ביקורת ספרותית על חיי מדף מאת נעה ידלין
ספר לא משהו

---

תחושה אופטימית אופפת אותי, שקרוב היום שבו אצליח לפצח (ולנסח !) את הבסיס המשותף לרוב הסופרים הישראליים מדור "הגל החדש", העכשווי; נראה לי שזה הולך להיות משהו שקשור לעומס "התובנות" שהם מלעיטים בהן את ספריהם ומהם – ישר עלינו; מעין מוטאציה גנטית מוקצנת ומופרכת של "פולקלור אמרות השפר בבסיסי צה"ל", עליהן נהגנו להסתלבט בטירונות ולעיתים אפילו ביומיום של השירות ("הבסיס הוא שלך – השכם להרגו !" וכיוצא באלה), בפרט אם שובצת כקלבני"ק מקומבן ונותר לך שפע של זמן להשקיע בקריאת "יצירתו" האחרונה של הרס"ר עבאדי, או אפילו להשתתף בועדת החירום שקבעה את "עיצובה הגראפי" (עלק).

לא, אני מתכוון ברצינות : אחרי שקראתי שניים של הייטנר, שניים של בוסי, אחד של אשרי, אחד של ידלין ונחשפתי לעוד שני תסריטים של האחים לוי (רשף והשני), נראה לי באופן די מבוסס, שמה שהחברה' האלה מנסים לעשות בעיקר, הוא לפרסם את כל הגיגי-התחת של חבריהם המטורללים, שנאספו משלל מסגרות חייהם השונות ולגרום לקורא להתבאס מהקטע של איך-לא-היה-זה-הוא-שחשב-לפרסם-את-החרטה-הזאת-קודם... והרי זה כל כך בסיסי ומתבקש ! כמו האהבלים האלה שנוסעים בעגלות מימי המצאת הרכב, אבל טורחים לתלות מאחורה שלט שאומר – "טרנטה – אבל לפניך !"...
העלילה של הספר היא משנית לחלוטין לדידם, פלטפורמה מקרטעת, שתפקידה הבלעדי אינו אלא לשאת את קלסר זנבות המחשבה המעייפים הללו, שפע עצות-חינם לחיים טובים, רק שלך תזכור את הכל אח"כ... נכנס מפה ויצא משם.

נעה ידלין, עורכת ב"מעריב" ובעלת טורים ובלוגים עם שיעורי צפייה ותגובה גבוהים, היא מישהי שאת האג'נדה שלה טרם הצלחתי עד כה לפענח. היא לא לגמרי פמיניסטית, לא לגמרי ליברלית, לא לגמרי שמאלנית והחומרים שהיא מפרסמת נגועים תמיד בכל מיני 'הפוכות' כאלה, שמצריכות לפעמים תואר שני בבלשנות מהסורבון כדי להבין את המשתמע.
הספר הזה שלה, "חיי מדף", מלבד הבעייתיות שתוארה כאן בשתי הפסקאות הראשונות, ממשיך גם את אותו הקו של טוריה : אתה קורא וקורא ואינך יכול ולו לרגע להשתחרר מהמחשבה, שהכל כאן נכתב בהפוך על הפוך, שבטח יש פה איזושהי היפכא-מיסתברא נסתרת ובקיצור – שמישהו החליט לערוך לך בחינת אינטליגנציה אד-הוק ובטח גם יבוא אח"כ להכות לך בטוסיק במקרה ולא עמדת בציפיות... למשל – אצל ידלין, עולם הספרות דהיום מורכב מסופרים-וונאביז וממבקרים זבי חוטם בני 22... פה ושם ניצב לו בשטח גם איזה מבוגר אחראי בגיל העמידה, אבל גם הוא סוחב קופת שרצים מכובדת על הגב ושיקוליו באשר לקידומו של סופר מסוים או לריסוק הקריירה שלו באופן מיידי – מפוקפקים לכל הפחות. האם ידלין מרמזת על עצמה ? על הערכתה העצמית ? כותבת מראש מה היא חושבת על מבקריה שלא נטרח בכלל ?!

דוגמה נוספת : גיבורת הסיפור, איזו דגנית אחת, מקבלת תשובה שלילית מאיזה מו"ל חשוב, כי לטענתו, העלילה של הרומן שלה לא הגיונית. ולמה זה ? משום שהנרטיב שעליו מתבססת העלילה עוסק בחברות בלתי אפשרית כביכול, שנרקמת בין נערה צעירה מבית טוב ובין איזה הומלס שהיא פגשה במקרה בבית חולים. יופי. אבל מהו הנרטיב של ספרה של ידלין ? עובדת זוטרה במוסף ספרותי, שתרה כל הספר אחרי סגן העורך של המוסף, בחור אניגמאטי שאותו היא בקושי מכירה... כן, זה לבטח הגיוני.

אלא שהדבר החמור ביותר בספרה של ידלין, מלבד התובנות המטרחנות והכתיבה המוגזמת לגמרי בשפת הרמזים, הוא ש"חיי מדף" הוא פשוט ספר משעמם. יתכן והעוסקים בתחום המולו"ת ימצאו בו עניין, אבל ככה להמונים ? סיכויים לא סבירים, בואו נאמר בעדינות. ספרו של אשרי "זה ייגמר בבכי" למשל, שעוסק בחומרים דומים, הוא הרבה יותר מעניין והרבה פחות יומרני.

נ.ב. בונוס :
להמחשה ורק למקרה ואראה עצמי מועמד לפרסם איזו פרוזה מטופשת ובעלת משקל נוצה יום אחד, הנה "תובנה" אחת משלי, ככה בכיף - ובכן כשהייתי בגיל תיכון ולכל הבנות השוות בשכבה היו חברים חיילים כמתבקש, ניסח חברי הטוב יובל את "משל התפוחים הרקובים" : הוא היה הראשון מבינינו ששם לב לכך, שבסופי שבוע שבהם היו יוצאים החברים-חיילים הביתה, הבנות לא היו משתינות לכיוון של אף אחד מאיתנו, חבריהן לכיתה; אך לעומת זאת כשהיה להן ברור, מעבר לכל ספק, שבשבת המסוימת החבר נשאר בבסיס - הן לפתע היו מצלצלות לכולנו בטון מתקתק ובמבע מתחנחן והיו שואלות כבדרך אגב - "אז מה עושים הערב ?"...
יובל עשה מזה משל שלם שבעיקרו דימה אותנו, הבנים התיכוניסטים כאמור, לתפוחים רקובים - אותם תפוחים שצנחו מהעץ ושאף אדם שפוי בדעתו לא יטרח להושיט אליהם יד, לפחות כל עוד נותרו תפוחים תלויים וטריים במקביל; רק במקרה שנגמרו השניים ותיאבונו טרם שכח, יתכן וישקול בחיוב גם לטעום את אלה שנפלו זה מכבר...

הסיפור הקטן הזה עשה לו כנפיים ושרד בתיכון גם הרבה שנים אחרי שיובל עקר לחדרה, אני לתל אביב ועוד כמה מהחברה' עזבו בכלל לחול'.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על חיי מדף