בדרך של המטפל לטפל במטופל-וזה החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא, חלק מייגע מאוד אבל גם משכיל מאוד. והחלק השלישי והחביב שמפרט בקצרה על כל הפרעה/אישיות/התנהגות.
אפשר למצוא בספר הפרעות/התנהגותיות כמו : אישיות נמנעת, אישיות פראנואידית, אישיות מביסת עצמי, אישיות נרקסיסטית, אישיות אנטי סוציאלית, הפרעת חרדה, הפרעה טורדנות כפייתית, הפרעת אכילה, הפרעת שינה, בעיית הסתגלות ועוד ועוד ועוד...

הספר כתוב היטב, מעניין ומאיר צדדים של התהליך הטיפולי (לפחות עבור מי שכמוני אינו מצוי בתחום).
חווית הקריאה ליוותה אותי לתוך היום-יום שלי, והתיאורים בספר גרמו לי לחשוב שוב על רגשות, דעות ותגובות שלי מול האנשים המקיפים אותי.

אלא שגם אני, כמו אלון שכתב לפני, מצאתי שבאמצע הספר התחלתי להרגיש מיצוי... ואחרי עוד כמה תיאורי טיפול הכל כבר נעשה לי דביק במוח.
אולי כדאי לנוח קצת בין הפרקים.

תחושה אחת שליוותה אותי במהלך הקריאה והלכה והתגברה היתה של התחסדות ושביעות רצון עצמית. לא שאריאל הרטמן מתאר עצמו כאדם מושלם. להיפך. הוא שמח להאיר את הקשיים שלו ואת חוסר המושלמות שלו. אבל, איך לומר - דווקא הגילוי העצמי הזה מלווה בעיני בזחיחות מסויימת.
אולי זה הגוף בו בחרו הרטמן ודאום לכתוב את הספר - גוף שלישי? ("אריאל חשב..." "אריאל היה מופתע..." - לי זה הרגיש קצת כמו סגנון של ספר ילדים)
ואולי התחושה שהגילוי העצמי הזה הוא סלקטיבי מאוד (וברור שכך!) ובסופו של דבר מאפשר להרטמן "לצאת טוב" מכל הטיפולים.

אחרי הסתייגויות אלה - הספר מומלץ מאוד בעיני!

ספר חביב מאד. הצצה מעניינת לקליניקה הטיפולית. למי שנמצא בתחילת דרכו - דרך נחמדה ללמוד ולהכיר הפרעות רגשיות למיניהן ולקבל מושג על מה זה בעצם טיפול. מה שהספר תרם לי, כמטפלת רגשית, הוא בעיקר לראות איך המטפל משתמש דווקא בקושי שיש לו עם המטופל כדרך להתקרב אליו ולחוש אמפטיה כלפיו. הכנות והחשיפה של המחבר מעוררים הערכה רבה. ספר מאד אנושי ואחרי "דבשת הגמל" המייבש, שגם הוא נכתב על טיפול, היה לי כנווה מדבר ואות לכך שטיפול פסיכולוגי יכול להיות חמים, אנושי ולא מתנשא.

כפסיכולוגית קלינית, קצת קשה לי עם הספר הזה...
אם כי כתוב היטב וזורם ומושך.

ספר טוב בסה"כ, למרות שחלקו השני (שעוסק בפתולוגיות הנפשיות למיניהן) קצת מייגע ומתיש.