ביקורת ספרותית על בלתי נראה - ספריה לעם #623 מאת פול אוסטר
ספר טוב

---

בלתי נראה / פול אוסטר

הוצאת עם עובד

261 עמודים



קראתי את "מר ורטיגו" ואת "שגיונות בברוקלין" לפני כמה שנים, אז אל תשאלו אותי איך הספר הזה בהשוואה לשני אלה כי אני ממש לא זוכרת. כל מה שאני יודעת זה שכשאני מחזיקה ספר של אוסטר ביד אני לא מצליחה לעזוב אותו... לא יודעת להגיד אם הוא "טוב" או "מופתי", המילים האלה לפעמים גדולות עלי וזה נראה לי סובייקטיבי, מה שבטוח זה שאני יכולה להגיד לכם שנהנתי מאוד. הסיבה היחידה שהנחתי אותו מהיד הייתה ששרפו לי העיניים מעייפות בלילה. זה לא ספר מתח, ואפילו אין ממש פרקים כי הוא מחולק לארבעה חלקים בסך הכל, אבל הוא פשוט מצליח "למשוך אותי באף" לקרוא עוד עמוד ועוד עמוד. ואז זה מסתיים ואני נשארת מהורהרת ותוהה. אני אוהבת את זה.

לגיבור שלנו הפעם קוראים אדם ווקר, סטודנט באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק ומשורר בנפשו. יום אחד הוא מתוודע במסיבה לזוג - לבחור קוראים רודולף בורן, מרצה בקולומביה, נהנתן וציני וזוגתו - מרגו. מאותו רגע חייו משתנים ומקבלים כיוון מפתיע.

אם כן הספר מחולק לארבעה חלקים. החלק הראשון מסופר בגוף ראשון על ידי אדם ווקר עצמו כשהוא צעיר. החלק השני מסופר בגוף שני, דרך עיניו של חבר ותיק מהאוניברסיטה, בחלק זה ווקר הוא כבן שישים ואנחנו מתוודעים אליו דרך כתב יד ששלח לאותו חבר ותיק. אותו חבר כותב בגוף ראשון ואילו מעללי אדם - בגוף שני. החלק השלישי מסופר דרך עיני החבר שהופך בעצם לעורך כתב ידו של ווקר וכאן אנו מתוודעים אל ווקר בגוף שלישי. החלק הרביעי הוא כתב יד של ססיל, דמות חשובה בעברו של ווקר בעלת תפקיד חשוב בעלילה.

כתוצאה מהכתיבה הזו נוצר מצב שבו יש כמה מספרים ולפעמים אותו ארוע מוצג מזויות ראיה שונות. זה מה שגרם לי לסיים את הספר עם שאלת ה"מה קרה ומה לא קרה?".

יש הרבה אלמנטים פרובוקטיביים בספר שלא ידברו לכל אחד, כמו רצח בחור שחור בהרלם כשהרוצח דוקר אותו 12 פעמים ומצליח לברוח (קרה או לא קרה?) וגולת הכותרת - יחסי מין מלאים בין אח ואחות, החל מגיל מוקדם מאוד (14-15) ועד לשנות העשרים של חייהם (שוב - קרה או לא קרה?). בחלק אחד אתה קורא את התיאורים מפי ווקר עצמו ולאחר מכן קורא את זה מנקודת מבט אחרת, שאולי סותרת כל מה שנאמר קודם (קרה או לא קרה?).

הספר סובב הרבה סביב השאלה - מה מותר לעשות ומה אסור לעשות? וכמובן - מה מותר לעשות בשם הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "צדק" - עד כמה יצר הנקמנות הוא מוצדק והגיוני? עד לאן לקחת אותו? האם המטרה מושגת כשאתה פוגע באנשים אחרים בדרך? ואולי מאמלל אותם?

אלו בדיוק השאלות שגרמו לי להמשיך לקרוא וגם גרמו לי להישאר כל כך מהורהרת בסיום הקריאה. יש שיגידו שלאוסטר יש נוסחאות שלפיהן הוא כותב את כל הספרים. האמת? ממש לא מעניין אותי. כאמור - את הספרים הקודמים קראתי די מזמן, אז אל הספר הזה הגעתי "נקייה" לגמרי. אולי אם הייתי קוראת כמה אוסטרים אחד אחרי השני הייתי יכולה לענות על זה. אבל מצד שני - אני מניחה שכל סופר שקוראים כמה ספרים שלו ברצף מרגישים איזה סגנון כתיבה שחוזר על עצמו.

הספר ריגש אותי, הסעיר אותי, דחה אותי לפרקים, גרם לי לחשוב - בקיצור כל מה שאני מבקשת מספר. ולעזאזל עם ההשוואות ועם מילים מפוצצות כמו "מופתי" ו-"טוב".



דירוג הקואלית:


(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:
נראה לי שהמטרה הייתה ליצור אימג' שהוא מנותק. בפעם הראשונה שהסתכלתי על הספר, עוד לפני שקראתי, ישר אמרתי "זו ניו יורק". אחרי שהתחלתי לקרוא את ההתרחשויות בפריז אמרתי "אה זו פריז" ובסוף עוד חשבתי שזו בכלל לונדון... קיצר - זה אימג' עירוני, לילי, עם הרבה תנועה ומאוד קונטרסטי. אני לא אוהבת את העטיפה זו. היא לא עושה לי חשק כל כך להסתכל על הספר, לדעתי אין בה משהו מושך מלבד העובדה שזה יכול להיות כמעט בכל מקום עירוני בכל שנה שהיא...אין שום רמז קטן על החוויה שהספר עומד להעביר אתכם.

ציטוטים:
"היא הייתה כל כך יפה פעם.
היא עדיין יפה.
לא, היא יותר מידי עצובה. שום אדם עצוב כל כך לא יכול להמשיך להיות יפה".

"אהבת אמת, היא אומרת, היא כשמתענגים על גרימת עונג לא פחות מאשר על קבלת עונג".

"...בכל פעם שגווין חולפת במחשבותי, אני מודה שאני עדיין מרגיש צביטה קלה של כאב. היא הייתה הבלתי אפשרית, הבלתי מושגת, זאת שמעולם לא הייתה - רוח רפאים מארץ אילו".

עוד בבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=Koalit

» ביקורות נוספות של קואלית
» ביקורות נוספות על בלתי נראה - ספריה לעם #623