אנגליה הויקטוריאנית, כשהיא מוצגת מנקודת המבט, נקודה ערכית ושיפוטית, של מי שחי במאה ה–21, אין בה שום דבר רומנטי. מתחת לכל חצאית נפוחה מסתתרים מחוכים מסורבלים וכריות התפחה לישבן, מתחת לכל מיטת אפיריון מסתתר סיר לילה מלא הפרשות, החיים הקשים הם קשים באמת ואפילו החיים הטובים הם לא משהו לקנא בו.

זה עולם שיש בו שיגרה קבועה ומוחלטת. יש ארוחות בוקר וצהרים שמוגשות בדיוק בשעה היעודה עם אותן מנות מסורתיות, יש שעת תה בה ניתן לארח את נשות החברה הגבוהה, ישנה השעה בה יוצאות הזונות לרחוב והשעה בה חוזרים השיכורים הביתה. אבל פייבר, עם שהוא מתאר את הכסות הזאת, מתעניין במה שנמצא תחתיה, בהפרות של "הסדר הטוב", במחשבות החתרניות, במעשים שלא מתיישבים עם המותר והאסור הכה נוקשים.

הסיפור פשוט. הנרי, בנו הנשוי של תעשיין אמיד, פוגש בשוגר, זונה מדופלמת ומשכילה בת 19, ורוכש בלעדיות על שירותיה. חייה נכרכים בחייו ובחיי משפחתו, כשאשתו, אחיו ואישה צעירה, פעילה חברתית, שהאח מאוהב בה, גם הם גיבוריו של הסיפור הזה.

סיפור, כל סיפור, אפשר לספר בכל כך הרבה דרכים וזו בחירה, את מה לספר ואת מה לא, מה נדרש להסביר ומה הוא מובן מאליו. גם האיך, איך לספר את זה, זו בחירה. ופייבר, שנראה שהוא מכיר היטב את הקורא שלו, נוקט פה גישה שיווקית ישירה שמדגישה את ההבדלים שיש בין הרומן הזה לבין רומן ויקטוריאני כפי שנכתב בזמנו. הוא מספר אותו בפרוטרוט ולא רק מאיר את הפינות של אותה התקופה אלא גם כדי מבהיר שיש שאלות שהן רלוונטיות אפילו כאן, אצלנו, ועל אף שהמנהגים השתנו והידע נפוץ והשיח הוא אחר, אנחנו במידה רבה שבויים תחת תפיסות חברתיות ומעמדיות שלא תמיד אנחנו ערים להן ושיש להן היכולת לסרס את הפוטנציאל האנושי שיש בנו.

לפייבר יש המון מה להגיד על נשים. אני לא יודעת אם הוא פמיניסט אבל הספר שלו הוא ודאי כזה. פמיניזם ויקטוריאני. הוא מתייחס לצורך לרצות את הגברים, צורך שהוא כורח, כדי לשמור על מעמד ועל אפשרות להיטיב את החיים. הוא בוחן את המחיר שיש לזה וגם את האלטרנטיבות. בסופו של יום הנשים, כפי שפייבר מציג אותן, הן כולן קורבנות של חברה גברית ויצרית שמאפשרת להן קיום כזה המשרת את טובתה. ויכולה להיות להן גם היכולת להתחמק מזה, כל אישה בדרכה.

הוא גם מתעסק לא מעט באימהות ובהורות בכלל. כל הגיבורים ברומן הזה סבלו מהעדרה של הורות יציבה וקבועה והיא נבחנת אצלו מזוויות שונות, כל אחת מעלה תהיות שונות ביחס לקשר הזה ולפוטנציאל ההשפעה שלו על החיים.

ואת הכל הוא עושה תוך שהוא מניח שאנחנו יודעים קצת יותר ממה שידעו הגיבורים שלו, לא מפני שאנחנו חכמים מהם, סתם מפני שהידע והנסיון שנצברו מאז מאפשרים לנו להבין את מה שעדיין לא הבינו בזמנם. וגם זה מצביע במידה רבה על המגבלות שיש לנו היום כשאנחנו חיים את החיים שלנו.

הקריאה בספר הזה היתה חוויה לא מאד שכיחה. הרבה פעמים כשאני קוראת, גם ספרים טובים, אני סופרת עמודים. פה, למרות שהיו לי הרבה מאד הזדמנויות, לא עשיתי את זה אפילו פעם אחת.

אם את זונה או ליידי, באנגליה הוויקטוריאנית את אסירה בעולם של גברים. שלא תטעי – אם שם נולדת, לבטח תהפכי לאחת מהשניים, ברגע שיתמזל מזלך ותינשאי לגבר אמיד, או שבמקרה הסביר יותר: תאמרי נואש מעבודה מפרכת ומשעבדת, המזקינה וקורעת את גופך תמורת סכומים זעומים ומתכלים.
שני סוגים של נשים יש בעולם, כל אחד נועד לספק מגוון אחר של צרכי הגבר, ומילוי תפקיד זה מגלם לבדו את העולם הצר בו הן כלואות. מה משותף לאותן זונות עניות וגברות מהודרות? הן שמיים וארץ. אלה שופכות את זוהמת סיר הלילה מבעד לחלון, מקפידות כמה פעמים ביום לקרצף זרע גברים מתוכן, צוחקות בלעג לחשיבות שייחסו בעבר לכבודן ותומתן; ואלה נדחסות למחוכים ושמלות קצף, מקפידות לבקר בכנסייה ביום ראשון, זוכות ליהנות מאופרה איטלקית בשיאו של הקיץ, ולא דרוש יותר מהינף יד לעברה של משרתת על מנת להבעיר אש חמימה באחיהן המפוארים.
שנאה, סלידה והתנשאות הדדית שוררת לבטח בין עולמות נשיים שונים אלה, שבכל אחד מהם המילה "נשיות" מתפרשת באופן אחר לחלוטין.

ובכן, פייבר מקלף את הבוז והשנאה, את שכבות השוני, ומגשר על התהום הפעורה בין שני העולמות. בכתיבה אירונית, מופלאה ושנונה, הוא חושף נשמות כנות, נמקות ופצועות מכובד שלשלאות דומות להפליא. פייבר מטשטש את ההבדלים בה בעת שהוא מדגיש את ייחודה של כל אישיות – ובאלגנטיות בלתי נתפסת, בעיניי. זהו סיפור רב קולות שבו עוברות כחוט השני תלאותיה של הסינדרלה הנבונה והכריזמטית, שוגר, הזונה שמצליחה לטפס ולפלס את דרכה בסולם חברתי, ואף זוכה באהבה – גם אם לא מהסוג לה הייתם מצפים. בתוך השקרים, ההזיות הילדותיות, המאמצים הכבירים לשרוד, נרקם לו קשר דק בין הקולות...

משהו בכישרון הספרותי של פייבר מעיר בי קנאה צורבת ממש. לאחר התלבטות לא קלה, אני נוטה לייחס את הגדולה הרבה ביותר ליכולת הפחת החיים בדמויות. ההצלחה הזאת לבדה היא הסיבה שבספר של 815 עמודים אין אף אות שמרגישה לי מיותרת; יתרה מזאת, לקראת הסוף אני חשה עצב של נדיר של פרידה ממוחות מרתקים כל כך, קודחים ממחשבות, שעוררו בי חיבה כה רבה בימים האחרונים.

כפי שקשה לי להיפרד מהספר, כך גם קשה לי להיפרד מהסקירה. מה עוד אוכל לומר על הספר הנפלא הזה, שהוא לא אומר בעצמו? בתום שעות ארוכות של קריאה בנשימה עצורה אני כמו מקיצה מחלום, ושגרת חיי לפתע מכה בי, מזכירה לי את חירותי המובנת מאליה. אין עוד מילים בפי.

לונדון של המאה ה - 19 היא מיקרוקוסמוס. הכללים קבועים ואי אפשר לדמיין מצב בו הם מופרים. אנחנו פוגשים עולם שלם שלא הכרנו (כן, גם אם קראנו את דיקנס...) והוא מפורט כל כך, עד שהרגשתי שאני בסרט: שום נקודה לא הוזנחה ורבות מהן מדהימות ומזעזעות אותנו היום.

קראתי בביקורות שלפני תלונות על אורך הספר: הספר אמנם בן 815 עמודים, אך לא הייתי מוותרת על אף מילה. בסיפור מככבות שבע דמויות עיקריות ועוד כמה משניות. אתה מכיר אותן היטב כי פייבר העניק להן חיים. הן מתנהגות כאנשים בשר ודם, גם כשהתנהגותם אינה הגיונית היא אמינה לגמרי.

פייבר עוסק בספרו ביחסי גברים-נשים. זה נושא לעוס לעייפה, ועדיין הוא מצליח לכתוב בגישה רעננה ואחרת. הוא בוחן קשרי נישואים, יחסי מין, צורך באהבה והשתייכות, דרך סיפורה של שוגר, זונה בת 19 בעלת ותק של שש שנים במקצוע. הוא בוחן גם הורות, בורות, תנאי חיבה וכפיות טובה. והמסקנות אליהן הוא מגיע אינן אופטימיות במיוחד.

לעתים נדירות קורה שנתקלים בספר שניכר שהסופר כתב אותו בחדווה. הספר כתוב נפלא, בחוש הומור שנון ולא שגרתי, התחקיר מעמיק, וגרם לי לחשוב על אווילותם של בני אדם שיומרותיהם הן הגורם שיהרוס כל סכוי לאושר או להגשמה. אני אהבתי אותו מאד. יאהבו אותו מי שאוהב סיפורים שחורים, שהומור וציניות יחפו בהם על כאבי הלב ההכרחיים.

ספר נחמד וטוב, גם אם מעט מסורבל וארוך (815 עמודים).
סיפור כתוב היטב, בשפה עשירה ולפעמים בוטה,המתאר את לונדון הוויקטוריאנית והפטריארכלית וחיי האנשים בה. החברה הגבוהה, אנשי התעשייה העשירים, הגברים והנשים, וכן האנשים ההמשך המדרג של החברה המעמדית - אומנת, משרתים, רַכָּב, גנן זונות ועוד.
הספר מתמקד במיוחד בחייה של שוגר, זונה צעירה שנולדה למקצועה - אמה היא מאדאם, והיא מייעדת את בתה לזנות מגיל צעיר מאד, במהלך עבודתה שוגר פוגשת את ויליאם, בן לתעשיין ויצרן סבונים ותמרוקים המחפש את דרכו בחיים. הסיפור ממשיך ומסתעף שוב ושוב ושוב לכיוונים שונים, חלקם מפתיעים, כשהציר המרכזי הוא שוגר, ויליאם, ואשתו של ויליאם - אגנס.
דמויות שונות נכנסות לסיפור, מוזכרות בו לזמן קצר או מעט יותר, וכל פעם נחשף רובד חדש של אופי וחיי האנשים בתקופה. יחס הגבר לאשתו, יחס הגברים לנשים ככלל, היחס ומיקום הילד בחברה ועוד ועוד.
הספר מתמקד בעיקר בתקופה של כחצי שנה בערך בשנת 1875-1876.

אפשר אולי היה לקצר ולספר את הסיפור בצבעוניות לא פחותה ובחן גם ב- 600 עמודים או פחות אבל למרות זאת ספר מהנה וכזה שאהבתי לקרוא.

ספר כובש ,נהניתי מאוד לקרוא אותו .
תיאורים מפורטים ומצוירים מדהים , לבחור דמות שרבים מזלזלים ומתייחסים בבוז ולהפוך אותה לדמות ראשית שאוהבים ומזדהים עימה זו בהחלט יצירת אומנות .
קצת קשה לי להאמין שגבר כתב את זה .

זהו סיפורה של שוגר, זונה בת 19 , בלונדון של המאה ה-19 . אחד מלקוחותיה של שוגר מתאהב בה, "רוכש " אותה מהמדאם שאצלה עבדה,והופך אותה לפילגש שלו.
שוגר בחייה הלא שגרתיים, החל מילדותה האומללה , דרך נסיונותיה להיחלץ מחיי הזנות ועד לסוף (שכמובן לא אגלה) המסה את ליבי ולא יכולתי שלא להתאהב בה.
כל כך יפה הספר הזה..עצוב, מצחיק לעיתים, ובעיקר מרגש.
אחד הספרים היפים שנכתבו אי פעם.

אני אהבתי את הספר, למרות שלקח לי המון זמן לקרוא. לאו דוקא כי הספר ארוך אלא כי בכל פעם קראתי מעט מאוד עמודים.
משהו בספר עצר אותי ולא נתן לי לקרוא אותו במנות גדולות.
גם נראה שהסופר שינה את סיגנון הכתיבה:
בהתחלה הוא כאילו לוקח את הקורא מתמונה לתמונה, הסופר ממש מדבר עם הקורא, דומה למצלמה בסרט שלוקחת את הצופים מארוע לארוע.
זה מאוד הלהיב אותי, אבל לצערי זה נפסק לאחר מספר פרקים והפך למספר "רגיל" וחבל.
שווה לקרוא את הספר, אבל עם הרבה סבלנות.

ספר מדהים!
אני קוראת לא מעט, ומזמן לא נתקלתי בספר שלמרות אורכו גרם לי לגמוע אותו בנשימה אחת, להתגעגע לחזור אליו, ולהצטער שהוא נגמר.
לוקח כמה עמודים להכנס אליו, אבל הכתיבה היא משהו מעולם אחר. הדמויות מורכבות, תיאור התקופה פשוט נהדר, וקל להקשר ולחרוד לגורלה של הדמות הראשית, זונה ויקטורינית בת 19 חריפה אבל גם תמימה.
סיימתי את הספר אתמול ואני עדיין מרגישה את הריחוף שלאחר צלילה עמוקה לעולם אחר.

לאחר עיון בכריכה האחורית של הספר בו נרשם (בין היתר):
רומן משובח. יצירה דגולה וסקסית שנועדה להיות פופלרית מאין כמונה...ומהנ עד אין קץ" (ניו יור טיימס)
מהנה בצורה שלא תיאמן (טיימס)
"אם תקראו רק רון אחד בשנה, דאגו שזה יהיה הרומן הזה" גי אישיו אין סקוטלנד.
ספר ארוך מאד 812 עמודים גדושים באותיות קטנות.
הסופר מזמין אותנו להציץ בלונדון של מאה ה- 19.
זוית ראייה שונה, מסקרנת.
יש איזה פוטנציאל ברומן שלא מיצא את עצמו.
הגיבורים "חולניים" מקשים על הזדהות איתם.
לעתים הספר מייגע והיו רגעים שחשבתי לא להתעלל בעצמי
ולהמשיך בקריאה...אך בגלל הקטעים שכן היו מעניינים והבטחות שעל גבי הכריכה פחדתי לפספס משהו וקראתי את הספר עד לסופו.
אוכל לומר שמי שרוצה לקרא רומן אחד בשנה...יכול לעשות זאת עם ה- 800 העמודים.
האם כדאי? ממש לא!!!
בסוף הספר הסופר מודה לכל מיני אנשים שעברו על הטיוטות וערכו את הספר ואני סבורה שהם אכן ראויים לתודה שטרחו
וקראו את הספר הענק הזה.
מופתעת אני כיצד אף אחד מהעורכים והיועצים לא ייעץ למחבר
קודם כל לקצר את הספר בחצי.
כי בחצי הנותר במילא לא קורה כלום.
לסיכום: למרות הקטעים המעניינים, רוב הספר די סתמי ובזבוז זמן.