כשסיפרתי לחברה שלמדה מחשבת ישראל על הספר הזה, היא אמרה לי משפט די מדהים: כל הסטודנטים שלומדים בחוג למחשבת ישראל מתחילים לשנוא את היהדות. אמירה מפתיעה ולמרות שאני חילונית גמורה היא גם עשתה לי צביטה בלב ונראה לי שאין צורך להסביר למה. מה שכן צריך להסביר זה מדוע היא אמרה את מה שהיא אמרה, אילו דברים ביהדות יכולים לגרום לתחושה שלילית כל כך חזקה. אז נכון, אני כחילונית לא לגמרי מופתעת מתחושת הרתיעה כלפי הדת היהודית, שערכיה משתקפים לא פעם בפסקי הלכה אבסורדיים, בקביעות מקוממות, למשל בכל הקשור למי שאינו יהודי (היזכרו ב"הלכות הריגת גוי" שדובר עליהן לאחרונה) ועוד כהנה וכהנה דברים, אך עדיין טבועה בי התחושה שקיימים גם צדדים יפים ביהדות ומפליא שסטודנטים שלומדים את התחום לעומק, מפתחים תחושה כל כך חד צדדית (כמובן, קיימת האפשרות שחברתי הגזימה בדבריה ובכל זאת נראה לי שיש טעם להתייחס אליהם ברצינות).

כאמור, השיחה הזו התקיימה בעקבות הקריאה בספר "הדת קמה על יוצריה". ספר שמצליח להסביר היטב מה מקומם בדת היהודית. הוא מציג את עקרונות ההלכה היהודית ומראה שהיא מבוססת על ערכים שרחוקים מרחק שנות אור מהערכים של חברה נאורה המכבדת זכויות אדם ומאמינה בשוויון בין בני האדם (ולא בעליונות העם היהודי ובעליונות הגבר). הדברים האלה אינם בגדר חידוש, אך זה רק ברמה העקרונית. אני מצאתי עניין רב לקרוא ציטוטים מדברי חז"ל על נושאים שונים, כמו יחס ההלכה לחילוניים ולבני עמים אחרים, יחסה לנשים, לבעלי מום, לגרים, לבעלי חיים. מה אומר לכם? לא תענוג גדול לקרוא את זה. בכל הקטגוריות האלה בלי יוצא מן הכלל ההלכה לא יוצאת טוב. הומניזם? רחמים? אמפתיה לבעלי חיים? לא בבית ספרנו. ואם חשבתם שבחלוף השנים דברים השתנו, תחשבו שוב. ציטוטים של הרמב"ם ושל פוסקים בני דורנו המצויים גם הם בספר יוכיחו זאת. אותם עקרונות ואותן הכרעות מקוממות מוצאים את מקומם גם אצלם.

אחד הדברים שציערו אותי ביותר הוא הפרשנות של הרמב"ם לציווי "ואהבת לרעך כמוך", משפט חשוב ויפה שכולנו גדלנו עליו. מה רבה הייתה האכזבה לקרוא שההגדרה של רע כל כך מצומצמת: רעך הוא יהודי שומר מצוות בלבד. ואם הוא אינו שומר מצוות? "מצווה לשנאותו". גם הפסוק החשוב "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" זוכה לפרשנות מצמצמת: הגר המדובר הוא לפי חז"ל גר שעבר תהליך גיור והפך ליהודי כמעט לכל דבר ועניין (גר צדק) ואילו גוי שלא התגייר, אלא מאמין בתורה וקיבל עליו שבע מצוות בני נח (גר תושב), אין מצווה לאוהבו.

ואולי זה המקום להרחיב על היחס ללא יהודים – לגויים, אשר לו מייחד הכותב פרק בספר:
הגויים נתפסים כבעלי תכונות ביולוגיות שונות מאלה של היהודים ובעלי תכונות ערכיות שונות. הביסוס לכך הוא פסוק מספר יחזקאל: "בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל, כ"ג, 20). כלומר, הם נדמו בעיני חכמים לבהמות וכל היחס אליהם נגזר מכך. מבחינת החוקים: רוצח אדם דינו עונש מוות אלא אם הוא רצח גוי. במקרה זה הוא אינו נענש בבית דין. וכן: גוי הנמצא בסכנת מוות, כגון אם נמצא בבור עמוק, אין מצילים אותו: "הגויים... לא מעלין (מהבור) ולא מורידים (אל הבור)". וגם בימינו הגישה לא השתנתה: הרב עובדיה יוסף, לדוגמה, קבע כי כהן המברך את העם בבית הכנסת, ידיו צריכות להיות נקיות מעוון הריגה, אך הריגה לצורך העניין היא הריגה של יהודי בלבד. הריגת גוי אינה פוסלת את הכהן לברך את העם בבית הכנסת.

כותב הספר, ירון ידען, מתקומם בספר נגד העובדה שהרבנים בימינו, אף על פי שנראה שלחלקם קשה עם חלקים שונים בהלכה, אין להם את האומץ להתנער מהם ולומר שיש לשנות אותה. גם אם הם נוטים לשוויון ולהגינות, ברוח ימינו, הם אינם עושים את הצעד המתבקש הזה. ומכיוון שלדת יש דריסת רגל במוסדות המדינה – בתי הדין הרבניים הם הדוגמה המובהקת לכך – יש לקיבעון הזה של אנשי הדת רלוונטיות גם לחילוניים, שנאלצים לעתים לסבול מנחת זרוען של תפיסות מפלות ומקוממות להחריד. הכותב מצביע על האבסורד שיש ביחס של החילוניים כלפי הדת והדתיים. החילוני מאפשר לרבנים, שמחזיקים בעמדת ההלכה כלפי החילוני – עמדה מתנשאת המצדיקה אפליה נגדו – להשפיע על חייו ולהחליט החלטות הנוגעות לו, שלא לדבר על הערכים השונים המנחים אותם, ערכים שאין בינם לבין ערכי האדם החילוני דבר (אם למנות כמה מערכי החילוני: שוויון, הומניזם, שלטון החוק, חופש). נראה שהכותב מנסה לפקוח את עיניהם של החילוניים ולהבהיר להם במה באמת מאמינים הרבנים (וגם אם לא מסכימים, הרי שעדיין דבקים), המצטיירים להם כאנשים מתונים וסובלניים.

במהלך קריאת הספר תהיתי מדוע הכותב לא מזכיר זרם חשוב ביהדות שבעצם יישם הלכה למעשה את רעיונותיו. והכוונה היא לזרם הרפורמי. הזרם הזה היה אמיץ מספיק לומר שחלקים מההלכה אינם מתאימים עוד לימינו. הם מבטאים ערכים שהיו מקובלים לפני אלפי שנים אך לא כיום, ולכן אין ליהודים מחויבות לנהוג על פיהם. כך ביחס למעמד האישה, ביחס לרעיון של עליונות העם היהודי (הרפורמים ויתרו על הרעיון של העם הנבחר) ועוד. כך הדת לא תקום על יוצריה, כפי שהוא רוצה.

אסיים בציטוט מגב הספר: "ספר זה מעניק בסיס ותשתיות ידע למי ששייכות, זהות, דת ולאום טורדים את מנוחתו". יש לציין שגם הוא עצמו טורד מנוחה ומנפץ איזה סוג של מיתוס עצמי שיש לנו לגבי עצמנו (לפחות לחלקנו) בכל הקשור לערכים של דתנו (ובכוונה אינני אומרת של עמנו, כי יש הבדל. רובו של עמנו כיום אינו דבק בערכים המבוטאים בספר, כך לתחושתי לפחות). הוא כמובן גם מאפשר להבין טוב יותר ולא להיות מופתעים מקביעות שונות של רבנים ומעמדות של מפלגות דתיות, למשל ביחס לעובדים זרים וביחס לקדושת החיים של מי שאינו יהודי.

ספר מעניין, שמאפשר הצצה, די נדירה לדעתי, לעולמם ולנפשם של תלמידי ישיבה חרדים. את הספר כתב ארי איתן, תלמיד ישיבה בעברו, חרדי לשעבר, שהחליט לנטוש את העולם החרדי (אך נשאר דתי), משום שלדבריו אצל החרדים עבודת השם היא טכנוקרטית ולא הכרתית, נטולת התבוננות ומחשבה אמיתית ולא רוחנית כפי שהיא מתיימרת להיות. התובנה הזו משתקפת יפה בספר, שמתמקד בתופעה מכוערת במיוחד בחברה הזו והיא הגזענות הקשה של החרדים האשכנזים כלפי הספרדים, תופעה שאיתן למד להכיר היטב על בשרו.

סיפור העלילה מסופר מנקודת מבטו של ציון טהרני, אברך ספרדי בן 17, שלשמחתו הרבה הצליח להתקבל לישיבה אשכנזית מהוללת, במסגרת המכסה המותרת (יש מכסה לספרדים). מהר מאוד הוא מגלה שאין לו הרבה על מה לשמוח וסובל קשות מבדידות ומעלבונות מצד האברכים האשכנזים, שלא רואים בעין יפה את נוכחותם של ספרדים בישיבתם. נחמה מסוימת הוא מוצא בספרדי נוסף שלומד בישיבה שאליו הוא נקשר בכל לבו.

אמנם הספר סובב סביב נושא הגזענות, אבל יש בו יותר מזה. מכיוון שהוא כתוב כיומן, הוא מאפשר להיכנס ממש לתוך נפשו של הגיבור, להתוודע אל דמותו התמימה והטובה וללמוד מקרוב על קשייו של בחור חרדי צעיר. בין השאר הוא מתאר סיטואציה שבה הוא לא הצליח לשלוט על יצרו ולהסיט את המבט מנשים שראה בשוק. הוא מתוודה על כך בכאב לב גדול ובייסורי מצפון קשים, שהם ממש נוגעים ללב, אבל למען האמת גם די משעשעים. אני גם התרשמתי מהעבודה הפנימית הרבה שהוא עושה. הוא עסוק מאוד בחשבון נפש ובבחינה עצמית לא רק של מעשיו אלא גם של מחשבותיו. הוא מנסה להתנקות מכל מחשבה שאינה טהורה, שאינה עומדת בדרישות המחמירות של הציוויים הכתובים במקורות. הוא מנסה להשיג שליטה מוחלטת בתודעה שלו, שאותה הוא מייעד להתרכזות בנשגב, ברוחני, בעבודת האל. לפי הספר נראה שזו ממש עבודה קשה להיות חרדי (או יותר נכון חרדי טוב, כזה שחשוב לו לעמוד בסטנדרטים המצופים ממנו).

אבל מעבר להכול, גולת הכותרת של הספר הזה היא ללא ספק כישרון הכתיבה של איתן והשליטה שלו בעברית. הספר כתוב בשפה עגנונית, בעברית שורשית מקסימה ורבת הוד. עברית שנטועה במקורות. הוא משתמש בה במיומנות רבה ומוכיח שהיא שפה עשירה מאוד ובעיקר יפה מאוד.

הספר כאמור מעניין אך יש לי כמה נקודות ביקורת והעיקרית שבהן היא שנראה שהוא נכתב למטרה מסוימת. הוא מכוון להעביר מסר לקוראים, להסביר להם את התהליך שעבר על הכותב, קצת כמו סיפור עם מוסר השכל. אבל זה נסלח מבחינתי, כי לספר יש בסיס אוטוביוגרפי חזק וזה קשה לספר את הסיפור האמיתי ובכל זאת לא ממש לספר אותו כסיפור בעל מוסר השכל.

לסיכום, ספר מעניין למדי, כתוב נפלא ושווה קריאה לכל מי שהנושא מעניין אותו או שכאמור יכול ליהנות מהעברית המשובחת בסגנון העגנוני המיוחד.

לבי לבי עם דוד בן גוריון, שאחרי מותו נאלץ לספוג האשמות איומות כאלה. חוץ מלכתוב שהוא רוצח המונים נכתב עליו בספר הזה כמעט הכול. הוא מואשם ב: חרחור מלחמה (!), העדפת האינטרס האישי על פני זה הלאומי (גם במחיר לאומי כבד), שימוש ציני בניצולי שואה, מניפולציות וספינים, תאוות שררה שאינה יודעת גבולות וכנראה שלא מניתי את הכול. אבל מה שבאמת מעציב פה ואפילו מפחיד זה שהספר הזה פשוט משכנע! כמו כתב אישום שנכתב בידי פרקליט חריף, יסודי וקפדן, הוא מציג טענות ומוכיח אותן אחת אחת, תוך התבססות על ראיות ועדויות, בלי להותיר שום פתח להסבר חלופי. כל הסבר אחר שיכול לעלות בדעת הקורא, קורס לו באחת.

הטענה המרכזית של הספר היא שהיריבות הפנימית בין בן גוריון ו"היישוב המאורגן" לבין התנועות הפורשות, האצ"ל והלח"י, ורצונו לחסל אותן, הניעו אותו לבצע מהלכים שהזיקו לאינטרס הלאומי. ולמרות שהוא היה מודע לסכנות שטמונות במעשיו, הרצון שלו להיפטר מיריביו ולעמוד בראש המדינה שתקום היה כה חזק, שהוא גבר על כל שיקול אחר, חשוב ככל שיהיה. וזה נכון גם אם ההשלכה הישירה למעשיו היא סיכון חיי אדם רבים. למשל: ההחלטה להכריז על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. ההחלטה הזו הייתה לכל הדעות מסוכנת מאוד, שכן היישוב היהודי בארץ לא היה מוכן להדוף את צבאות ערב שעמדו לתקוף אותו בעקבות ההכרזה. יועצים צבאיים יעצו לו ולהנהגת העם באותה תקופה, לדחות את ההכרזה, כדי לאפשר ליישוב להתארגן, להתחמש ולהכין עצמו טוב יותר למלחמה. למרות שעל השולחן היו אופציות אחרות ולמרות שהעיד על עצמו שהוא לא ישן בלילות מרוב דאגה, בן גוריון דחף בכל כוחו ועשה כל תרגיל פוליטי אפשרי כדי למנוע דיון אמיתי בסוגיה ולהכריז על הקמת המדינה בתאריך זה. וכל זה למה? על פי המחבר, בן גוריון חשש שבגין יכריז על הקמת המדינה לפניו (הוא אכן תכנן זאת) ולמעשה ינשל אותו מהנהגת המדינה. בן גוריון גם תכנן לחסל את האצ"ל ורק בראשות מדינה ריבונית הוא היה מקבל לגיטימציה מלאה לעשות זאת. הכותב מציין שהיסטוריונים אחרים שכתבו על בן גוריון ראו בעין יפה את הסיכון שלקח והתייחסו אליו במונחים של "חזון", "ראיית הנולד" ו"נחישות", אבל הוא, הכותב, רואה בפרשנות זו פרשנות שנודף ממנה ריח של פולחן אישיות.

אין מה לומר. הטענות שלו משכנעות, וחבל שכך. כי לא נעים לחשוב על בן גוריון ככה. לא נעים לחשוב שכנראה כל המנהיגים הם גם פוליטיקאים ושהציניות והספינים הם חלק מהדי.אן.איי שלהם. לא נעים לחשוב שאין הנהגה לא כוחנית, לא מניפולטיבית, ללא מניעים נסתרים וללא העמדות פנים. אבל דווקא בגלל שהתזה כל כך משכנעת, היה מעניין אותי לשמוע את הטיעונים הנגדיים. הרי ברור שהיסטוריונים אחרים, שאת דבריהם הכותב מנגח, היו משיבים לו. אולי הם היו מערערים חלק מהטענות. אבל זו כבר הערה שאינה נוגעת לספר עצמו, הרי הוא את שלו עשה.

יש לציין שהספר הזה דורש מאמץ מסוים בקריאה. הוא פורש חישובים פוליטיים סבוכים יחסית, טכסיסים, ספינים, וצריך לעקוב בריכוז אחר התרחישים המפורטים בו. יחד עם זאת, אפשר ללמוד ממנו לא מעט על המצב המדיני-פוליטי של ימי טרום הקמת המדינה, על האווירה בארץ, על הפחדים ששררו כאן בשנות הארבעים ובמיוחד בשנים 47-48 ועל המאבק הקשה בין האצ"ל לבין ההגנה.

כמה הגיגים לאחר קריאת הספר המופלא-משובח-מופתי הזה:
1. אי אפשר שלא להתרשם עמוקות מהיכולת של עמוס עוז לזכור לפרטי פרטים את קורות חייו (וכבר ציינו זאת לפניי). האיש הוא פנומן. בור סוד שאינו מאבד טיפה. נדמה שכל דבר שנקלט בעיניו, נצרב בזיכרונו. כל מחשבה שעלתה במוחו, כל הבחנה וכל תובנה שבאה בעקבותיה, כולן נשמרו במוחו במשך עשרות שנים. בגיל 60 (גילו בעת כתיבת הספר) הוא מסוגל לתאר תיאורים מפורטים של סצנות מחיי משפחתו ובכלל מקורותיו כילד ברמת דיוק יוצאת דופן. איך נראו הרהיטים בדירה, מה לבש כל אחד, מה אמר ואיך אמר, תנועות הגוף והבעות הפנים, הצבעים-הריחות-הקולות מבחוץ ועוד ועוד. סצנות ארוכות שמתועדות כמו במצלמה, בליווי פרשנות אישית שלו לדברים. לא יכולתי שלא לתהות איך עובד המוח שלו. נראה שבכל נקודת זמן הוא מסוגל לקלוט, לפענח ולקטלג נפח אדיר של נתונים, ולשלוף אותם מאוחר יותר ליצירת סצנות היזכרות ארוכות מאוד. אם להפנות רגע את המבט אליי, נדמה לי שכל הזיכרונות שלי הם זיכרונות קצרים מאוד. לא יותר מכמה דקות בודדות וגם זה עם חללים גדולים באמצע וללא ערוצי מידע שלמים שעוז מצליח לקלוט ולזכור. אם הייתי חוקרת מוח, אין לי ספק שעוז היה אצלי במעלה רשימת המועמדים הפוטנציאליים למחקר.

2. המשפחה של עוז כל כך נוגעת ללב, שקשה לתאר. כל כך עניין אותי לקרוא עליהם עוד ועוד, להכיר אותם, להבין אותם, וכן, גם לתמוך בהם. ממש הרגשתי צורך להיכנס לסיפור ולעשות משהו, אני אפילו לא יודעת מה. במיוחד התעצבתי על האב, דמות מקסימה, אוהבת ואופטימית שהחיים לא האירו לה פנים, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה רגשית. גילויי האהבה שלו לבנו הם פשוט מרגשים עד דמעות, ולכן קצת קשה לקרוא את הלעג של עוז כלפי כמה ממנהגיו. גם בהקשר זה, עוז ראוי להערכה רבה, על יכולתו להחיות את הדמויות, להעביר את מורכבותן וליצור אצל הקוראים עניין ורגש רב כלפיהן.

3. עוד עניין מעורר התפעלות הוא הצד האינטלקטואלי של כל הסובבים את עוז בילדותו. נראה שהוא חי בסביבה אינטלקטואלית לעילא ולעילא, סביבה שבה רווחה הבקיאות בתחום מדעי הרוח, ודיונים על ספרות, שירה, פילוסופיה ותורות אידיאולוגיות שונות היו דבר שבשגרה. לאור זה, קל יותר להבין איך הפך עוז לדמות כל כך מעניינת, רגישה ובעלת שאר רוח.

לא נותר לי אלא להוסיף שאני מצטרפת לכל הסופרלטיבים שכתבו כאן על הספר לפניי ולקוות שאמצא עוד ספרים ברמתו.

ספר מקיף ומרתק. הוא מציג את הסוגיות המרכזיות בחקר הנאציזם ולמעשה מהווה מעין מבוא למתעניינים בתחום אשר רוצים להבין מה השאלות שמעסיקות את ההיסטוריונים שחוקרים את התופעה. מה בעצם הם חוקרים ומהן נקודות המחלוקת ביניהם. ולא רק זה. הספר מציג יפה את מה שמסתתר מאחורי הבחירה בשאלות המחקר. רואים בו יפה עד כמה הרקע האידיאולוגי והשייכות הלאומית/פוליטית של ההיסטוריונים משפיעים על נושאי המחקר שלהם, על אופן הניתוח של העובדות ועל המסקנות שאליהן הם מגיעים. ואכן, לאורך כל הספר אפשר לראות שיש משמעות למוצא של ההיסטוריון, כמו גם לתקופה שבה הוא פעל, שכן יש גם "אופנות" במחקר והעדפות שונות לאורך השנים.

אופי הספר יוצר קריאה מאתגרת ומעוררת מחשבה. לא מדובר בספר היסטוריה מהסוג המוכר, המציג בעיקר את ה"עלילה", את העובדות המרכיבות את ההתרחשות ההיסטורית. יש בו גם את זה, אבל זה לא העיקר. העובדות המוצגות מוצגות כדי לבסס את הגישות בחקר הנושאים המדוברים. תוך כדי קריאה אי אפשר שלא לחשוב מי מהחוקרים צודק, איזו פרשנות מתיישבת עם העובדות ואיזה לא. אני מצאתי את עצמי עוצרת, חושבת, מתלבטת ולא פעם גם מתקוממת, כשהיה נראה לי שההיסטוריונים בוחרים להתעלם מעובדות מסוימות. אבל ייאמר לזכותו של הכותב בועז נוימן שהוא הצליח לפוגג מהר את התחושות השליליות, שכן הוא הציג בספר את נקודות החולשה של כל גישה וגישה, ובמילים אחרות, את הביקורת עליה. הוא פשוט הצליח לגעת בכל הנקודות שעוררו תרעומת ולמעשה העלה על הכתב את כל המחשבות שעלו אצלי, כך שלא נותרו נקודות מקוממות שלא הייתה התייחסות לבעייתיות שלהן.

אחת המחלוקות העיקריות שהספר עוסק בהן סובבת סביב השאלה מה גרם למדיניות החוץ התוקפנית של המשטר הנאצי ובמיוחד להחלטה לצאת למלחמה, ומה הביא לפתרון הסופי של "הבעיה היהודית". לפי גישה אחת, התוקפנות הנאצית היא הוצאה לפועל של תוכנית שהגה היטלר ושאותה הוא פרש בכתביו ובמיוחד במיין קמפף. כלומר, הייתה כוונה מראש לצאת למלחמה ולחסל את היהודים. גישה זו נקראת הגישה האינטנציונליסטית (מלשון intention, כוונה). לעומת זאת, יש הגורסים שהתמונה הרבה יותר מורכבת. שאי אפשר להתייחס לכתביו של היטלר כאל השקפת עולם, אלא יש לראות בהם אמצעי תעמולה לגיוס תומכים ותו לא. לפי חוקרים אלה, הפעולות של המשטר, ובכלל זה רצח היהודים, אינן תוצאה של כוונה, אלא יותר תוצאה של דינמיקה מורכבת בין כל הגורמים בחברה – הצבא, בעלי ההון, ההמון, דינמיקה הקשורה במניעים כלכליים, בניסיון של היטלר לרצות כל פעם גורם אחר ובהתנהלות אופורטוניסטית. כלומר, נוצר מעין כדור שלג שלאף אחד לא הייתה שליטה אמיתית עליו. זו הגישה הפונקציונליסטית. שתי הגישות הללו נבדלות ברמת האחריות שהן מטילות על קובעי המדיניות באותה תקופה ואולי לא רק עליהם, וליתר דיוק, לפי הגישה הפונקציונליסטית, "אין למעשה נקודת 'התחלה' שממנה אנו יכולים להתחיל להאשים מישהו כאחראי לפשעים שהתרחשו. האשמה מתפזרת ומתחלקת בצורה שווה פחות או יותר בין חלקיה השונים של המערכת. בניתוח מערכתי נראה שכולם אשמים ואף אחד לא אשם. בצורה הגסה ביותר נוכל לומר – המערכת אשמה!" . כאן מעניין מאוד לראות ששתי הגישות שונות זו מזו גם בהתפלגות החוקרים המצדדים בהן. בגישה הפונקציונליסטית בולטים מאוד החוקרים הגרמנים.

נושאים נוספים שהספר עוסק בהם: האם המשטר הנאצי הוא ייחודי וחסר תקדים במאפייניו? אם כן, האם אפשר לראות בו מעין "תאונת עבודה" שאירעה במהלך ההיסטוריה הגרמנית או שלאופי הגרמני היה חלק בהיווצרות התופעה והיא לא במקרה קרתה בגרמניה? פרק שלם מוקדש לדרך הגרמנית המיוחדת. מרתק לקרוא את הניתוח שמוצג פה על ההבדלים המהותיים בין תפיסת העולם הגרמנית לבין זו האנגלו סקסית והצרפתית. פרקים נוספים מוקדשים להשוואה בין המשטר הנאצי למשטרים אחרים: למשטר הקומוניסטי ולמשטרים פאשיסטיים. פרק מעניין נוסף עוסק בגישה הדוגלת ב"נרמול" חקר הנאציזם. הכוונה לניסיון לחקור את הנושא ללא נקיטת עמדה ערכית-שיפוטית וברצון לחקור את החברה האזרחית בתקופה ההיא, לבדוק כיצד נהגו האנשים בחיי היומיום שלהם תחת המשטר הנאצי ובהתייחס אליו. פרק זה מעלה גם את שאלת ההתנגדות של האזרחים הגרמנים וליתר דיוק, אילו פעולות אפשר לראות כפעולות התנגדות. מעניין לציין שאחד ההיסטוריונים הגרמנים הבולטים, ברושַט, ראה גם בפעולות יומיומיות, רגילות, בנאליות, של האזרחים הגרמנים כבעלות אפקט של התנגדות למשטר. מבחינתו, לאור היומרה השלטונית לחדור אל חיי האזרח והפרט יש לראות בשמירה על אורח חיים רגיל פעולה בעלת אפקט של התנגדות ("תנגודת"). גם במקרה זה הכותב נוימן מציג טענות נגד ומביא את דבריו של היסטוריון אחר שניסה להגחיך את טענתו של ברושט וטען שמתוך מושג התנגודת אפשר אפילו למצוא מוטיבים אנטי נאציים בהתנהגותו ובמעשיו של היטלר...

בעיניי מדובר בספר מעולה שנותן תמונה מקיפה ומעמיקה למדי של הגישות העיקריות בחקר הנאציזם. הוא מאורגן באופן ברור והגיוני ומוביל את הקורא באופן טבעי מפרק לפרק ומטיעון לטיעון. ההרגשה אחרי קריאתו היא שאנו מכירים את הנושא על כל היבטיו ובעיקר מכמה וכמה נקודות מבט. ודבר אחרון: בסוף הספר מציג נוימן את הספרים שהוא מחשיב כיצירות מופת בחקר הנאציזם ומקדיש לכל אחד מהם כמה שורות. תוספת מבורכת למתעניינים בתחום.

*מי שרוצה לקרוא כמה פרקים מהספר להלן קישור לאתר של החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בו מופיעים חלק מהפרקים, לא כולם בשלמותם, תחת הקטגוריה "העת החדשה". http://www5.tau.ac.il/wordpress/history/?page_id=223

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. בעיקר בנושא שהוא עוסק בו: פרויד מול היטלר. שני אישים שמעולם לא קישרתי ביניהם. הם היו מקוטלגים אצלי בהקשרים שונים לגמרי. מה לפסיכולוג הווינאי הנודע מראשית המאה העשרים ולדיקטטור רוצח ההמונים שעלה על בימת ההיסטוריה עשרות שנים מאוחר יותר? אז מסתבר שיש קשר, ויותר מאחד. קודם כל, פרויד, שכידוע היה יהודי, נאלץ להימלט מאוסטריה בשל השתלטות הנאצים עליה בשנת '38 (לא לפני שאנשי אס-אס ביקרו אצלו בבית, בתו אנה נלקחה לחקירה, עסקיו וחשבונותיו הועברו לפיקוח "ממונה" והוא איבד חלק גדול מרכושו). יחסם של הנאצים לתורתו גם היא נושא מעניין שהספר עוסק בו (בשתי מילים, הם ראו בו "מדע יהודי", שנכון רק ליהודים).

הקשר הנוסף בא לידי ביטוי ברמה הרעיונית: בין שלל תחומי המחקר והכתיבה של פרויד היה נושא הסמכות. במסגרת זו ניתח פרויד את המנגנון הנפשי שגורם לאנשים להעריץ מנהיגים מסוג מסוים, והכוונה למנהיגים חזקים, בעלי ביטחון עצמי ללא גבולות, מנהיגים שמציעים אמת אחת ויחידה שטובה לכל, שיוצרת אחדות, ושדוחה כל גישה אחרת זולתה. למעשה פרויד חזה את עליית המשטרים הפאשיסטיים, וגם מלחמות העולם שהתרחשו בימי חייו השתלבו בתיאוריה שלו, שכן הוא טען שהנפש האנושית מועדת להיסחף למצב של אלימות ומלחמה (ולכן מצב המלחמה, לשיטתו של פרויד, לא ייגמר לעולם). הספר מפרט את הגישה הזו של פרויד, וזה פשוט מרתק לקרוא איך מבנה הנפש והדחפים שעומדים בבסיסה של הגישה הפסיכואנליטית משמשים להסבר של תופעות ברמה הלאומית והבין-לאומית. (רק כדי להשלים את הרעיון הקודם, פרויד אומר שמצב המלחמה לא ייגמר מפני שאנשים נושאים בחובם מטען של אנרגיה תוקפנית, שאיתה הם יכולים להתמודד בשתי דרכים בלבד: לפרוק אותה על העולם או להמיר אותה לאנרגיה של יצירה. לדברי פרויד מעטים יכולים ללכת בדרך השנייה, ובמיוחד, מעטים הם האנשים שהם בעלי כישורים שמאפשרים להם לעסוק בדברים שיתגמלו אותם על עמלם במידה שתעשה את העסק לכדאי – שהסיפוק מהם עולה על הסיפוק שבפורקן הדחף התוקפני. וכלשון הספר: "כללית, לקרוא ספר או לכתוב ספר אינו יכול לשמש תחליף לשרפת הספרייה – וליתר דיוק לשרפתה בשם רעיון נשגב כזה או אחר").

הספר נע בין תיאור הרעיונות של פרויד בהקשר של פאשיזם, מנהיגות ואמונה באלוהים לבין תיאור חייו בשנתו האחרונה – מהשתלטות הנאצים על אוסטריה ועד מותו בייסורים מסרטן הלסת בלונדון בשנת 39'. יש לא מעט פרטים היסטוריים מעניינים שמוזכרים בספר: למשל, עם עליית הנאצים יהודים רבים ברחבי גרמניה ואוסטריה התאבדו על ידי בליעת רעל. גם במשפחת פרויד העניין נשקל - ונזנח. וגם: נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו סייע למאמץ להבריח את פרויד אל מחוץ לגבולות אוסטריה, ובלונדון, זכה פרויד לכבוד מלכים ואנשים רבים עלו אליו לרגל ובהם סלוואדור דאלי ווירג'יניה וולף.

ומכיוון שעניין האמונה באלוהים אינו שולי התייחסות אליו הכרחית:
בספר מתוארת ההקבלה שעושה פרויד בין סמכות פוליטית לבין סמכות דתית, בין הערצת שליט סמכותי ויודע כל לבין האמונה באלוהים, שגם הוא יודע כל. מבחינתו מקור הצורך בשתי הסמכויות האלה זהה. מדובר בהתמכרות לאב הקדמוני. זהו בעצם ניסיון לשחזר את ההערצה כלפי האב בתקופת הינקות. פרויד רואה באמונה באלוהים של שלוש "דתות האב" סם משכר שיש להיגמל ממנו וחושב שהאמונה מטמטמת את האדם משום שהיא מסיגה אותו בחזרה אל ינקותו. וכאן יש גם נקודה יהודית מעניינת. פרויד רואה ביהדות דת חכמה ומתקדמת יותר מבחינה רוחנית מהנצרות, מכיוון שהאל בה הוא מושג מופשט, פנימי. דבר זה מחזק את כושר ההפשטה של הבריות. לדעת פרויד, אופייה זה של האמונה היהודית מאפשר ליהודים להתבונן פנימה אל הנפש ולהבין אותה, את זאת הם יוכלו לעשות באמצעות הפסיכואנליזה. התבוננות זו, טוען פרויד, תגרום לנטישת האמונה, בשל ההבנה של הצרכים הפסיכולוגיים של הנפש. בכך נתן פרויד חיזוק לטענת משמיצי הפסיכואנליזה, שטענו שזה מדע יהודי (!).

מבחינתי זה היה ספר מרתק. הוא מעשיר, מלא כרימון וזו הייתה חוויה לקרוא אותו. גם מי שאינו סומך את ידיו על התיאוריה הפסיכואנליטית, כמוני למשל, יכול למצוא בו עניין. דמותו של פרויד והתקופה שבה הדברים אירעו, כמו גם הגישה הביקורתית של המחבר הן אולי חלק מהסיבות לכך.

לא כל יום מגלים ספר שמצליח להקסים כל כך, שהקריאה בו היא הנאה צרופה לכל אורכו. במהלך הקריאה ליוותה אותי כל הזמן פליאה על כך שהוא לא זכה לתהודה ונשאר די עלום והדבר נכון גם לגבי הסופר – עדי אבלס - איפה הוא היה עד עכשיו ולמה לא שומעים עליו יותר?! התעוררה בי תחושה שיש פה פספוס אדיר וגם תחושה של אי צדק, שספר כל כך מיוחד וחכם לא זכה להגיע אל כל האנשים שיכלו להעריך אותו ולאמצו אל לבם, במיוחד לאור העובדה שלא פעם ספרים מוצלחים הרבה פחות זוכים להכרה ולחשיפה רבה.

קסמו של הספר נובע לא רק מהעלילה - מה"מה" - אלא ובעיקר מה"איך" – הייתי מרשה לעצמי להפליג ולומר שמדובר פה בלא פחות מאמן. הוא מצליח לנסח אמיתות חיים ולתאר באופן הכי מדויק שאפשר הלכי רוח ומצבים אנושיים – ואת כל זה הוא עושה בהמון חן, במין קלילות וקריצת עין, הומור עדין-עדין, מובלע, מרומז, ובכל זאת נוכח. זו כתיבה מעודנת מאוד, אלגנטית, שבאה לידי ביטוי גם בתיאורי העניינים שבינו לבינה, המנוסחים בטוב טעם מופלא.

גם העלילה והנושאים שהיא מעלה ראויים לציון. בגדול, הספר עוסק בתפקיד של השקר בחיינו. הגיבור, בחור נשוי בן 38, מוצא את עצמו בסיטואציה שבה הוא למעשה מתבקש לשקר לאשתו. זו גילתה שצץ לה פצע מכוער על השפה וכשרוחה נסערת היא שבה ומתלוננת בפניו על כיעורו של הפצע ובלי מילים למעשה מבקשת ממנו שיסתור את דבריה. הוא עושה זאת, למרות שהוא מסכים עם דבריה – הפצע אכן מכוער ברמות, אך בשלב מסוים הוא מרגיש שאין מקום לשקר ביניהם ומתקומם בתוכו מכך שגם בקשר הכי קרוב שיש לו, עם אשתו-אהובתו, הוא נדרש לשקר.

הסיטואציה היומיומית הזו מביאה אותו למחשבות על שקרים נוספים שהוא והסובבים אותו נאלצים לשקר, שקרים שהם חלק מההתנהגות החברתית המצופה, שקרים לבנים אך לא רק. הוא מחליט להתחיל לדבוק באמת ויהי מה. בהמשך רואים איך בסיטואציות שונות, עם אשתו, עם חבר קרוב, עם הבוסית בעבודה, עם נשים מושכות שהוא נתקל בהן ברחוב ועוד ועוד, הוא אומר את מה שעל לבו, ללא כחל וסרק. למרבה האימה הוא גם הופך לפוליגרף מהלך בעל חיישנים מחודדים לאיתור העמדות פנים, המוכיח אנשים על התנהגותם הנלוזה. ההלם שאוחז את הסובבים אותו לא מרפה את ידיו, הוא נחוש לבער את המשחק ואת השקרים שטבועים כל כך בהתנהגות האנושית.

מחשבותיו מובילות אותו להעמיק ולחקור גם את רגשותיו שלו ואת כל מסלול חייו והוא נחרד לגלות שייתכן מאוד שאהבתו לאשתו נובעת גם היא משקר שהוא סיפר לעצמו בלי להרגיש. ייתכן מאוד שהבדידות שהייתה מנת חלקו עד שהכיר אותה בשילוב ההתלהבות שלה ממנו והציפייה שלה שיחזיר לה אהבה דחפה אותו להתנהגות אוהבת ולשכנוע עצמי שהוא מאוהב. הוא מרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו – הוא כבר לא יודע מה אמיתי בחייו, אולי כל חייו אינם מה שחשב שהם. כל זה כמובן מעורר מחשבות על מנגנוני ההגנה שלנו, עד כמה הם מסתירים מאיתנו אמיתות חשובות ואם בכלל ראוי להילחם בהם. הרי יש להם תפקיד חשוב. הסיפור מעלה שאלות מעניינות רבות כמו האם באמת אפשר לצפות לכנות מוחלטת בין אנשים? האם הכנות אינה הכרחית כדי להתקרב לבנאדם אחר במלוא מובן המילה, כדי שתהיה משמעות לקשר של אהבה? עד כמה ההונאה העצמית חמורה ויוצרת עיוות מציאות קשה, כזה שאנשים רואים ושומעים רק את מה שהם רוצים לשמוע (על עצמם)?

אחד הדברים היפים בספר זה שהוא רצוף סיטואציות קומיות מצחיקות, ויחד עם זה משלב רעיונות מעניינים ומעוררי מחשבה. הוא לא משעמם אף לא לרגע, וכל השאלות שהוא מעורר משולבות בסיפור ואינן מכבידות כלל על הקריאה. ספר שנקרא עם חיוך גדול. מקסים ומשובח. כן ירבו.

ישו, אולי היהודי המשפיע ביותר בתולדות האנושות וקרוב לוודאי המפורסם ביותר – מה באמת אנחנו יודעים עליו? ועל משנתו? מה היה החידוש בהגותו ועד כמה אפשר לקרוא לו חידוש? האם היה יהודי שומר מצוות או כופר?
מי שהשאלות האלה מסקרנות אותו, מוזמן לקרוא את הספר הזה. כתב אותו היסטוריון בעל שם עולמי בתחומי ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת הבית השני והנצרות הקדומה. זהו סיכום מחקרו רב השנים בנושא. ואולי פה נדרשת אזהרה לחלק מהמתעניינים: הספר מעניין מאוד אבל הוא ספר היסטוריה לכל דבר. ספר היסטוריה אקדמי, שכתוב בהתאם. לא מדובר בספר קריאה רגיל, שמתאר את סיפור חייו של ישו באופן סיפורי, כפרוזה, ואפילו לא בביוגרפיה רגילה שמתארת את סיפור חייו של אדם בצורה כרונולוגית ומלאה. אז מה כן?
ובכן...
זהו ספר שמניח שקוראיו קראו את הברית החדשה ומכירים את סיפור חייו של ישו שמוצג בה, והוא בא לעשות סדר ולהבהיר איזו גרסה מבין הגרסאות המופיעות בה נתמכת על ידי המחקר (בברית החדשה יש ארבעה ספרים שמציגים גרסאות שונות לאותם אירועים בחייו של ישו, ספרים שנכתבו/נערכו על ידי כותבים שונים בהתאם לתפיסת עולמם). אני חייבת לציין שהעובדה שלא קראתי את הברית החדשה לא באמת הפריעה לי להבין את הדברים, אם כי סקרן אותי לדעת על מה בדיוק מדובר (מהן הסצנות המתוארות בברית החדשה), ולא באופן כללי.

הספר מחולק לכמה פרקים ובהם: מוצאו של ישו [סיפור לידתו, משפחתו, איזה ילד היה (חכם מאוד)], הטבילה [ובו מתוארת הטבילה והרגע הדרמטי שבו נגעה בישו רוח הקודש ודיברה אליו, וכן מתוארת דמותו של יוחנן המטביל, יהודי סגפן שחי במדבר והטיף לטבילת "התשובה" לשם מחילת החטאים], ואז מגיעים הפרקים המרתקים שעוסקים ביחסו של ישו למצוות התורה, יחסו למושג האהבה – אהבת האל אך בעיקר אהבת אדם לחברו, ולמושגים מלכות שמיים ואחרית הימים, ולבסוף - מותו הטראגי.

אחד הדברים המעניינים שהספר עוסק בהם הוא הרקע ההיסטורי והדתי שבו פעל ישו. מתוארים בו הזרמים השונים ביהדות [הצדוקים, הפרושים והאיסיים] והוא מראה עד כמה תורתו של ישו הייתה מושפעת מתפיסת עולמם ואמונותיהם. ולא רק זאת, הזרמים הללו היו שונים בתכלית ביחסם לישו. הצדוקים, שהיו אחראים על בית המקדש, הם אלה שעצרו את ישו והסגירו אותו לנציב הרומי. הפרושים, לעומת זאת, היו סובלניים כלפי ישו "וראו בהסגרתו לרומאים גילוי מכוער של כוחניות בלתי מרוסנת מצד הכהונה" [וכהמשך לכך, בשנת 62 לספירה הוציא הכהן הגדול – הצדוקי - את אחיו של ישו להורג והפרושים פנו בתלונה לקיסר וכתוצאה מכך הודח הכהן הגדול).

עובדה מעניינת בהקשר זה היא העובדה שרעיון שנבט בקרב האיסיים התגלגל במרוצת הדורות - דרך ישו, שאימץ השקפה זו ו אף פיתח אותה - והשפיע על תנועת ההתנגדות של ההודים באנגלים הכובשים. "התובנה האיסיית שניתן לגבור על הרוע על ידי יחס טוב... רעיון זה אומץ בידי גנדי, אשר למד עליו ממקורות נוצריים ועמד על זיקתו לתפיסות הודיות עתיקות. כך סייע הרעיון האיסיי במקורו לשחרור הודו בדרכי התנגדות פסיבית". עולם מופלא.

נקודות מעניינות נוספות: הספר מתאר את ישו כאחד מכמה יהודים כריזמטיים, עושי נסים, שהאמינו שקשריהם עם האל היו חזקים מאלו של אחרים. אחד מיהודים אלה היה חוני המעגל (שמת בשנת 65 לפני הספירה). וכמו שישו ספג ביקורת, כך גם הוא. התנהגותו נתפסה כחצופה וראש הפרושים באותם ימים נזף בו: "אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי...".

תקצר היריעה מלפרט את כל הנושאים המעניינים שעולים בספר. אבל אין ספק שזה ספר מעשיר ומעורר מחשבה – במיוחד הקטעים העוסקים בהתפתחות המחשבה על טוב ורע, על צדיקים ורשעים וחשיבות אהבת האדם באשר הוא. לאוהבי התאריכים שבינינו, בסוף הספר יש לוח תאריכים מפורט שמסדר חלק גדול מהאירועים והאישים הנזכרים על ציר הזמן.

ספר נוגע ללב. למרות שהוא מציג מציאות אישית וחברתית אומללה ומייאשת, הוא מצליח להיות משעשע ואפילו אופטימי. הגיבור שובה לב והעלילה מרתקת. הספר מבוסס על מקרה אמיתי (של מפגע סביבתי שפגע בכפר שלם והאחראים – בעלי מפעל אמריקאים – מתנערים מאחריות) ומבחינתי זו עוד נקודת זכות. עליבות החיים המתוארת שם אמנם קשה לעיכול, אבל מדובר בסיפור אנושי יוצא דופן שהוא ספרות במיטבה.