למרות העובדה שקרטר וסיידי קיין הם אחים, הם בקושי מכירים אחד את השני, ומה שהם מכירים ממש לא מוצא חן בעיניהם. בעקבות מותה בטרם-עת של אמם סיידי נשלחת לגור אצל הסבא והסבתא, הורי האם, שמאשימים את אביה במותה של בתם האהובה, ומאפשרים לו ולקרטר לפגוש את סיידי רק פעמיים בשנה. כל העניין מתנהל מצוין, עד שבאחד הביקורים שלו אצל בתו שבלונדון מחליט אבא-קיין 'לסגור קצוות' מהעבר, וסוחף את שני ילדיו לתוך הרפתקה מטורפת, שגורמת להם לפגוש כל מיני אלים מצריים, היירוגליפים ועוד דברים שהיו אמורים להיות קבורים במעמקי ההיסטוריה.
יכול להיות שאם לא הייתי קוראת את סדרת "פרסי ג'קסון" לפני הספר הזה הייתי מתלהבת מ"הפירמידה האדומה" הרבה יותר, כיוון שהרעיון די דומה ובתחילת הספר הרגשתי כאילו ריק ריירדן משחזר את אותו דפוס של פרסי, רק במצרית עתיקה במקום ביוונית. בעצם, זה די נכון, רק שבשלב מסוים בספר די שכחתי מהמחשבה הזאת. קרטר וסיידי שונים מאוד מהדמויות ב"פרסי", והעובדה שחצי מהפרקים מסופרים על ידי קרטר וחצי על ידי סיידי יוצרת ספר ממש מוצלח, שמשתפר אפילו יותר בזכות העלילה המשעשעת ורצופת ה'אקשן' והסגנון המעולה של ריירדן. אני, לפחות, נדלקתי לגמרי על הספר, למרות ההרגשה שמלווה אותך לאורך כל הספר -שזה ספר שהרעיון המרכזי שלו כבר מוצה בעבר, ובדיוק בסגנון של ריירדן.
חוץ מהעניין המעיק של הדמיון לסדרת פרסי, הפירמידה האדומה הוא ספר מעולה. בניגוד למיתולוגיה היוונית, המתוארת בפרסי, את המיתולוגיה המצרית לא הכרתי בכלל -ולמרות זאת בסוף הספר ההרגשה היא שבהחלט התחלתי להבין משהו בתוך כל הבלגן האלילי הזה. בניגוד לסופרים אחרים שגורמים לדמויות שלהם להיות אובר-מושלמות, ריירדן מצליח לתמרן בהצלחה בין דמויות 'חנוניות' ומעצבנות לבין יצורים מדהימים וכלילי-השלמות, וגורם לקרטר וסיידי להישמע כמו ילדים נורמלים עם מלא חסרונות ואח/אחות ממש מעצבנים. דבר נוסף שאהבתי בספר הזה זה את העלילה הבלתי-צפויה, שברובה הצליחה להפתיע אותי, בסופו של דבר.
בקיצור, הפירמידה האדומה הוא ספר מעולה, בהנחה שהצלחתם להתנתק מהעובדה שכבר קראתם את הסיפור הזה בסדרת "פרסי"!
תהנו!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
