• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מטילדה

מטילדה

מאת רואלד דאל

הביקורת של ליילק

תמונה של ליילק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
מטילדה

מטילדה

מאת רואלד דאל

הביקורת של ליילק

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ליילק
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2000
סדרה:מרגנית
קטגוריה:ילדים 12-9
הקודמת
Amit Zach - עמית זך
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

עוד ספר מצחיק וקליל מאת רואלד דאל, הסופר הידוע.
ספר מצוין.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של טולי
טולי
תמונה של מירב
מירב
2קוראים|גיל ממוצע30|100%נשים

על המבקרת

תמונה של ליילק

ליילק

ותיקה
חברה מזה 16 שנים
126 ביקורות•3 נבחרות•847 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מקור (נוער)•תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של ליילק
ליילק
ותיקה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות126
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה847
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מקור (נוער)46תרגום (נוער)27מדע בדיוני ופנטזיה13

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ליילק

השיבה הביתה

השיבה הביתה

רוזמונד פילצ'ר

וואו, הביקורת האחרונה שלי. ואיזה אושר לכתוב אותה על ספר כל כך טוב.

מי מאיתנו מעולם לא הרגיש חסר בית, חסר שורשים? שהיקרים לו ביותר עוזבים אותו בעת צרה ומניחים לו להתמודד מול צרות שמעל לכוחו לבדו? שהוא בודד, בודד באמת, בתקופה קשה, כשאף אחד לא מבין אותו?
לפעמים אנחנו מרגישים ככה בלי סיבה; או בלי סיבה טובה מספיק, כי אחרי הכל כולם בני אדם וכולם טועים.
אבל ג'ודית, גיבורת הספר, זוכה בסיבה ראויה.

שנים מעטות לפני מלחמת העולם השנייה, אמה ואחותה הקטנה של ג'ודית טסות לסינגפור, בשל עבודתו של האב, המחכה להן שם. אבל ג'ודית, בת הארבע עשרה בסך הכל, לא תצטרף אליהם.
היא לא שותפה להחלטה השרירותית של אמה, לשלוח אותה לפנימייה - פנימייה מחמירה בעלת שם רע בקרב בנות גילה.
וכך היא נשארת לבדה, לבדה באמת, חסרת בית וחסרת קרובים אהובים להישען עליהם, במדים הנוקשים של פנימיית 'סיינט אורסולה'.
ג'ודית לא בוכה - פניה נשארות שלוות, ואיש אינו מעלה בדעתה מה מתחולל בליבה בעת שחייה המוכרים מתמוטטים באכזריות מולה.
אבל המצב לא נותר כזה - בפנימייה היא מתיידדת עם לאבדיי קארי-לואיס, נערה שובבה ושובת לב, בת למשפחת קארי-לואיס העשירה המאמצת מיד את ג'ודית כבת משפחה נוספת.

זהו אחד מספרי המבוגרים הבודדים שקראתי. השפה הגבוהה, הדמויות הנפלאות, המחשבות, העומק והרמה השונה מרוב הספרים המוכרים לי עד כה הקסימה אותי. לקח לי זמן קצר להתחבר אל הספר, ומאז פשוט לא יכולתי להפסיק.
הוא לא היה מרתק עד שלא יכולתי להניח אותי מידי; לא, אבל בכל הפסקה קטנה מהפעילות הסוחפת של היום-יום חשבתי עליו, וניסיתי למצוא מעט זמן לקרוא בו.
נהניתי מכך שהוא ארוך כל כך, ויכולתי להכיר את הדמויות ברצינות ולקרוא אותו במשך כמעט שבוע; להירגע, לאסוף את עצמי ואת המחשבות שלי, להתנתק מהמציאות ולהתמודד עם סיפור כואב, מרגש ומעורר הזדהות.

ג'ודית ממשיכה להתחבט בקשר לזהותה. האם בני קארי-לואיס מהווים תחליף למשפחתה? האם היא יכולה להשען עליהם ולסמוך עליהם?
אסון משפחתי כבד ופרטי המתרחש בצל המלחמה בבית קארי-לואיס מבהיר את המחיצה ביניהם אחת ולתמיד. ג'ודית מבינה היטב שאף שהם יקרים לה והיא אהובה עליהם מאוד, ביתם הוא לא ביתה. אף שליבה שבור כמו ליבם שלהם, היא אינה חלק מכך, ושוב היא עוזבת ומוצאת את עצמה כמעט לבדה.

חייה של ג'ודית המשיכו להתגלגל לאורך הספר, והמלחמה הנוראה בעיצומה. האסונות האיומים ממשיכים להחריב את חייה וחיי היקרים לה בצרורות גדולים, והיא משתנה. החיים משנים אותה.

החלק הזה היה העצוב לי ביותר - פשוט כי היה אמיתי כל כך. החיים קשים ורצופי אכזבות ועצב ודמעות, ובני האדם אינם בנויים לעמוד בכל הנסיונות הללו בגבורה מבלי להשתנות. ואף על פי כן ישנה נחמה - ג'ודית, שבורה ומרוסקת ככל שתהיה מוצאת את ביתה ואהבתה לבסוף, בוגרת ולמודת סבל, אבל אוהבת וכובשת כמו בהתחלה, פשוט בצורה אחרת, שיש בה משהו מאוד מאוד כואב.

ג'ודית חיפשה אחר שורשיה ומקום חם ובטוח שתוכל לקרוא לו בית לאורך כל הספר כמעט. לבסוף, היא מקימה את ביתה האובד בעצמה.

הספר הזה נפלא ומקסים בעיניי - ואני ממליצה עליו בחום.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק
צל הנחש

צל הנחש

ריק ריירדן

פשוט לא יאומן. ריק ריירדן מסיים סדרה אחרי שלושה ספרים. שלושה ספרים!!! מי שמע על כזה דבר?
אתם יכולים להפסיק לשפשף את העיניים, זה נכון. ריק ריירדן סיים סדרה אחרי שלושה ספרים בלבד.
מי שקרא את הביקורות הקודמות שלי, יצפה בוודאי להיתקל בשורה הבא קריאת-התפעלות נלהבת ביותר.
טוב, גם אני הייתי מצפה לזה.
אלא שלא, במקום להרגיש שמחה על שהסופר היקר התעלה על עצמו, הייתי קצת עצובה (כמעט). הייתכן שזהו, אין סיבה לצפות לספר המשך נהדר, צפוי, ממוחזר ועם זאת פשוט נפלא? זהו? זה הסוף? שלושה ספרים, ואנחנו נפרדים מקרטר ומסיידי?
(זה הרי גרוע מכדי להיות מציאותי! אבל אני מזדהה איתכם בכל הלב. לרגע קט וזעיר אחד באמת הייתי עצובה.)
שיעול
אז ככה, אל תדאגו. בטחו בריק, הכל בסדר. אפשר לסמוך עליו שידאג לסדרת-המשך בסגנון "גיבורי האולימפוס". או גרוע יותר, לאור הרמזים הגסים בנוגע ללונג איילנד וה"אלים האחרים" שאמא של סיידי מדברת עליהם: היכונו לספר עם מפגש תרבויות מצרי-יווני-רומי. אם לא עוד לא הבנתם, מפגש מהסוג שגורם לכם לרצות לקרוע את הסופר (שמאחד את שתי הסדרות, את הדמויות הזהות עם השמות השונים ושובר את חוקי הברזל בכל אחת מהן) לגזרים. אבל אתם כבר יודעים, כולנו יודעים: ברור שנסלח לו על זה. כי ריק ריירדן פשוט כותב יותר מדי טוב.

אז אחרי שסיכמנו פה אחד שאי אפשר לכעוס על ריק ריירדן בשום מצב, גם אם הוא יהרוס את כל הספרים שלו עם סדרה חדשה (בסגנון "השף ____ ואלי הבישול האגדיים" למשל) שתהיה כמובן נהדרת, אפשר להמשיך לביקורת. או בעצם להתחיל אותה.

אני מוכרחה לציין, שהספר הזה הוא הטוב מבין השלושה בעיניי (אולי זה לא אמין במיוחד, כי שכחתי את רוב הקטעים בשניים האחרים). נהניתי יותר. ריק הפליא לשלב בין המיתולוגיה המעניינת (מוכנה להתערב שהיא מעניינת רק כשמיודענו היקר כותב עליה), הכתיבה המדהימה, המתח, הדמויות השטוחות, ההתרחשויות ההזויות, ההומור, האווירה הנפלאה, והדבר העיקרי - שלפעמים הולך לאיבוד בספרים שלו: אנחנו. העולם האמיתי.

היו כמה דברים שהפריעו לי; כמו ההומור האמריקאי האידיוטי שלעיתים - בשיא הכנות - הוא פשוט מוגזם, זה שהכול צפוי, ושאני לא מתה על מנהיגים רכרוכיים עם בנות זוג תוקפניות (אהמ קרטר זיה אהמ - אבל זה כבר טעם אישי), ועוד כהנה וכהנה חריגות קטנטנות.
אני מודה: אם זה היה סופר אחר, הוא היה עלול לאבד כוכב ואולי שניים על הטעויות הנבזיות האלה.
אבל כשזה ריק ריירדן? איכשהו, גם אם אני ממש מתאמצת להוריד לו איזה כוכב, זה בלתי אפשרי.

מה כבר אפשר להגיד שלא אמרו לפניי? ספר חובה מרתק שלא תוכלו להניח מהידיים, כמו כל הספרים של האמריקאי הגאוני הזה.
"צל הנחש" הוא ספר אדיר, החותם (סביר שלא) סדרה אדירה נוספת של סופר אדיר עוד יותר.

ריק ריירדן - אני מעריצה אותך.
מומלץ בחום.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק
אות אתנה

אות אתנה

ריק ריירדן

מישהו לא שמע על ספר ההמשך לסדרת 'גיבורי האולימפוס', 'אות אתנה'? כי אם לא שמעת, צר לי לבשר, ידידי, אתה באיחור. אז כן, חברים, אות אתנה יצא, וכבר רכש לו מועדון מעריצים.

לפני שאתחיל לספר על הספר עצמו – אני חייבת לשתף, שלא ציפיתי ליותר מדי. אתם מוזמנים לחנוק אותי, אבל אולי מישהו(יים) יביע תמיכה.
כפי שאמרו לפניי, ריק ריירדן התעייף, וקשה לפספס את זה, גם בספריו הקודמים. העלילה הממוחזרת מדי, שנלעסה שוב ושוב עד שאפשר להקיא, התרחישים הצפויים, הדמויות השטוחות, הנבלית המעצבנת שהגיע הזמן כבר להחליף... ומנגד – הכתיבה המרתקת, ההומור המשעשע, הדמויות המקסימות, המיתולוגיה המחרידה שהופכת כמו בקסם לנפלאה, כשהיא בידי השרביט של ריירדן.
מי שקרא את הביקורות שלי יודע שאני באופן כללי נגד סדרת ההמשך הסחטנית הזו, 'גיבורי האולימפוס', אבל אם הוא כבר כותב... זה לא שאסור ליהנות, נכון?

כשאח שלי סיים לקרוא את הספר (לפניי, כמובן, אחרת הייתם מוזמנים להניח פרחים – רצוי סגולים – על הקבר שלי), הוא ציין בחצי-חיוך שהספר הפך לספר מתח ואימה.
אולי הוא קצת הגזים, אבל אם הקונן הקשיח של הזכרון בראשי הקט לא נשחק, יש בספר הזה משהו קצת שונה. הייתכן שריק מתבגר סוף סוף?

בספר הנ"ל, אנבת' ופרסי סוף-סוף נפגשים (לרשימת 'הסיבות להכות את ריק ע"פ ליילק' צריך להוסיף את העניין הזה, שהיה עליו להפגיש אותם בספר הקודם למען שפיות קוראיו, אבל זה כבר סיפור אחר), וברקע גם המחנות של הרומאים והיוונים נפגשים, וזה לא פשוט כפי שזה נשמע – כי סכסוך עתיק חוצץ ביניהם. ועוד כשנראה שהכל בסדר, ושלום-שלום הולך כמו שצריך, העניינים מדרדרים במהירות: כי גאיה מתערבת בתוכנית, והיא זקוקה לדמם של שני חצויים כדי להתעורר.

האלים מבולבלים, נקרעים בין זהותם היוונית לזהותם הרומית, ולפיכך אין לצפות מהם לעזרה במסע המסוכן הזה.

אבל זה עוד לא הכול – בכיסה של אנבת' בוער אות אתנה, ואיתו משימה בלתי אפשרית. היא תהיה מבין החצויים הבודדים, הנבחרים בכל דור, לצאת בעקבות אות אתנה. האם היא תהיה הראשונה והיחידה שתצליח?

מסע החיפושים, הכולל את פרסי, אנבת', הייזל, פרנק, ליאו, ג'ייסון, פייפר והמאמן הדג' (שהוא לא כל כך נחשב) יוצא לדרך, ואי אפשר להיות בטוחים בתוצאות. הרומאים בעקבותיהם, סכנת מוות לפניהם, ועליהם להגשים משימה בלתי אפשרית.
נשמע כמו ספר טיפוסי של ריק, לא? כן, רק שכחתם פרט אחד. הם צריכים לעשות את הכל, ב.. אה,... חמישה ימים. זהו, עכשיו הכל מתאים.

גם בספר הזה, ריק ריירדן מכה שמינית (פרסי ג'קסון + גיבורי האולימפוס, אם לא מחשיבים את כל היתר, ולא להאמין, גם את הנפילות).
המיתולוגיה המזעזעת עדיין נפלאה, הדמויות השטוחות עדיין מקסימות, העלילה המרתקת כמו תמיד מרתקת, הספר נפרס על גבי 500 עמודים בערך – ככה שאם אתם עצלנים יש לכם שלושה ימים גג לקרוא אותו, ההומר עדיין משעשע, הכל נפלא.
נו טוב, כמעט.

בספר הזה, מי שלא שם לב, יש לנו מסע חיפושים כפול שניים וחצי. שבעה חצויים במקום שלושה, ולא כולם יוונים.
הסיפור מסופר בגוף שלישי, אבל הפרקים מיוחסים בכל פעם למישהו אחר מהחצויים, ובאותם פרקים, באמת, הוא מקבל קצת יותר תשומת לב.
אבל קשה לא לעורר אפליה במצב הזה. אני חושבת שיש לריק משהו נגד ג'ייסון. שלא לדבר על המאמן הדג'. המאמן הדג' לא קיבל אפילו פרק אחד!

הספר הזה מרגיש כמו סרט פעולה בצורה מעצבנת. הוא לא היה יכול להקדיש כמה פרקים להתמוטטות נפשית? זאת אומרת, הבנות שם חזקות יותר מרוב הבנים בגבעתי, והמצבים מייאשים עד כדי גיחוך.

דבר נוסף שקשה לי להתעלם ממנו: המאמן הדג'. ברצינות, ריק עשה אותו כזה אידיוט שזה פשוט מחליא. הומור אמריקאי זול ומרגיז.
הוא לא היה כזה טיפש ב"גיבור האבוד", ובספר הזה הוא מעורר רחמים ממש.

אני לא יכולה שלא לזקוף לזכותו של ריירדן את הדבר האחרון, וראוי ההערצה יותר מהכול: הסוף, הסוף של הספר שאי אפשר לקרוא לו טוב.
בטח היה לו ממש קשה לעשות את זה. כמה ימים של שברון לב, אולי. אבל זה שיפור אדיר. אולי בספר הבא נאלץ להיפרד מדמות אהובה?

ולסיכום: מומלץ, ומומלץ מאוד, לכל חובבי פרסי ג'קסון וסדרת גיבורי האולימפוס.
אפילו ש"פח מחזור" מתנוסס על כל הספרים שלו, הם עדיין ספרי חובה. כי כיף לקרוא אותם, ומה משנה ממחוזר או לא. בינינו, זה לא מה שחשוב :)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק
פנג הלבן (תרגום: כרמית גיא)

פנג הלבן (תרגום: כרמית גיא)

ג'ק לונדון

אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לקרוא את הספר הזה . לא הבנתי מה אני קוראת והמשכתי לקרוא פרק-פרק וחצי בתקווה שתהיה איזו תפנית מהפכנית בכתיבה ובעלילה, הסגנון ישתנה ואני אתחיל להנות.
זה לא קרה.
אז עזבתי אותו (מתוודה על הפשע הנורא,אתם מוזמנים לתלות אותי).
בפעם השנייה שקראתי אותו - כבר סיימתי והתרגשתי ושמעתי את דפיקות הלב שלי מואצות - נתקלתי בסימניה מלפני כמה שנים כעבור שתי דקות בערך, חלפתי על פניה ומשם לא עצרתי לרגע.

הסיפור נפתח בתיאור מצמרר של שממת הצפון הקודרת, ארצות הכפור בתקופה הקשה ביותר שלהן: בשיא החורף, כשהרעב בעיצומו.
אלא שאף על פי כן מתקיימים שם חיים - להקת זאבים פראיים, שדופים, פרוותם עטורת שלג, משחרת לטרף.
הם עוקבים באדיקות אחר שני אנשים ולהקת הכלבים שלהם, ומחסלים אותה בערמומיות ובחוכמה, כשהם מקיימים את חוק הבשר המפורט בהמשך, בעמוד שישים:"מטרת החיים היא הבשר. החיים עצמם הם הבשר. החיים חיים על החיים. יש אוכלים ויש נאכלים. החוק הוא: אכול או שיאכלו אותך."
בתום החורף, ואיתו תום עונת הרעב, התפצלה להקת הזאבים. לבסוף נותרה הזאבה-המעורבת-הקטלנית עם שלושת מחזריה, שנלחמו זה בזה עד מוות על מזבח עסקי האהבה. הזאבה הייתה אכזרית וחסרת מעצורים, ושלושתם נשאו על גופם את צלקות שיניה, עד שנותר מהם אחד בלבד, ממנו זכתה בחמישה גורים. אבל רק אחד מהחמישה שרד: פנג הלבן.

אהבתי את הספר מתחילתו ועד סופו. כל מילה. איכות הכתיבה הייתה גבוהה וזורמת, העלילה - מעניינת, מיוחדת, מרתקת, אמינה מאוד. הספר ריגש אותי והפחיד אותי, העניק לי נקודת מבט נוספת על תחומים רבים כל כך, וגם הרבה מחשבות להמשך הדרך.

הרגישות בה הספר כתוב, בה מתוארת צורת המחשבה הזאבית של פנג, הייתה מקסימה כל כך. ג'ק לונדון צייר את הגבול שבין החיה לאדם במכחול קסום ודק, בבהירות, בעדינות, בצורה יפיפייה.

פנג התפתח אך ורק בכיוון הכוח: בעקבות השנאה שרחשו לו בני מינו והאדם, פיתח את אופיו בכיוון אחד בלבד. לא היה מקום לאהבה, לעדינות, לרכות, באופי שלו ובחיים שלו. הוא למד לציית לחזק ממנו ולדכא את החלש ממנו, הוא נעשה בעל סף כאב גבוה,חכם,פראי; קטלני. תנועותיו נעשו מהירות משל כל אחד אחר, הוא נעשה ערמומי מכל אחד אחר, גמיש מכל אחד אחר, רצחני מכל אחד אחר, כחוש ושרירי יותר מכל אחד אחר.
וגם אכזרי מכל אחד אחר.
תחת שלטונו של איש רע במיוחד הפך פנג לשד של ממש; הוא היה כלוא במשך היום, מעונה,אכול שנאה ולא הייתה לו דרך אחרת להוכיח זאת, אלא כאשר הביאו לו כלב זר להלחם בו.

ג'ק חשף את אחד הצדדים האכזריים ביותר בני האדם, בצורה חיה כל כך, כואבת כל כך, אמיתית כל כך.
מעוררת אשמה כל כך.
את האופן בו אנו משפיעים על הסביבה שלנו, לעומק, לפעמים בלי כוונה.
אבל הוא גם הותיר מקום לתקווה - כי בסוף הספר, האהבה הקהתה את הצלקות, ניצחה את האכזריות, את הסבל, וגם את הכאב.

הספר הזה מדהים בעיניי - ואני ממליצה עליו בחום לכולם.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק
מוות של דיו

מוות של דיו

קורנליה פונקה

לב של דיו, כשף של דיו, מלך הגנבים - הם ספרים טובים של קורנליה - סופרת מוכרת. ציפיתי לעוד ספר טוב, שאפשר לקרוא במשך הרבה זמן (נטייה של הסופרת).
תשמעו, התלבטתי ממש קשה בין שלושה כוכבים ובין ארבעה, ובסוף החלטתי ששלושה הם מספר מספיק ראוי, אולי כי אני קצת עצובה.
מכל המילים שיש, "כבד" מסתדר לי הכי טוב עם הספר הזה.

בספר הזה אנחנו נחשפים לחלק האפל והשחור של עולם הדיו. ראש-פתן הוא בן אלמוות מעונה - שזכה בתענוג המפוקפק של להירקב בתוך הגוף של עצמו - בגלל הספר שמו כרך לו, ומתכנן לו את הגרוע מכל. אומברה קורסת תחת שלטונם של השרוך והחלילן - הגברים מתגייסים, הנשים כורעות תחת הדאגה,נטל הפרנסה וגידול הילדים, שמעל ראשם מרחף איום העבודה במכרות. אורפיאוס משתולל ומשנה את עולם הדיו.
המוות תובע ממו לכתוב את שלושת המילים שיהרגו את ראש-פתן בתוך הספר, אחרת יאסוף אל חיקו אותו, את מגי, ואת אצבע אבק - ששוחרר על תנאי.
אל המצב המסובך הזה נקלעים פנוליו, מגי, רזה, מו, פאריד, אצבע אבק, וחבורת השודדים - שבתוכם מסתתרים גם בוגדים.

כפי שכולם יודעים, בכתיבה של קורנליה יש משהו מקסים. משהו מקסים, מתוק, ילדותי במקצת.
השפה שלה גבוהה, לא יותר מדי, ואף על פי שלא חסרים קטעי מריחה דורשי תלישת דפים, או סתם הררי פסקאות משעממות, הכתיבה שלה די זורמת, וטובה בסך הכל.
מבחינתי, שני הכוכבים האבודים טמונים בעיקר בעלילה, ו... נו טוב, קצת הרבה מאוד בדמויות.

ספויילרים

כשקראתי את הפרקים הראשונים שבספר, רציתי לסגור אותו, לכוון ולזרוק היישר אל הפרצוף של קורנליה.
כל כך הרבה בעיות! ובעיות מעצבנות!
אני חושבת שהיא ניסתה לסחוט מכל דמות ומכל סיטואציה כמה דברים רעים שרק אפשר.
אה, ולדחוס את הכל בשני פרקים.
ומילא - בעיות זה דבר טוב, אבל במינון הנכון ובצורה הטובה. ולא ככה.
הדמויות עברו התעללות. והן שטוחות כל כך! קורנליה מאבדת את זה. הדמויות ממש קיבלו את התוויות שהדביקו להם - העורבני הכחול,למשל. מה עבר עליו? זאת אומרת, הוא פשוט... קליפה. קליפה של בלבול ותשוקות מוזרות. ושום דבר נוסף.
פנוליו - מה לעזאזל הפסיק לכתוב? אורפיאוס יושב לו בארמון צעצוע ומעוות לו את הסיפור, הדמויות שלו גוססות, הסיפור שלו גוסס, ומי שהגיע לעולם האמיתי גם עומד למות! והוא "לא מסוגל לכתוב". נו באמת.
אצבע אבק - מהרגע שהוא קם לתחייה, הוא נעשה כמו איזה שד עם כוחות על. קורנליה כמובן לא טורחת להסביר לנו מה קרה לו, אבל הוא ימשיך להיות כל-יכול עד סוף הספר, כמובן.
פאריד - מה זה הסמרטוט הזה!!! משרת מוכה (לא בציניות) של אורפיאוס - לא מספיקים שני ספרים כדי להבין שהוא ציר הרשע?
הנסיך השחור, האיש החזק, דוריה ויתר השודדים - קבוצה בלתי מזוהה עם תדמית של רובין הוד. מה שמרגיז עוד יותר, הוא שכל מי שקרא עליהם בספר אוהב אותם מאוד, אבל אנחנו לא זוכים להבין למה.
ראש גבינה - אני שונאת את הדמות הזאת. מאחר שכל הדמויות האחרות מתנהגות בצורה כל כך גרועה, אף אחד לא עוצר אותו. זעקת ייאוש מיוסרת
מגי - עד כמה אפשר לדחוק ולמעוך את הדמות הראשית לצד? עכשיו אני אפילו לא בטוחה שהיא הגיבורה.

כל הדמויות זוכות לתפקידים מאוד ברורים, אותם הן מקיימות בצייתנות. חוץ מזה יש להן שמות יפים, אבל זהו.
השרוך - הרשע הטיפש, החלילן - הרשע (הפסיכי) האכזרי, ראש-פתן - השליט-החכם-מרושע שכולם רוצים לשמח, ועוד, ועוד...

סוף ספויילרים

האווירה בספר הייתה כבדה מדי, במשך 647 עמודים בדיוק (קצת ארוך מדי, לא?). קורנליה הפכה את עולם הדיו לעולם אפל, מלא מרירות, עצב ודמעות, באופן שהיה מאוד לא נחוץ לדעתי.
שני הספרים הקודמים היו מתוקים, והספר הזה... משנה הכל.

השמות היפים של הדמויות, של המקומות בעולם הדיו ושל עולם הדיו עצמו - כמו בספרים הקודמים - מרתקים אותי.
כן, הפרטים האלו עדיין יפהפיים, אבל משהו מעיב על כך כשצל שחור של דיו עוטף את הספר.

פאריד ומגי:
דמעות בעיניים
במשך שני ספרים מערכת היחסים ביניהם התקדמה כל כך לאט, וקורנליה כותבת עליהם בספר הזה בצורה כל כך יבשה ובלתי מסעירה, ובסוף היא עוד מביאה בחור אחר (שעונה על תדמית "החמוד") במקומו!
למה לא.

סוף הספר - יותר מדי קצוות פתוחים, יותר מדי בעיות לא פתורות, יותר מדי דמויות שאין בהן כלום.

בשורה תחתונה:
אני לא יכולה להגיד שאני ממש מתחרטת שקראתי אותו. רציתי לדעת איך מסתיימת הטרילוגיה, והוא לא כזה ספר גרוע להעביר איתו את הזמן.
בסדר, בסך הכל. מומלץ לפני השינה או למי שרוצה לפתח סיבולת לגבי ספרים...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק
בריסינגר

בריסינגר

כריסטופר פאוליני

"... כדי שהוא וסאפירה יתמודדו סוף-סוף עם גאלבטוריקס ויהרגו את המלך האפל."
735 עמודים מרתקים ומדהימים של הנאה מוחלטת הסתיימו.
מתעלפת על הרצפה וזקוקה נואשות לדלי מים קרים על הפרצוף

לאחר שהתעוררתי, כתוצאה מדלי מים קרים דמיוני ככל הנראה, אנסה לתאר כמיטב יכולתי את חווית הקריאה המסעירה שהייתה מנת חלקי במשך שלושת (או ארבעת) הימים האחרונים.

בספר הזה אנחנו פוגשים את אראגון, שהתבגר והשתנה להפליא, בעיצומם של החיים החדשים שרכש לעצמו באמצעות שבועותיו הרבות, וצל המלחמה המאיים.
קשה לי לתמצת 735 עמודים לכמה שורות, אבל העלילה המורכבת, הרחבה, והנהדרת, מכילה אבדות, הצלחות, כשלונות, אירועים מעוררי השתאות ותדהמה המניעים את העלילה בצורה הטובה ביותר, וכולם כתובים בכשרון יוצא דופן, מרתק.

אף על פי שזה ספר המשך, פאוליני ממשיך לשמור על הרמה הגבוהה - בכל התחומים.
הדמויות העמוקות, מפתיעות ומעל לכל - אנושיות.

עוד משהו שאני חייבת לציין - הסיכומים שבתחילת הספר, של שני הספרים הקודמים, הם פשוט רעיון גאוני שעוזר לקורא בצורה שלא תתואר.
נראה לי שלקחה לי שנה להשיג את הספר הזה אחרי הבן הבכור (תודה לאחי על הקטן, ולמבצעים בצומת ספרים ^^), ואני לא יודעת כמה מההנאה הייתה נשללת ממני אם לא הייתי יכולה להזכר במאורעות שבסיפורים הקודמים בצורה טובה כל כך.

האחים שלי הקציבו לי 5 דקות לכתוב את הביקורת הזאת, ולצערי הרב, אני לא יכולה להמשיך יותר מדי.

אסכם ואומר שהספר הזה יפהפה, מותח, מפתיע וחובה לכל חובבי הפנטזיה. עבר יותר מדי זמן מאז קראתי ספר מעולה.
מעולה כמו זה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק
נסיך הערפל

נסיך הערפל

קרלוס רואיס סאפון

שתי מילים: אוי, איכס.
אנג'ל יקירתי, אין לי מושג איך אהבת את הספר הזה!!!

על ההתחלה אין וויכוח - משעממת. אני חושבת שיש לי סיבולת יחסית גבוהה בנוגע להתחלות מטרידות בשיעמומן של ספרים, אז זה הפריע לי הרבה פחות משזה הפריע לאחרים כאן, לפי הביקורות שלהם.
הספר לא היה חריג, הדמויות שטוחות, האירוע שפותח את הספר לא מקורי במיוחד - סתם, משעמם.
החתול והשעון היו אלה שפתחו את השערים אל העלילה; עלילה מאכזבת ומרושעת כזאת.

הדמויות חביבות ותו לא; בכתיבה של הסופר יש משהו מעצבן. היא לא מרתקת ולא קסומה, לא רדודה מדי וגם לא גבוהה, לא זורמת ולא כבדה, לא מרגשת ולא אדישה לגמרי - כל הספר הזה פושר בצורה מרגיזה.
גם שיא המתח שלו פושר באופן מעצבן.

מה הכי לא אהבתי? כי מהכתיבה והדמויות הפושרות של הספר דווקא כן אפשר לגרד במאמץ רב שלושה כוכבים.
את נסיך הערפל המחריד הזה, הסיפור המצמרר-אלים-מפחיד שלו.
פיכסה, מאיפה עלה לקרלוס רואיס סאפון הרעיון הדוחה הזה?

לגבי הסוף - הוא היה עלול להציל את המצב. אבל לא! הסוף דכאוני, יבש, מבאס ומרושע, שחתם סופית: בזבוז של זמן.
סופים טראגיים הם יפים בדרך כלל, וסופרים שמעיזים לפגוע בגיבורי הסיפור ראויים להערצה, אבל קרלוס רואיס סאפון עשה את זה בלי סיבה אמיתית, באופן מכוער ומעורר חלחלה.

וכך: לא מומלץ, לא מומלץ, לא מומלץ!!!
אנג'ל אהובתי, אני לא הולכת להתחרות איתך על מי יקרא את העותק הראשון - לגבי קאמפינג מול סניף ענק של צומת ספרים, זה כבר משהו אחר...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק
ציר הדובדבנים

ציר הדובדבנים

אהרוני מיכל

איזה ספר חמוד! מתמוגגת
ספרות ישראלית במיטבה, אני חושבת. לפחות בז'אנר הזה.

אז מה יש לנו כאן? עולה חדשה, רוסיה, המנהלת סוג של חיים כפולים, ונקלעת לתעלומה מסקרנת (ומאוד לא אמינה, לדעתי), לצד שלל רגשות חיים ועוצמתיים, יחד עם בעיות משפחתיות שמתעוררות ושבות מהילדות.
יולי(ה), גיבורת הסיפור, היא דמות מעולה, במלוא מובן המילה. אני נרגשת כשאני יכולה להגיד את זה על דמות בספר של סופר ישראלי. את הספרים הישראליים הטובים אפשר לספור על כף יד של גידם; אז כן, הספר הזה פחות טוב מהחטופה מאינקנדאר - אבל דמות ראשית מצויינת? אפילו בספרים "חיצוניים" קשה למצוא דבר כזה.

בספר, בצורה מוחשית ועדינה, נחשפים הקוראים הצעירים אל המורכבות והקושי של החיים. קושי בפרנסה, בעיות משפחתיות, סערות רגשיות, בלבול, בעיות קשות המגיעות בצרורות ; דברים שבאמת קורים.
הספר מציג את החברה הישראלית בצורה כנה ויפה. אפילו עם התייחסות לדברים הפחות נעימים. הוא מציג את המצב בבתי הספר - את העובדה שגם אם ילד הוא כל כך מקסים ומדהים בפנים, אף אחד לא רוצה לראות את זה, אבל כשמישהו מוצא את הדרך להכנס פנימה - הוא לא יכול לצאת.

הדמויות מקסימות. הן עמוקות, בנויות היטב, מציאותיות, עדינות ומגובשות באותו הזמן.

יוליה היא דמות חזקה. היא עוצמתית, היא מעוררת הערצה והזדהות, יש לה קסם אישי, היא חכמה - ובנוסף לכל ובראש הרשימה: היא אמיתית. היא דמות אמיתית, אמיתית באמת.

הכתיבה של הסופרת נפלאה - היא רגישה וזורמת, יש בה חוש הומור במקומות המתאימים, אוצר המילים נהדר - כיף לקרוא.
נהניתי מאוד גם ממשחקי המילים שבספר - הדמויות אומרות דברי טעם, בשנינות ובבהירות - משחקי הכוח שבמשפטים כתובים כל כך יפה; זה נהדר מכל בחינה.

אז מה לא אהבתי? את התעלומה, ועניין הסוף הסגור-פתוח.
שיחת הטלפון בהתחלה, שמהווה בעצם את הגורם המניע בעלילה, מסתבכת ונעשית מוזרה יותר ויותר ככל שהספר ממשיך.
ולבסוף, כשכל הפרטים כביכול מתגלים, הם חוברים יחד לתמונה עקומה, מאכזבת ולא אמינה ; שמקלקלת הרבה יותר ממה שנראה בחווית הקריאה.
הפתרון, שאמור להיות פתרון-מוחץ, אפילו לא וודאי - אף על פי שיוליה היא לא המספרת, המספר הכל-יודע של הסיפור מראה רק את נקודת המבט שלה (שזה פספוס), והיא בעצמה מבולבלת ; לא מאמינה למה שאומרים לה, וכך יוצא שגם אנחנו מבולבלים, ולא יודעים אם להאמין או לא. האמת לא ברורה, הסוף מאכזב.

~~~

הספר מומלץ, אבל קשה לי להתעלם מהעובדה שהסוף כושל.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק
מלאך משמיים

מלאך משמיים

בקה פיצפטריק

אני לא מצליחה לגבש דעה מוחלטת או חד משמעית על הספר הזה. לא מצליחה.
היה כיף לקרוא אותו, ממש כיף, אבל כשאני מנסה לבחון אותו מכיוונים אחרים - נו, טוב...

אני אתחיל מההתחלה - איך הגעתי לספר הזה בכלל? והשם המחריד הזה - "מלאך משמיים" - זה פשוט נשמע כמו אחד הספרים האלה, שאני בחיים לא אתקרב אליהם.
זה התחיל עוד לפני שהגעתי לספרייה - אח שלי איים שאם אני לא אכנס (ואצא) מהספרייה תוך שתי דקות, הוא מאחר לעבודה (אבוי! אני לא זו שהתעקשה לצאת דקה לפני שהוא צריך להיות שם! בוהווווווו ).
נכנסתי לספרייה בצעדים מהירים, והבחנתי בספר ששכב עקום על המדף, בין שתי שורות של ספרים מסודרים. ומאחר שאני פרפקציוניסטית ושיגע את העיניים שלי לראות את זה, הלכתי אל המדף, ורגע לפני שיישרתי אותו (איך לא?) קראתי את גב הספר.
"אבל פאץ’ הוא לא נער רגיל. הוא מוזר, אפל ומושך..."
זה לא נשמע כמו ספר לבנות נואשות; קיטשי, דביק, רומנטי להחליא, הורס תמימות, מזעזע, חסר טעם, נדוש, ריקני ומבזבז זמן?
אני מודה שלי הוא בהחלט היה נראה ככה בהתחלה ; ואני עדיין לא בטוחה שאני לא חושבת כך יותר.
מה שכן, המאפיין הנוסף (והדווקא טוב) של הספרים הקיטשיים-דביקים-רומנטיים להחליא-הורסי-תמימות-מזעזעים-חסרי טעם-נדושים-ריקניים-מבזבזי-זמן-של-הבנות-הנואשות, הוא שהם שוברי מחסומי קריאה מעולים. לפחות אצלי. זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לקרוא במחסומי קריאה-כתיבה, זה וספרי נוער, שהם בערך באותה הרמה (סליחה מראש).
וכך מצאתי את עצמי בורחת החוצה מהספרייה במהירות, ומגלה לחרדתי שאחי הנהדר עוד לא הגיע לאסוף אותי. בושה!

כשלקחתי את הספר מהספרייה, לא קראתי את הפרולוג שבדפים הראשונים. אני בדרך כלל מדלגת על דברים כאלה כשאני ממהרת, ומרפרפת על הפרק הראשון, שהיה די בסדר.
כשהגעתי הביתה והתחלתי לקרוא כמו שצריך, אני מודה שהזדעזעתי. באותו הזמן הייתי בטוחה שזו הייתה טעות מוחלטת לקחת את הספר הזה.
הפרולוג מגעיל. הוא באמת מגעיל. הוא מתיימר להיות מסתורי, אפל, מושך, מפחיד וכו' - אבל הוא פשוט לא. הוא דוחה. לצ'ונסי הזה מגיע שישתלטו לו על הגוף, ופאץ' אפילו לא מגניב. הפרולוג צריך להיות פתיחה מרתקת לסיפור, וכאן הוא היה דוחה. אלים ולא מגניב לחלוטין.
אני לא יודעת איך הסופרת כותבת, כי הספר מתורגם, אז אני אתייחס בעיקר למתרגמת.
התרגום המעצבן מתחיל כבר בפרולוג. אוצר המילים של המתרגמת דל ושטוח ברמות שקשה לתאר (מתנצלת, נעה שביט). בכל מה שקשור לפאץ', נערנו המסתורי, המילים והביטויים שלה חוזרים על עצמם כל כך הרבה, שזה מפריע בעיניים. באותו העמוד, פעמיים-שלוש.
אחד המאפיינים, לדעתי, של ספר טוב, זה אוצר מילים טוב. וחובה שלא יהיו חזרות איומות כל כך על דברים כאלה.
ספר צריך להעשיר את אוצר המילים. בתור אחת שכותבת ומנסה ללמוד כמה שאפשר מהספרים שאני קוראת (גם להנאתי), אני מרגישה כמו ציידת, ואני כבר עושה את זה באופן טבעי. אני מחפשת ביטויים מיוחדים, דרכים מעניינות להגיד כל מיני דברים, מקוריות והדרך שבה הסופר בונה את התחושה ה____ שהייתה כשקראתי את הספר.
אוצר המילים של המתרגמת מרגיז. יותר מדי מרגיז. כמה פעמים אפשר לקרוא את ה"די בטוחה שהוא צוחק עליי", "גיחך", "חיוך מובלע","מבט אפל" - נו באמת!
עוד משהו ששיגע אותי - העובדה שהמילה "סקסי" הודפסה על דפיו של ספר. זה איום ונורא! אפילו "חושני" יותר טוב מ"סקסי"! השטחיות חודרות אל עולם הספרים, הצילו!!!
אוצר המילים באמת רדוד, וזה חלק גדול מהכתיבה. אבל בספר הזה היה משהו נהדר שאין בהרבה ספרים - לפחות לא בצורה כל כך טובה - הוא מרתק. ממש מרתק. בכתיבה הזורמת והפשוטה - הספר מרתק, וזה משהו שאין לזלזל בו. המתרגמת \ סופרת עשתה את זה מעולה.
התיאורים ממש דלים, אבל המסר עובר מצויין - משהו שקצת קשה להסביר. זה כן תורם לאווירה המסתורית והרומנטית בספר, ולא מבלבל. קל להבין את המצבים והעובדה שאין הרבה תיאורים שיעיקו על הקריאה ויעכבו מהלכים דרמטיים - זה התאים והשתלב בצורה נפלאה עם האופי של הספר. זו טעות שמתרחשת בספרים רבים - יותר מדי מריחות במקומות שפשוט לא צריך את זה.
מהבחינה הזאת - הספר מושלם.
הסגנון של הספר טוב, אין וויכוח.

עוד נקודה: משחקי המילים. זה באמת תענוג.
הספר מלאאאאאאאאאאאאאא במשחקי מילים אדירים. תשובות מתחוכמות, דברים ממש חכמים ואירוניות שכיף לקרוא. אני כל כך אוהבת את הדברים האלה, גם במציאות וגם בספרים.
בזה, הסופרת \ מתרגמת הצליחה ללא ספק :)
התרגום למשחקי המילים דווקא מצויין, והן היו אחד הדברים שעשו מבחינתי את הספר - נהניתי.

הדמויות: כאן יש לי דעות חלוקות. יש בהן משהו שטוח ונדוש, אבל עם זאת הן בנויות היטב, מה שמטשטש את העובדה הזאת. אי אפשר להשוות את פאץ' ונורה לדמויות בספרים אחרים בסגנון הנער-החדש-והמסתורי-שהתיישב-דווקא-לידי-בכיתה.
ולכן, גם לשתי הדמויות האלו התחברתי, ואני יכולה לקרוא להן דמויות טובות.
פאץ' הוא דמות נהדרת, והדמויות האחרות בספר משתלבות טוב עם התדמית שלו, ובסוף, כשהסודות נחשפים - מתגלה המקוריות המפתיעה, שכלל לא ציפיתי שתהיה בספר שכזה.

חיסרון אדיר: הרעיון המרכזי של הספר. לא הבנתי את זה. לא הבנתי בכלל.
הדגש העיקרי בספר הוא הרומנטיקה. זה עיקר הספר. כשהסופרת מסבירה את המסתוריות של פאץ', המקרים המוזרים שקרו בחייה של נורה וכל זה - היא פשוט לא עושה את זה טוב. זה אמור להיות מצמרר ומשמעותי, וזה חולף על פני הדמויות כמו כלום, ההסברים עלובים, ושוב חוזרים אל הרומנטיקה.
ואז, כל עניין המלאכים, נפילים וכל זה - הוא סתם. באמת סתם. אני כמעט יכולה להגיד שזה לא קשור לספר, כי היא לא נתנה לזה שום משמעות.
מה גם, שלאורך כל הספר הסופרת מורחת את ההיכרות עם פאץ' (כל החלק הזה שנורה רואה אותו בתור מסתורי ומושך). זה כאילו ארוך מדי, רק בעמודים האחרונים הסודות באמת נחשפים - ושם כביכול אמור להתחיל הסיפור, אלא שבמפתיע, הוא בדיוק נגמר.
זה פשוט היה לא ברור. עיקר הספר לא ברור לי, והצורה בה היא חילקה את הספר... מאכזב, אפילו לספר כזה.

יש בספר משהו מאוד בוטה וגס, ואני לא אוהבת את זה.

והדבר האחרון, שהשארתי לסוף: כל עניין המלאכים. קשה לי לתאר עד כמה לא אהבתי את זה.
בעמוד הראשון, לפני הפרולוג, יש ציטוט מהברית החדשה:"הן האלוהים לא חס על המלאכים החוטאים, אלא הורידם אל תחתיות ארץ ונתנם בכבלי אופל לשמרם למשפט".
אני לא חושבת שיש לי בעיות בהבנת הנקרא, ואם הם הורדו אל תחתיות ארץ ואסורים בכבלי אופל עד המשפט, הם לא משוחררים בעולם האנושי ומשתלטים על בני אדם.
הציטוט הזה צריך להיות כביכול הבסיס לספר, ואני מניחה שבקה פיצפטריק ייעדה את הספר במקור ללא יהודים, שמאמינים שזו אמת -זה פשוט לא עובד טוב בעיניי.
מלאכים אמורים להיות יצורים טהורים, כמעט מושלמים, וכל עניין ה"מלאכים אפלים"\"מלאכים שנפלו", ואלוהים שכביכול לא עושה דבר בעניין הזה, זה מגעיל.
מלאך רע זה שד, לא?
לא אהבתי את זה. אבל זה לא מספיק כדי להפוך את הספר לבזבוז זמן, בגלל טעות נוספת (שכנראה הפכה את מה שהסופרת תכננה, והצילה את הספר בעיניי) - שהרומנטיקה היא עיקר הספר, ולא הפנטזיה.

***

לסיכום, אתם בטח תוהים למה דירגתי את הספר כ"טוב". והתשובה פשוטה - נהניתי. אני חושבת שמחסום הקריאה שלי נשבר, ובכל מקרה, היה לי כיף לקרוא את הספר, למרות הביקורת האכזרית שכתבתי עליו.
ואולי אצטרך לזקוף את זה לזכות העובדה שאני אוהבת רומנטיקה, בתור בת, נערה בגיל הנעורים ובן אדם רגיש.

***

לכן... מומלץ לבנות (מסויימות), אולי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק

ביקורות נוספות על "מטילדה "

מטילדה

מטילדה

רואלד דאל

לאחרונה (יחסית) נפתח עמוד נהדר בפייסבוק שנקרא "לפסוע במשעול המרגנית". שני אנשים מבוגרים שבים לספרי הוצאת "מרגנית", קוראים אותם ומעלים סקירות. זה עשה לי חשק לשוב גם להוצאה המעולה הזו, ולכן לקחתי את ספר המרגנית הכמעט יחיד שיש לי בבית - "מטילדה" מאת רואלד דאל.
קראתי את הספר בילדותי ואני זוכר שמאוד אהבתי אותו, וגם כמובן שראיתי את הסרט.
במקרה (או שלא) נהייתי הורה לילדה קטנה, כיום בת שלוש וחצי (בערך הגיל של מטילדה בפרקים הראשונים), וגם נהייתי מורה בבית ספר, זירת התרחשות מרכזית של העלילה (מלבד ביתה של מטילדה).

אז מה אני חושב על הספר ממרומי השנים, מזווית ראייתו של אב צעיר ומורה במערכת החינוך?
ובכן, זהו ספר נפלא. כתוב בתנופה ושנינות, שילדים יהנו מהם - הטריקים שמטילדה עושה כדי לנקום באביה, החוויות שלה בבית הספר וכמובן המאבק הסופי שלה מול המנהלת האימתנית - ילדים יאהבו את זה, ולראיה- הקרנתי את הסרט לתלמידים בכיתה ז' לקראת סוף שנת הלימודים והם אהבו את הסרט מאוד (וציינו שכבר הקרינו להם אותו בביה"ס היסודי).

אבל מה תורמת הקריאה בגיל מבוגר יותר?
אני חושב שהבחנתי בזווית הסאטירית של הספר, באמירה הנוקבת שלו כנגד עולם המבוגרים וכנגד הממסד החינוכי (המגולם על צדדיו האפלים ביותר בידי המנהלת, ועל צדדיו החיוביים ביותר בידי דמותה של מיס מרשמלו, מורתה של מטילדה בכיתה א').

הספר בעצם עוסק בניכור הורי. מתוארים בו זוג הורים שלמען הקריירה שלהם (אביה של מטילדה) או למען הפנאי והעיסוק העצמי (אמה של מטילדה) מזניחים לחלוטין את בתם. הם מספקים לה אוכל וקורת גג, ובטוחים שבכך יצאו ידי חובתם כלפיה. העלילה של מטילדה מתארת הזנחה של ילדה גאונה, שמלמדת את עצמה לקרוא בגיל ארבע, אך זה רק בשביל להוסיף "פלפל" לספר. הרי ברור שאף ילד לא צריך לסבול מהזנחה כזו, גם אם אינו גאון (ויש להודות- מעטים הגאונים בעולמנו, וגם הגאונים המעטים- אני לא בטוח כמה גאוניותם הייתה בולטת לעין בגיל ארבע).

מעבר לכך, הספר ממשיך לעקוב אחרי מטילדה בביה"ס, ופה מתגלה אמירה נוקבת נוספת כנגד המבוגרים - חוסר האמון שלהם בילדים. לא חוסר אמון ביכולותיהם, אלא חוסר אמון בדבריהם, ראיית עולמם והדרך שבה הם מפרשים ומתארים את המציאות. זה מתבטא כאשר אנחנו (הקוראים) נחשפים יחד עם מטילדה לזוועות שמתרחשות בבית הספר, ומטילדה (או חברתה הטובה) שואלות ילדה גדולה יותר מדוע הילדים לא מדווחים להוריהם על התנהגותה האלימה של המנהלת כלפי התלמידים, והתלמידה הגדולה אומרת בתגובה שאין טעם לספר להורים, כי הם במילא לא יאמינו לילדיהם ויסווגו אותם כשקרנים.
מעניין לבחון כיום, בשנת 2025, את שתי האמירות האלו. מצד אחד, האמירה כנגד ההזנחה רלוונטית כפעם. הורים זורקים את ילדיהם מול מסכים, ולא מספקים להם את תשומת הלב שהם זקוקים לה ואת הכלים הדרושים בשביל למצות את הפוטנציאל שלהם.

מצד שני, האמירה כנגד חוסר האמון בילדים כבר לא ממש "מחזיקה מים". הורים היום לוקחים את הצד של ילדיהם באופן כמעט מיידי וללא סייגים, כנגד מורים או אפילו ילדים אחרים. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, אבל אין ספק שהמציאות בפן הזה השתנתה מאוד.

כתבתי המון, אז אתמצת: עודדו את ילדיכם (אם הם בגיל המתאים) לקרוא את הספר. ועשו זאת גם בעצמכם.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•Cantona
מטילדה

מטילדה

רואלד דאל

תראו מה זה.
בנאדם מקבל תשעימים ומאיות במבחנים, קורא ספרים של מבוגרים לפני גיל 15, מאובחן כמצויין (דרגה מתחת מחונן, בייסיקלי אותו דבר, נשמע הרבה פחות מרשים), חושב ברמה מעט גבוהה יותר משל שאר הכיתה שלו - וחושב שהוא חכם.
והנה מגיע הספר הזה ואומר - "וואלה, לא."
אם בא לכם להרגיש מטומטמים ומאחרים להתפתח, מטילדה זה הספר בשבילכם. הוא יגרום לפרופסורים בפיזיקה לפקפק באינטליגנציה שלהם. ולא עוזר שכתבתי אינטליגנציה לא נכון והגוגל תיקן לי את זה שוב.

בכל מקרה, כמו שוודאי הבנתם, מטילדה היא ילדה גאונה. עד כמה גאונה? שמעו את זה:
א. בגיל שלוש היא ימדה את עצמה לקרוא
ב. לפני גיל חמש היא כבר קראה דיקנס. דיקנס, למען השם. וגם ג'יין אייר וגאווה ודעה קדומה, וספרים כבדים כאלה שאני לא הצלחתי לקרוא ממרום שש עשרה שנותיי. דאמ איט איתה!
ג. בגיל חמש היא יודעת בע"פ את לוח הכפל (הלוח של 12 על 12 למקרה שתהיתם) ויכולה לחשב ברמה של מחשבון, ובמהירות של מחשבון, מספרים גדולים מאוד. אני בגיל הזה רק למדתי מה זה שלוש ועוד ארבע. ואת לוח הכפל (של 10 על 10) לא ידעתי בע"פ עד כיתה ה'!
ד. היא כותבת חמשירים. פאקינג חמשירים.
ה. גם האינטליגנציה הרגשית שלה מפותחת ברמה שלא מתאימה לילד בן פאקינג חמש (כתבתי אינטליגנציה נכון לפחות הפעם. יש.)
ו. ברצינות. היא מתנהגת כמו אדם בן שניים עשר לפחות. היא ילדה בת חמש. אבל היא כל כך רגישה וקשובה וכאלה. וואו.
ז. את כל זה היא עשתה לבד, לגמרי בעצמה. ההורים שלה הם חרא של הורים, מזניחים ועל גבול מתעללים, ולא אכפת להם בגרוש מהילדה שלהם. היא לימדה את עצמה הכל.
ח. שוב, אני חייבת לציין שהילדה הזו בת חמש וחצי מקסימום. משהו כאן כל כך לא נורמאלי שאין לי מילים בכלל.


זה נחמד לקרוא ספרים מפעם. היום אף אחד לא היה קורא ספר כל כך מופרך, לא כזה שנכתב בימינו. היו לועגים לזה, או הופכים את זה לספר סאטירה. אבל לא. מטילדה הוא ספר רציני לחלוטין. לא רציני כלומר שאין בו הומור, אלא רציני כלומר סיפור שמתיימר להיות ריאליסטי ואמתי.
הדמויות שבו מוקצנות ומופרכות עד אימה. אף הורים כאלה מתעללים לא היו רשאים לגדל את הילדים שלהם בשלב הזה, ואף מנהלת מחרידה כמו גברת שכחתי-את-שמה-כי-הוא-היה-ארוך-מדי לא הייתה רשאית להמשיך לנהל את הבית ספר המחורבן. לעזאזל, היו מכניסים אותה לכלא או משהו, זה אשכרה תקיפה והתעללות בילדים, התעללות פיזית ואלוהים יודע שהתעללות מילולית, מה שהיא עושה שם. והיא אמורה להיות המבוגר האחראי. אלוהים ישמור.
הדרך שבה כל הדמויות בספר מוקצנות להחריד - טובים הם טובים ורעים הם נבלים מושחתים - ושבה העולם מחולק לשחור ולבן, גורמת לך לחשוב. כי הרי העולם האמתי לא ככה. והוא אינו רק ילדים ומבוגרים, טובים ורעים, שחור ולבן. הוא הכל מהכל, ולא תמיד אתה יודע מה נכון. אני מרגישה כך במיוחד בימים אלו, כשההורמונים המשתוללים שלי מכריזים עליי בתור בת נוער, והתודעה שלי והמוח שלי והגוף שלי כאחד מתחרפנים (מחשבה מצחיקה - דמיינו את מטילדה בעוד עשר שנים, בתור בת נוער. מעניין).
אם היה לי כוח הייתי מפרטת עכשיו את סוגיית השחור-לבן-אפור, אבל למען האמת אין לי כוח.
אבל כן מגיע לספר הזה שאדון בו עוד קצת, כי הוא היה הספר הראשון מזה הרבה זמן - יותר מדי - שהשאיר אותי ערה עד אחת בלילה.
אם הייתי רוצה לעשות קישור לעולם האמתי - העולם שבו אנחנו חיים, והעולם היחיד שבעצם משנה לנו באמת - הייתי מדברת על יום רבין שמתרחש היום. מאוד קל לעשות את הקישור, גם אם מעט גס. האלימות של המנהלת שלהם - אלימות - יום רבין. הנה הגענו, נסיעה קצרה.
אבל ספרים הם לא רק גשר לעולם שלנו. כלומר הם כן, אבל כמו כל גשר, אפשר לחצות אותו לשני הכיוונים. אפשר לקשר אותם אלינו - ואפילו מומלץ לעשות זאת - אבל אפשר גם לברוח אליהם, והם יקבלו אותך אל תוכם בחיבוק רחב ידיים וללא כל שיפוטיות.
ולמען האמת, זה מה שאני רוצה לעשות כרגע.
כי העולם לפעמים מעט דפוק. לא, בעצם הוא כל הזמן מעט דפוק. בעצם הוא דפוק לחלוטין. לא, גם זה לא נכון. לא לחלוטין. רק כמעט.
אבל יש בו דברים שלא דפוקים בכלל. חיוך כנה של אדם שטוב לו. שוקולד. מיטה חמה בסוף יום קר. גשם שמתחיל לרדת בדיוק כשאתה בוכה. חיבוק שמתאים בדיוק, שבו כתפיים וראש מתחברים כמו בפאזל. בובות פרווה עם עיניים נוצצות. ציפורים שעפות מפה לשם בסתיו ובאביב, בחץ או בשורה, או סתם כך בקבוצה מבולגנת. רוח שמצננת את הזיעה בגב, כשמורידים את התיק בסופו של טיול ארוך. הכוכב השני מימין לירח. ריח של לחם טרי. ורגעים נדירים של צלילות, שבהם אתה יודע פתאום מה אתה רוצה ומה אתה עושה ולאן מועדות פניך ומה עליך לעשות. והעולם צלול וברור וטהור כמו פיסת זכוכית או אגם מים, כמו להרכיב פתאום משקפיים אחרי שנים בהן ראית לא טוב. דמעות שמתייבשות על הלחיים ואתה לא טורח לנגב. חבר טוב. מים שנוצצים על גבי תות. העיניים של אדם אהוב.
יש דברים שלא דפוקים כאן בכלל. וטוב לחיות כאן. אבל מדי פעם טוב לברוח.
לברוח אל מטילדה, ואל העולם הברור שלה, שבו רעים נענשים וטובים זוכים בגמול, שבו רצון טוב ואמונה בעצמך יכולים לעשות הכל. שבו הבעיות היחידות הן כאלו חיצוניות, שאפשר לפתור.
ואולי בעצם זהו לא רק עולמה של מטילדה, אלא עולמם של כל הילדים בני החמש? אולי הכל בעצם כן פשוט כל כך, ורק אנחנו ערבבנו שחור בלבן בטעות וסיבכנו את הכל?
כך או כך, זה לא משנה. נכון לעכשיו ככה הוא העולם, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו. אבל תמיד יש לנו לאן לברוח, וזה הכי חשוב.
טוב לברוח. אבל גם טוב לחזור. חייבים בסיומו של דבר לחזור. צריך לזכור את זה.

יום טוב לכם, חבריי-הטיפשים-כמוני-בהשוואה-למטילדה! אל תתנו לגאונה המזורגגת הקטנה הזו לערער לכם את הביטחון העצמי. כולכם חכמים. ואם אי פעם תפקפקו בזה, פשוט תזכירו לעצמם יתרון אחד חשוב שיש לכם על פני מטילדה - היא דמות בדיונית, ואתם לא. :)



עריכה
אני לרוב לא עושה את זה, אבל רק רציתי לומר משהו בנוגע לתגובות למטה, כי זה היה נראה לי משעשע.
האקדמיה לעברית אישרה מילה חדשה בשם "גילאנות", ומשמעותה היא אפליה על רקע גיל. מעניין, הא?
יום טוב! :)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•no fear
מטילדה

מטילדה

רואלד דאל

אני נמצאת בכיתה של אינפנטילים.
סליחה, בשכבה שלמה של אינפנטילים.
ובגלל זה, אני יותר מהופעתי כשגיליתי שיש ילדה בכיתה שלי שקוראת ספר.
אל תאשימו אותי, בכיתה ד' האמנתי שאני הייתי היחידה שקוראת ספרים (סתמו).
אז הייתי חייבת לגלות הספר שהיא קוראת. הוא חייב להיות מעולה ברמות אם היא קוראת אותו.

זה לא ספר מושלם, בהחלט לא. הדמויות לא אמינות בשיט ומה שקורה כאן עם גברת טרופדרוס לא יכול להיות חוקי.
שום הורה לא יכול להיות חסר אחריות בצורה כזאת.
מורות לא יכולות להיות נחמדות כמו מיס מרשמלו!
וזה כל כך לא הוגן שמטילדה העזה לקרוא יותר ספרים ממני. פשוט לא הוגן.

אבל זה באמת ספר פשוט מעולה! כזה מהסוג שמורח לך חיוך דבילי על הפרצוף.
לפני כמה ימים הייתי אצל חברה שלי, ולפתע גיליתי אצלה עותק של מטילדה. אחרי שהתחננתי על הברכיים שלי שאני אחזיר את זה מהר והיא לא תראה קמט אחד בספר הזה, היא משכה בכתפיה ואמרה שאין לה בעיה. בדרך חזרה הביתה קראתי את זה תוך כדי הליכה. אני מניחה שאנשים תהו למה ילדה נמוכה מחייכת מאוזן לאוזן באופן שמותח את הפנים שלה במידה מחרידה ומתחמקת באופן יעיל מעמודי תאורה ומעקים.
העותק היה מלא אוזני חמור וקשקושים מעליבים על כל ציור של אגאתה, והילות מלאך מעל לראשה של מטילדה הקטנה, מה שגרם לקריאה להיות אפילו יותר משעשעת.
רואלד דאל חושף בפנינו ילדה קטנה חכמה במיוחד. היא לימדה את עצמה לקרוא בעזרת ירחונים וזמן פנוי שהתירו לה בני משפחתה. היא הולכת מאז גיל צעיר (צעיר מדי!) לספרייה, לקרוא כל ספר שבא לידיה. אני אישית התעצבנתי, משום שחשבתי עד כמה זה לא הוגן שהיא זכתה לקרוא בגיל כל כך צעיר, כשאני עוד לא ידעתי את האלפבית בגילה. כל כך לא הוגן.

כמובן, נלמד להכיר עוד דמויות חוץ מההיא שמתנוססת על הכריכה. גברת מרשמלו החביבה, שמאיר פנים לכל ילד, גברת טרופדרוס, שכולאת ילדים בארון ממוסמר וזורקת בנות בזריקה סיבובית בגלל שהן באו עם צמות.
כמובן, שיש באגאתה טרופדרוס גם צדדים טובים. היא הכריחה ילד לאכול עוגה שלמה. לזה אני קוראת לספק ילדים.

הוריה של מטילדה לא טובים יותר. הם לא מתייחסים אל בתם ולא מעניקים לה תשומת לב כראוי. אחיה בקושי נכנס לעניין. אבל מטילדה, כאמור, היא ילדה חכמה ביותר, ולכן היא מוצאת דרכים שונות וססגוניות לנקום בהם.
היא גרמה לאביה לצבוע את היער של עצמו בבלונד פלטינה, ולגרום לבני משפחתה להאמין שרוח רפאים שוכנת בדירתם.

מטילדה היא לא עושת הצרות היחידה. אחת מתלמידות בית הספר האחרות, שאולי כן ואולי לא שכחתי את שמה - אם הוא בכלל הוזכר - עשתה בעיות כאלו שגרמו לה לסבול שעות ואפילו ימים - אם זיכרוני אינו מטעני - בארון המסמרים הנורא של אגאתה.
לבנדר גם היא, עשתה תעלול לא קטן עם סלמנדרה שמצאה באגם קטן ליד ביתה.

זהו סיפור משעשע וצבעוני, רווי בדמויות ססגוניות ומגוונות.
מומלץ במיוחד לבני הגיל הצעיר שהחלו לקרוא, אבל אני הייתי קוראת את זה גם בעוד עשר שנים.
סיפור שלעולם לא נמאס לקרוא :)

נ.ב.
אל תגלו לאף אחד שאמרתי את זה, אבל אני חושדת שהילדה ההיא עדיין לא סיימה לקרוא את הספר הזה.

לפני 11 שנים•Nameless
מטילדה

מטילדה

רואלד דאל

זוכרים שכשהייתם ילדים וההורים שלכם צחקו מאיזו בדיחה, או דיברו על משהו בלהט ובהנאה, ורציתם להשתתף, אבל הם אמרו לכם- "זה לא לגילכם", "אתם לא תבינו", "זה עניינים של גדולים"?

זוכרים שהמבוגרים הזכירו תוך כדי שיחה איזה מושג כלשהו, ארוך ומסובך, ואתם כששאלתם, קיבלתם את התגובה- "כשתגדל תבין?"

זוכרים את המשפט הזה? "כשתגדל תבין?"

את הספר הזה קראתי פעם כשהייתי בכיתה א. ניגשתי אליו שוב, מאוחר יותר, בשנות התיכון, וגם לאחרונה. אליו ואל כל שאר כתבי דאל- צ'ארלי בממלכת השוקולד", "מכשפות", ועוד. כמו הרבה אנשים מבוגרים שקראו את זה, נותרתי המום מהספרים שלו. מבולבל, מזועזע, ולא בדיוק יודע איפה לשים את עצמי. התיאורים הקיצוניים שלו, האווירה הקריפית משהו שאופפת את הסיפורים שלו- כולם טלטלו אותי, כמו הרבה אנשים אחרים. הביטוי "מה לעזאזל" לא מספיק כדי לתאר סיטואציות ומקרים שמתוארים בספריו, שלקורא הממוצע ייראו מלחיצים ואף פסיכופטיים, כאלה שיצלקו את הקורא הצעיר לכל חייו.

אבל אחרי כל זה,נזכרתי שקראתי את הספר הספציפי הזה גם כשהייתי בכיתה א. או בגן, או משהו כזה. בכל אופן, בסביבות גיל שש. טוב, קראתי זה לא המילה הכי מדוייקת. טחנתי את הספר הזה. התאהבתי בו. לא יכלתי לקרוא משהו אחר חוץ ממנו. וזה היה נכון גם לגבי שאר ספריו של דאל. אלה היו הספרים האהובים עליי. אז ניסיתי להיזכר מה לעזאזל תפס אותי כל כך כשהייתי ילד.

ואז זה הכה בי. הסופר הזה שונה משאר סופרי הילדים שאני מכיר. רוב סיפורי הילדים שאני הכרתי התחלקו לשניים- אלה שאתה נהנה מהם גם כילד וגם כמבוגר, העמוקים והפשוטים בו זמנית, שילדים יבינו ממנו משהו אחד ומבוגרים משהו אחר, ואלה הילדותיים מדי, השטוחים, שלא הילדים ייהנו מהם וגם לא המבוגרים.

הספרים של רואלד דאל, לפחות מבחינתי, שייכים לסוג שלישי- אלה שילדים, ורק ילדים, ייהנו מהם. זוכרים את המשפט- "כשתגדל תבין"? ובכן, כאן זה אותו הדבר רק הפוך. אני זוכר שבתור ילד, שעוד לא ראה יותר מדי, שעוד לא מבין את המשמעות האמתית של הזוועות והרוע שמתוארים בספרים האלה- בתור ילד, אני לא זוכר שהזדעזעתי, או שהספרים האלה צילקו אותי או משהו כזה. אני זוכר שמצאתי את כל הנושא הזה... מרתק.

בתור ילדים שקוראים ושומעים מגוון רחב של סיפורים, אנחנו מחפשים דווקא את הצד האפל יותר, המסוכן יותר, זה שאנחנו לא מכירים. זה שאנחנו רוצים לחקור. הספרים של דאל מספקים את הצד הזה שבנו. לאט לאט, ככל שאנחנו גדלים אנחנו מבינים, אבל כשאנחנו ילדים אנחנו רוצים לבדוק, לחקור, לגלות, ולא תמיד דווקא את הצדדים הנעימים והיפים שבסיפורים ובעולם שלנו.

נכון, לקורא המבוגר הדברים האלה ישמעו מזעזעים ואפלים- אבל זאת בדיוק הסיבה שהקורא המבוגר אינו קהל היעד של הספר הזה.

מומלץ בחום לכל מי שבאמת זוכר איך זה להיות ילד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אסף
מטילדה

מטילדה

רואלד דאל

קראתי את הספר הזה כי הוא נשמע לי טוב, הוא מפורסם וכתב אותו רואלד דאל, מחבר ״צ’רלי בממלכת השוקולד״ שמאוד אהבתי, לכן הסתקרנתי. קיוויתי שגם במטילדה יהיו קטעים ״מטרידים״ ייחודיים ואני שמח שהיו, והתברר לי שזה הסגנון (המדהים!) של הסופר.

הספר עוסק ביחסים בין מבוגרים לילדים. מטילדה היא ילדה בת ארבע וחצי שיש לה יכולות יוצאות דופן: היא מסוגלת בגיל הזה לקרוא ספרים של דיקנס ולחשב בראש כמו במחשבון. היא לא מקבלת שום יחס מהוריה, הם מתעלמים ממנה ולא מאמינים ביכולותיה.
חולף הזמן ואחרי כמה תעלולים שמארגנת בסתר לאביה כעונש על יחסו כלפיה, היא מגיעה ללמוד בבית הספר בשם אחוזת רסקותם בכיתה א’, שכמובן לא מתאימה לה. המנהלת טרופדרוס כל כך מרושעת ותעשה דברים שלא יעלו בדעתכם. מנגד, המורה מרשמלו חביבה.
מוכנים לעבור שבועיים בבית הספר עם מטילדה? ומה יקרה כשתגלה שיש בה יותר כוחות משחשבה?

הרפתקה כיפית ומהנה (אך אם היו קורים דברים שכתובים בספר במציאות זה לא היה מהנה בכלל) שמומלצת לכל הגילאים כאחד! יש ציורים בשחור-לבן (שמדי פעם הופיעו פסקה לפני המיקום המתאים ולכן גילו קצת לפני שקראתי אבל לא נורא) שהופכים את הקריאה לקלילה יותר.
זה ספר ממש נחמד ואני אוהב את דאל, את הכתיבה שלו וסגנונו המיוחד, המשלב הומור ואימה.

מה שהכי מעניין בספר, זה שהוא הרגיש לי ריאליסטי, למרות שהוא לא! כל אחד מאיתנו היה ילד בבית ספר יסודי שפחד מהמנהלת, ואהבתי את הרעיון של הספר להקצין את דמות המנהלת עד אימה ובכך בעצם לגרום לנו לחשוב ששום דבר מציאותי במנהלת לא יכול להיות מפחיד... אהבתי גם משפטים שמטילדה או מרשמלו אמרו ובכך גורמות לנו לחשוב על כל מיני משמעויות בחיים.

הספר מורכב מכל מיני אירועים, וכל פעם המשכתי לקרוא כי חיכיתי לדעת מה יקרה. הספר הרגיש לי קצת צולע מדי פעם, למשל בהתחלה לא היה ברור לאן העלילה הולכת והמשכתי לקרוא רק מסקרנות מה יקרה, מבלי לחכות לפתרון קונפליקט מסוים. כי הרי ברור שהוריה של מטילדה לא ישתנו וימשיכו לזנוח אותה. בכל זאת עיגלתי ל-5 כוכבים כי מאוד נהנתי מהקריאה, אני שמח שקראתי וזה ספר מוצלח של סופר מיוחד עם הקטעים ההזויים האלה שאני אוהב.

כדאי לקרוא מדי פעם ספר ״ילדים״, זה כיף ומשחרר מתחים. ממליץ לכם על מטילדה.
שנדע כבר ימים טובים וחג שבועות שמח (עד כמה שאפשר...)

לפני 5 שנים•
★★★★★
•תום
מטילדה

מטילדה

רואלד דאל

מצורפת הביקורת של רומי, בת 8, כפי שנכתבה ללא עריכה:
(חובבת הלייקים הצעירה לא מוכנה לפתוח חשבון משל עצמה כי "אותך מכירים כאן אז יתנו לי יותר לייקים...")

האם פעם שמעתם על ילדה שיכולה להזיז דברים בעזרת העינים? והיא מחשבת יותר טוב ממחשבון כיס!? אבל הוריה מר סטמבל, וגברת סטמבל לא שמים לב לילדה הקטנה שלהם גם אם תזחל עם רגל שבורה הביתה, אבל היא בעצמה גאון, כבר בגיל ארבע לימדה את עצמה לקרוא. בינתים, היא הולכת לבית הספר "אחוזת רסקותם" של המנהלת הנוראה שלה שכינויה: "הטרופדרוס", מי שמע על מנהלת שזורקת ילד מהחלון!?...
בינתים היא פוגשת חברים, כמו לוונדר, וגם את מורתה העלמה מרשמלו שבעצם קוראים לה: ג'ני.
היא תגלה משהו על עברה של מורתה ג'ני מרשמלו... ביחד מטילדה וחבריה יצאו להרפתקאות נפלאות ומיוחדות! הוריה הארי סטמבל (מר סטמבל) ובטי סטמבל (גברת סטמבל) עסוקים בכל מיני גנבות ומישחקי בינגו מטופשים, מטילדה כבר זוממת מזימה שתעזור לה לא לצאת מדעתה.
בבית הספר נתקלת מטילדה במנהלת העלמה טרופדרוס. טרופדרוס מפחידה את המורים ואת התלמידים כאחד, כמו המיקרה אם אריק שאז כמעט נשרו לו האוזנים מרוב משיכות. וחוץ מזה הטרופדרוס שונאת בכל נפשה ילדים אז איך קיבלה את תפקידה הנוכחי ? רוצים לגלות איך מטילדה התגברה על הטרופדרוס?
את זה תקראו לבד...

במקום זה אני רוצה לתאר לכם את דמותה של מטילדה :
מטילדה היא ילדה יפה וחולמנית וטובת לב עם שער כהה וארוך, נמוכה,
עוזרת לזולת, יצירתית וחכמה. אוהבת לקרוא ספרים מכל המינים (בעיקר של מבוגרים),
מטילדה גדלה בבית חסר השכלה, עם הורים איומים ונוראים ועם אח גדול שקוראים לו מייקל (שגם הוא לא כל כך נחמד).
הוריה של מטילדה מזניחים אותה והם לא אוהבים לקרוא, ואפילו מפריעים לה לקרוא!
אביה, של מטילדה אפילו פעם קרע לה ספר סיפריה ואמר שהיא צריכה לחסוך כסף על הנזק אפילו שהוא גרם לזה. ציטוט: "בפתאומיות מפחידה התחיל לתלוש את דפי הספר כשהוא תופס בידו בכל פעם חופן דפים וזורק אותם לפח האשפה." הוריה תמיד מזלזלים בה צועקים וכמעט מרביצים...

אבל למרות הכל מטילדה לא מתיאשת והופכת להיות ישרה ומצטיינת (היא כבר היתה כזאת), אבל היא מוצאת אהבה במקום אחר ממורתה העלמה ג'ני מרשמלו, וגם פתאום העלמה טרופדרוס המנהלת המוזרה והמפחידה מתחילה ללמד אותם ומטילדה מצליחה אפילו להרשים אותה.
מטילדה מצליחה להיתגבר על כל המכשולים וסוף סוף מקבלת אהבה. ציטוט: "מטילדה זינקה אל בין זרועותיה של העלמה מרשמלו וחיבקה אותה, והעלמה מרשמלו חיבקה אותה בחזרה."

בחרתי את הדמות של מטילדה כי אני מעריצה את היכולת שלה לא להיות מדוכאת ולמרות הכל למצוא אהבה.
למדתי ממטילדה להתמיד במטרה ולא לותר, ולא להתייאש כשקשה.


התחברתי לספר כי הוא מותח ומרגש. הספר עזר לי להתמודד עם קשיים. למשל: עצב, כי מטילדה התמודדה עם הרבה עצב כי ההורים שלה התאכזרו אליה ולא התיחסו אליה, ולמרות הכל היא הצליחה לשמוח ולהמשיך בדרך שלה ולקרוא הרבה, למרות שההורים שלה בכלל לא העריכו מה שהיא עושה. ציטוט : "את אף פעם לא מפסיקה לקרוא?".
יש בספר מוסר השכל והוא :תמיד אפשר למצוא אהבה. למדתי שגם צריך להעריך את ההורים שלנו שהם נחמדים בניגוד להוריה של מטילדה. ציטוט:"אבא אולי אתה יכול לקנות לי ספר? בשביל מה את צריכה ספר מחורבן? בשביל לקרוא, אבא. מה רע בטלוויזיה לכל הרוחות? יש לנו טלוויזיה נהדרת"


אני ממליצה לכם לקרוא את הספר "מטילדה" כי הוא ספר שכיף לקרוא אותו.
מקווה שתהנו הנאה רבה...

לפני 12 שנים•בלו-בלו
מטילדה

מטילדה

רואלד דאל

יהיה מי שישאל - מתי אני מבוגר מידי בשביל לקרוא ספרים של רואלד דאל? והתשובה: אף פעם. אתה אף פעם לא מבוגר מידי בשביל הספרים המצחיקים והחכמים של דאל, שאין בהם טיפה של בנאליות והם מלאים בחכמה ושמחת חיים. מבין כל הספרים שקראתי של דאל, בחרתי לכתוב ביקורת קצרה דווקא על מטילדה. זה אמנם לא הספר הכי טוב שלו, אבל הספר החביב עליי (לפחות כרגע, אני לא מבטיחה שלא אשנה את דעתי). קשה לבקר את הספר בלי לכתוב כמה מילים על העלילה, אבל אני אישית שונאת ספויילרים, ואני לא רוצה לחשוף כלום עבור מי שעוד לא קרא, אז אסתפק במילה אחת: מומלץ!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Michal
מטילדה

מטילדה

רואלד דאל

שוב, הספרים של רולאד דאל כובשים אותי באמיתיות שלהם. הספר מטילדה מלא באימרות נכונות (גם לימינו) המעידות על חוכמת חיים, רובם בוקעים מפיה של הילדה המחוננת הקטנה ומוסיפים לקסמה הגדול, לאישיותה המיוחדת ולבגרותה הרגשית.
מטילדה הוא ספר מצויין מכל הבחינות. הוא כתוב בשפה שגם ילדים יכולים להבין, ללא גלישה למשלב נמוך; הוא מצחיק ומבדר, ומעביר מסר חשוב: בכל אחד טמון כישרון, אותו הוא צריך לנצל לטובת הזולת, ותמיד יימצא מישהו שיעריך את כישרונו.
ספר שכיף לחזור לקרוא אותו שוב ושוב. מומלץ!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אופיר
מטילדה

מטילדה

רואלד דאל

איזה ספר מעולה!
אני יודע שיש אנשים שאומרים שזה ספר של בנות, אבל הוא כתוב ממש יפה ומצחיק.
מטילדה היא גיבורת הסיפור, והיא מחוננת. היא מסוגלת לעשות דברים מדהימים ולהזיז דברים בכוח המחשבה. הספר גרם לי לקרוא בו שוב ושוב מרוב שהוא יפה ומסקרן גם אחרי הפעם הראשונה, השנייה ואפילו השלישית.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•סנורקה (זה עדיין דניאל, אל תתגעגעו יותר מדי:))
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“ספר מעולה!”

48/87
ביקורות על מטילדה
הבאה
טולי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“ספר מדהים על ילדה מדהימה בשם מטילדה. הוריה של מטילדה לא שמו לב אליה. מטילדה היא ילדה שקוראת בכמויות.”