לונדון של המאה ה - 19 היא מיקרוקוסמוס. הכללים קבועים ואי אפשר לדמיין מצב בו הם מופרים. אנחנו פוגשים עולם שלם שלא הכרנו (כן, גם אם קראנו את דיקנס...) והוא מפורט כל כך, עד שהרגשתי שאני בסרט: שום נקודה לא הוזנחה ורבות מהן מדהימות ומזעזעות אותנו היום.
קראתי בביקורות שלפני תלונות על אורך הספר: הספר אמנם בן 815 עמודים, אך לא הייתי מוותרת על אף מילה. בסיפור מככבות שבע דמויות עיקריות ועוד כמה משניות. אתה מכיר אותן היטב כי פייבר העניק להן חיים. הן מתנהגות כאנשים בשר ודם, גם כשהתנהגותם אינה הגיונית היא אמינה לגמרי.
פייבר עוסק בספרו ביחסי גברים-נשים. זה נושא לעוס לעייפה, ועדיין הוא מצליח לכתוב בגישה רעננה ואחרת. הוא בוחן קשרי נישואים, יחסי מין, צורך באהבה והשתייכות, דרך סיפורה של שוגר, זונה בת 19 בעלת ותק של שש שנים במקצוע. הוא בוחן גם הורות, בורות, תנאי חיבה וכפיות טובה. והמסקנות אליהן הוא מגיע אינן אופטימיות במיוחד.
לעתים נדירות קורה שנתקלים בספר שניכר שהסופר כתב אותו בחדווה. הספר כתוב נפלא, בחוש הומור שנון ולא שגרתי, התחקיר מעמיק, וגרם לי לחשוב על אווילותם של בני אדם שיומרותיהם הן הגורם שיהרוס כל סכוי לאושר או להגשמה. אני אהבתי אותו מאד. יאהבו אותו מי שאוהב סיפורים שחורים, שהומור וציניות יחפו בהם על כאבי הלב ההכרחיים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
