*ספוילרים לפניך*

.
.
.


במספר ביקורות כאן נכתב שהספר מגולל אירועים לא ברורים ושהסיפור לא מתכנס לכדי משהו שלם (או במילים אחרות: שלספר אין פואנטה), אבל אני מאד לא מסכימה עם זה. להלן הפרשנות שלי:


כשהבנות של לדה מתבגרות ועוזבות את הקן היא מוטלת אל תוך מסע רגשי שבו היא נפנית להעריך את הבחירות שעשתה: הבחירה לנטוש את בנותיה לשלוש שנים בהיותן פעוטות, והבחירה לחזור ולהתמסר לתפקיד האם.

המסע הזה מתווך על ידי ההתבוננות שלה בנינה, אם צעירה שהיא רואה יום יום בחוף הים יחד עם ביתה הפעוטה. אבל ההתבוננות הזו לא נשארת פסיבית. מבלי שתבין למה, לדה גונבת את הבובה האהובה של הפעוטה. המעשה הזה מכניס את הפעוטה למצב משברי, ולפיכך גם את אימה נינה. האידיליה שהשתיים הפגינו יחד על החוף מתנפצת. עכשיו כשהיא נאלצת להתמודד עם פעוטה שלא מפסיקה לבכות, ושממש הופכת חולה מרוב אבל על הבובה שאבדה, נינה מובלת לקצה גבול היכולת שלה – תשושה לחלוטין מהאימהות התובענית, בדיוק כמו שלדה הייתה לפני שנים, כשבחרה לנטוש את הבנות שלה. היא נקרעת בין הרצון לממש את תשוקותיה האישיות לבין הרצון לשמור על התא המשפחתי. במצבה החדש, נינה פונה אל לדה שתדריך אותה, כמעין דמות אם.

בנקודה הזו, איך שאני רואה את זה, לדה צריכה לקבל החלטה שדומה במהותה להחלטה שקיבלה לפני שנים: להתמסר לתפקיד האם, או להגשים תשוקות אנוכיות.
אם נינה תבחר במימוש תשוקותיה על פני התא המשפחתי, לדה תקבל אישור לכך שהיא עצמה פעלה נכון לפני שנים, שאין בה דופי, ונטל האשמה יוסר ממנה. אולם המצב של השתיים לא זהה. לדה לא אהבה עוד את בעלה כשעזבה, ואילו נינה אוהבת את בעלה. חשוב מכך, לדה ידעה שהיא יכולה לנטוש את המשפחה שלה מבלי שיהיו לכך השלכות חמורות, ואילו נינה תעמוד במצב של סכנה ממשית לחייה. כך שאם לדה תוביל את נינה לבחור באפשרות הזו, הרי שבחרה להגשים את התשוקות האנוכיות שלה עצמה.

כשלדה חושפת בפני נינה שזו הייתה היא שגנבה את הבובה של הפעוטה, היא עושה מעשה של הקרבה עצמית – היא יודעת שהיא תצטרך להתמודד עם הזעם שהגילוי הזה יעורר, היא יודעת שנינה לא תראה בה יותר דמות אם אלא מפלצת. ואילו דווקא המעשה הזה הוא ההתמסרות לתפקיד האם, כי בכך שהיא מגלה לנינה שהיא זו שגנבה את הבובה היא למעשה חושפת את המניפולציה ומניאה את נינה מלקבל החלטה פזיזה כתגובה לעומס הנפשי שהמניפולציה הזו הביאה עמה.

הבחירה הזו משאירה את לדה לבדה במערכה מול רגשי האשמה – אין אישה אחרת שנוטשת את ילדיה ושבמעשיה לדה יכולה להתנחם ולהרגיש שהיא לא היחידה. הלבדות הזו מרגישה בדיוק כמו דקירת הסיכה שנינה נועצת בלדה לפני שהיא עוזבת בכעס. אבל כמו דקירת הסיכה, הכאב הזה דוהה ונעלם. בכך שעמדה פעם נוספת במבחן ובחרה להתמסר לתפקיד האם, לדה משלימה עם עברה ונרפאת מרגשי האשמה.

כבר בתחילת הספר טוני מוריסון חושפת את הטרגדיה שבהמשכו - פקולה ברידלאב, ילדה שחורה עדינה, כפופה ומכוערת, נכנסת להיריון מאביה צ'ולי.
מצפים לראות רוע אבסולוטי בספר הזה ובמקומו מקבלים עצב גדול. טוני מוריסון חומלת את כל הדמויות שלה. היא מבינה את הילדים שנטפלים לפקולה, היא מקדישה פרק שלם כדי לספר את סיפור חייה של אמה של פקולה שמקדישה את כל מרצה לטפל בילדים לבנים עשירים עד שלא נשארים לה כוחות לילדיה שלה, היא אפילו רואה איך בעיני האב השיכור והאלים אונס הבת הקטנה שלו הוא מעשה של אהבה.
זה מה שהופך את הספר הזה לקשה כל כך: האלימות והאומללות פושות בכל, עד שכל בני האדם נגועים בהן, מה שהופך את הטרגדיה לידועה מראש - אין אף אחד שיכול לעצור את הכדור הזה מלהתגלגל. כל אחד תקוע בסיפור שלו כל כך עד שהוא לא מסוגל לראות את הילדה הקטנה הזו והמצוקה שלה.
(בחירה ספרותית של טוני מוריסון שמדגישה את הנקודה הזו: היא מספרת את סיפור החיים המלא של הדמויות השוליות שנקרות בדרכה של פקולה ומתאכזרות אליה, כך שאנחנו מסוגלים להבין מה הביא אותן להתנהג ככה ולמה בשום פנים ואופן לא יכלו להתנהג אחרת.)

קלודיה ופרידה, שתי ילדות שצופות מהצד במה שקורה לפקולה, זורעות בשבילה זרעים של ציפורני חתול באדמה בתקווה שהם יצמחו ויהיו סימן שהתפילות שלהן התקבלו והכל הולך להסתדר. הזרעים לא נובטים, וקלודיה מסכמת:
"עכשיו אני אפילו חושבת שאדמת הארץ כולה הייתה עוינת לציפורני-חתול בשנה ההיא. הקרקע הזאת רעה לפרחים מסוימים. היא לא תזין זרעים מסוימים, היא לא תניב פירות מסוימים, וכשהאדמה הורגת מרצונה, אנחנו מקבלים ואומרים שלקורבן לא היתה זכות לחיות. אנחנו טועים, כמובן, אבל מה זה משנה. מאוחר מדי."

לאורך כל הספר, משך של שנה שלמה, פקולה מתפללת לעיניים כחולות שיצילו אותה מהכיעור שלה. עיניים כחולות כמו של הילדות הלבנות שכולם, אפילו אמא שלה, מתמוגגים מהן. מתוך נואשותה היא מגיעה אל מדיום נוכל שמבטיח לה עיניים כחולות, ובכך עושה עמה את אחד מהחסדים היחידים שהיא מקבלת בחייה. כשסימני ההיריון האסור מתחילים להופיע על גופה היא משוכנעת שהסילוק מבית הספר והמבטים המתחמקים הם כולם תוצאה של הקנאה שמקנאים בה על העיניים הכחולות החדשות שלה.
הרוע בספר הזה הוא לא אבסולוטי, אבל הטרגדיה כן. אפילו החברות היחידות שהיו לפקולה, פרידה וקלודיה, מתנתקות ממנה במצוקתה כי הן מרגישות שהכזיבו אותה, שציפורני-החתול לא צמחו כי הן לא שתלו אותם כמו שצריך או לא רצו מספיק לעזור לה. וכך היא נשארת לגמרי לבדה.

הנובלה הזו בנויה על שבירת הציפיות של הקורא.
מערכת היחסים בין מריו, השרטט הפשוט, לבלנקה, בת למעמד הגבוה חובבת אמנות, היא יצור כלאיים תמוה שגם לקורא וגם למריו לא ברור איך הוא ממשיך להתקיים.
מריו מעריץ כל פרט בבלנקה. החל מהשיער החלק שלה וכלה בדעות הפוליטיות המהפכניות שלה, אליהן הוא כמובן לא מסוגל להתחבר. הוא מרגיש שהוא לא ראוי לה. זה בדיוק גם מה שהקורא מרגיש, עד שנחשפת לפניו דמותה האמיתית של בלנקה: בוהמיינית שמזדנבת אחרי אמנים ומשנה את דעותיה בהתאם לשלהם, קלה להשפעה עם עבר של שימוש קיצוני באלכוהול וסמים. הסביבה לא מעניקה לבלנקה את אותו היחס המעריץ שמריו מעניק לה. האמנים שהיא חפצה בקרבתם בסך הכל רוצים להציץ לה לתוך המחשוף (אחד הנועזים שבהם גם מנשק אותה בפה מול בעלה ומוחץ לה את הישבן).
מריו המסונוור לא מסוגל להפסיק לחשוש שבלנקה תבין שהוא לא ברמתה האינטלקטואלית (למרות שהוא דווקא משכיל ממנה בכל מה שלא קשור לאמנות וקורא להנאתו על ההיסטוריה של ספרד) ותעזוב אותו. כשאמן חדש וצעקני מגיע לעיר מריו בטוח שהפעם הציפייה שלו תתממש. (((אזהרה-ספויילר:))) כנראה שגם בלנקה חושבת ככה. מריו חוזר הביתה כדי לגלות שתיק הנסיעות שלה איננו ועמו כמה מחפציה. אבל בלנקה חוזרת הביתה תוך כמה שעות ומתמסרת לחלוטין לבעלה, שפתאום מבעד לפשטות שלו היא מצליחה לראות כמה הוא חזק וכמה העיניים שלו מסעירות.
דווקא הצעד הזה שלה גורם למריו להרגיש נטוש.
אולי כי במשך השעות הספורות שנעדרה הוא כבר חווה את הנטישה בראש שלו והיא תפסה מבחינתו ממשות. הרי יצור הכלאיים הזה, הקשר שלהם, מעולם לא נועד להיות בעיניו. הוא לא יכול להפסיק לחשוב על בלנקה האמיתית חיה לה במדריד עם האמן הזה או אמן אחר בזמן שה'כפילה' נמצאת לידו; אולי בגלל שהוא מבין שהיא רצתה לעזוב, ולעולם לא ידע בבטחה אם היא חזרה כי רצתה לחזור או בגלל שהאמן דחה אותה;
ואולי דווקא בגלל שבלנקה מתמסרת אליו פתאום, מה שמבדיל אותה מהאישה האהובה שהוא רגיל להתנשאות שלה ולריחוק שלה, האישה שהוא אוהב כל כך כי הוא יודע שלעולם לא ישיג באמת.

(רשומה לא רהוטה בעליל כי רצתי אל המקלדת מיד אחרי שסיימתי לקרוא את הספר לשפוך את כל המחשבות שלי לגביו)

(זהירות, ספויילרים למכביר)

ניגודים מופלאים בין סיכומי ההיסטוריה הקרים והתמציתיים שמובאים בין הפרקים לבין חקירת ההיסטוריה הפרטית של משפחת ראמונדו שנעשית תוך נקיטה בגוף ראשון מצד המספרת שמתחקה אחר תולדותיהם ומצליחה באורח פלא גם לתאר מה חלמה האם, מה חשב הילד ואיך פירשה את המאורעות הכלבה. נוכח המציאות האכזרית שסביבם גם אידה וגם אוזפה מתעטפים בדמיונות ילדותיים (שמסופרים כחלק מקורות המשפחה למרות שהם לא דברים עובדתיים שקרו, ויש בזה אמירה) - אבל אידה חייבת לשלם על זה מחיר כי היא אישה מבוגרת ולכן הראייה שלה את העולם כילדה רק מחדירה בה פחד, בעוד שלאוזפה הראייה הילדותית נותנת דרור מהדברים הקשים שמתרחשים סביבו.
אוזפה הוא שיבוש ילדותי של השם ג'וזפה והילד נקרא לאורך כל הספר אוזפה כי הוא נשאר ילד, לא הספיק להתבגר. גם אידה מעולם לא התבגרה ובסוף אל מול היגון הבלתי נתפס שלא היו לה כלים אליו איבדה את דעתה.
אני לא יודעת אם אידה נחשב לשם יהודי, שווה לבדוק את זה. בכל אופן היא אמורה הייתה להיקרא אאידה על שם אופרה ובגלל טעות רישום של פקיד נקראה אידה. כלומר סומנה בעל כורחה כיהודיה.
דאווידה סגרה, הקומוניסט, גורם לי לחשוב על לווין מ'אנה קארנינה'. שניהם הגיעו ממשפחות אמידות והייתה להם תודעה קומוניסטית שקוראת לשיוויון, ושניהם לא הצליחו לחיות על פי האידאלים שהיו להם. אבל בעוד שלווין היה מסוגל להבליג על זה והמשיך להגות בנוחות מול האח, דאווידה לא היה מסוגל להשלים עם הפשרה המוסרית שהחיים דורשים ממנו ובסופו של דבר הגיע להרס עצמי מוחלט. הוא איבד את המשפחה שלו הרבה לפני שנרצחו כי לא היה מסוגל לקבל את הבורגנות שלהם. כביכול מבין שניהם, דאווידה ולווין, דאווידה הוא הגיבור האמיתי שלא מוכן להתפשר בנוגע לערכים שלו. אבל לווין יושב והוגה מול האח כשהמשפחה שלו סביבו והם מאושרים, בעוד שדאווידה מגיע לשפל המדרגה - להיפוך המושלם של האידאלים שלו - לא ברמה הכלכלית אבל ברמה החשובה יותר - הוא שולל לחלוטין את הפציפיזם שלו כשהוא רוצח איש אס.אס בברוטאליות (התפקידים מתהפכים: היהודי שכל המשפחה שלו נרצחה הופך לתליין אכזרי והחייל הגרמני חסר אונים וקורא לאמא. מכאן דאווידה מגיע למסקנה שיש איש אס.אס בכל אחד מאיתנו, ובכל פעם שאנחנו רוצחים אנחנו בעצם רוצחים ילד) ושולל לחלוטין את הרצון שלו להתחבר לתודעה האנושית המשותפת כשהוא הולך ומתמכר לסמים שמנטרלים לו את התודעה לחלוטין.

זה סיפור התבגרות שעומד בסימן מוות. חייו של הגיבור, נער יהודי בפרארה שבאיטליה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, כביכול נמשכים כהרגלם - בעיקר בין חומות טירת משפחת פינצי-קונטיני העשירה אליה הוא מגיע לשחק טניס. אבל מעל לכל פעולה מרחפת הידיעה המקדימה שאין בזה טעם. הוא מתאר את ארוחת ליל הסדר החגיגית כ'כנס של רוחות רפאים' ועושה טיולים ארוכים על אופניו כדי להתבונן בעיר שלו מהצד, בלתי מובחן, כמו רוח רפאים.
ועל הרקע הזה, של ההרעה ההדרגתית במצבם של יהודי איטליה, הגיבור חווה את האהבה הנכזבת הראשונה שלו. גם בנוגע לאהבה הזו הוא ממשיך להתעקש גם כשברור לו שאין בזה טעם. לבסוף, עם ההשלמה והוויתור עליה, הוא חווה מין מוות רגשי.

למולינה יש סגנון מיוחד של חוסר סדר כרונולוגי של הסצנות שהוא מתאר וגם איזה סידור מבולבל, אלטרנטיבי, של החלקים במשפטים שלו (לדוגמא: "כפי שראה, וגם השתמש בהם לגילוח פיאות לחייו, את המברשת וקצף הגילוח שעמדו על מדף זכוכית"). ב'חורף בליסבון' האמת שזה הקשה על הקריאה ועל ההבנה שלי את הרצף העלילתי. אבל ב'ירח מלא' זה מוסיף לאווירה ובסופו של דבר, גם אם זה כמה עמודים אל תוך הפרק, מבינים לאן לשייך את הדברים.
לאורך חלקים נרחבים של הספר הרגשתי כיווצים של בחילה בחלל העליון של הבטן נוכח תיאורים מזעזעים של אונס ורצח של ילדה בת 9. אל הכיווצים הצטרפה גם השתנקות של הפתעה ויראת כבוד למולינה כשבאחד הפרקים התיאורים הגיעו מנקודת מבטו של הרוצח. מה אני אגיד לכם, אני בחורה מבית טוב, לא נוהגת להסתובב עם רוצחים. אז אולי הכלי היחיד שלי לשפוט הוא ותק צפייה בסדרה 'חוק וסדר' ושכמותה, ובכל זאת אני רוצה לציין (ולהחמיא) שמולינה בנה פה דמות אמינה להחריד של רוצח.
הוא גם בנה, בעזרת הרבה ניים-דרופינג שזה דבר שאני שונאת לראות בספרים, דמות נשית קצת מעצבנת (היא שומעת פול סיימון, ואוך, אלוהים, כמה שהיא אוהבת את פבלו נרודה). אבל ברור שהדמות הנשית הזו משחקת נפלא אל תוך סיפור אהבה שעל אף היותה חצי ממנו מצליח לרגש.
ספר מצוין.

הספר הזה הרגיש לי כמו שאני חושבת ששנות השישים בטח הרגישו - אנטי ממסדי ומשוגע. מה שיפה זה שחוץ מהחוויות של קן קיזי (השתתפות בניסוי בסמי הזיה ועבודה בבית משוגעים) הוא גם באמת השקיע מחשבה במסר שהוא רוצה להעביר - בבחירה לשבץ אינדיאני בתור הדובר הוא נתן מכה אחרונה וניצחת לחברה המערבית.

אני יודעת שהרבה אנשים מתעבים את אמה בובארי, אבל אני לא. גוסטב פלובר, שתיעב כל מה שבורגני ולעג לו בכל הזדמנות, אמר "אמה בובארי זה אני" והותיר את מיטב חוקרי הספרות מבולבלים. אני מצליחה מאד להתחבר לאמירה הזו שלו מהמקום שבו התחברתי לאמה: אמה בובארי זו באמת אני, חלק ממני, החלק שצריך לרסן. החלק שיש לו אידאלים רומנטיים בלתי ניתנים להגשמה ושמשתעמם בקלות מהבנאליות של היום-יום. החלק שרוצה כל הזמן להרגיש ביתר שאת. אני חושבת שגם פלובר (שאמנם תיעב בורגנות אבל הכסף הרב של ההורים שלו היה זה שבסופו של דבר איפשר לו לשבת בבית ולהתמסר לכתיבה), בעיקר כאדם כותב וכמעריץ נלהב של אסתטיקה (תמיד מחפש את "המילה הנכונה" - le mot juste), פחד מהתשוקה הבוערת הזו בתוכו.
אבל כל חייו הוא גר באיזורים הכפריים של צרפת (היום-יומיים, הפשוטים, המעשיים) וסירב לעבור לעיר הגדולה ולהיות חלק מהבוהמה הספרותית, וזה מרגיש לי כמו מים. משהו שלא מכבה את האש הזו בפנים, שהיא נפלאה אבל במינונים גבוהים מדי היא מסוכנת, אלא מגדר אותה כמו שמגדרים בתעלת מים את השטח של הקופים בגן החיות כדי שלא יברחו.
אני חושבת שזה הספר עם המסר הכי נוקב והכי רלוונטי לחיים האישיים שלי שקראתי מעודי. בכלל, אני חושבת שהאזהרה שהספר הזה מגלם רלוונטית באופן אירוני בימינו בדיוק לאלו שימצאו את עצמם קוראים בו, בדיוק לאנשים שימצאו את עצמם מחפשים את היפה והנשגב בקלאסיקות ספרותיות.


**תוספת מאוחרת: מעניין לראות את החיבור בין הספר הזה לבין 'הבחילה' של סארטר, שעוסק גם הוא בבנאליות הבלתי נסבלת של חיי היום יום. אפשר לראות את זה מצוין, למשל, בקטע הבא מתוך 'הבחילה':

"האמנתי שהשנאה, האהבה או המוות ירדו עלינו כמו לשונות האש של יום ששי הקדוש. חשבתי שאפשר לקרון משנאה או ממוות. איזו טעות! כן, באמת, חשבתי שהיא קיימת "השנאה", שהיא באה ונחה על אנשים ומגביהה אותם מעבר לעצמם. כמובן שבעצם יש רק אני, אני ששונאת, אני שאוהבת. והלא זה, אני, זה תמיד אותו דבר, בצק שנמתח, שנמתח... זה אפילו דומה כל כך שאתה תוהה מדוע עלה בדעתם של אנשים להמציא שמות, לייחד את הדברים."

אי אפשר להגיע לספר כמו אנה קארנינה בלי ציפיות. היו לי הרבה מהן: ציפיתי שהספר יהיה מיושן וטרחני, שכל השמות הרוסיים האלה יעשו לי בלאגן בראש, שאנה תהיה איזו דמות מוערצת עד חוסר אמינות, שיהיה קשה לצלוח את כל 1,041 העמודים של שני הכרכים של הספר הזה. מלבד האחרונה, כל ציפיותיי התבדו. מדהים כמה שהתובנות של טולסטוי על בני אדם הן יפות ורלוונטיות גם בימינו, וכמה שהוא לא מרחם על הדמויות שלו ומציג אותן באור הכי אמיתי, גם אם הוא לא הכי מחמיא. אנה היא דרמה קווין שכל ההשפעה האדירה שלה על הבריות נובעת מהמראה משובב הנפש שלה (מה שמאד אמין וקורה בחברה שלנו כל הזמן), הגבר שהיא מתאהבת בו עד טירוף הוא חתיך ומפוצץ טסטוסטרון אבל לא הרבה יותר מזה, ולווין עם הרעיונות הנעלים שלו לא מצליח להעלות את החיים שלו לדרגה אצילית באמת (הוא בכל זאת לא מוכן לוותר על חיי הנוחות שלו למרות שהוא מבין שמשהו בצורת החיים הזו, במעמד הזה שלו כשיש פער בין מעמדות, הוא לא צודק). היה לי קצת קשה לקרוא את הספר כי הוא עתיר פרטים, לפעמים גם על ציד או עבודה בשדה - שכצפוי לא כל כך מדברים אלי, אבל כן הרגשתי שאני מאמצת את שריר הדימיון שלי בשביל מטרה טובה, שמבחינת טולסטוי לא היה אף פרט שאפשר היה לוותר עליו.