ביקורת ספרותית על בלתי נראה - ספריה לעם #623 מאת פול אוסטר
ספר מעולה

---

הקדמה: הביקורת שלי אינה כוללת ספויילרים אבל למי שטרם קרא את הספר אני ממליצה להימנע מקריאתה, אלא לאחר שיקרא את הספר. אני יודעת שגולשים רבים קוראים את הביקורות כדי להחליט האם לקרוא את הספר ולטובת קוראים אלה אקפוץ הישר לשורה התחתונה: בעיני זה ספר מעולה, סוחף וחכם. נהניתי מאוד מקריאתו וקראתי אותו בזמן קצר יחסית כי הוא סוחף ואף מותח. כך שאני בהחלט ממליצה עליו. ובכל זאת, כאמור, לטעמי, יש לקרוא אותו בעיניים כמה שיותר נקיות ועם כמה שפחות מידע.

Having said that, אעבור לביקורת עצמה.

היה לי פעם רעיון לפורום ב"סימניה" שבו יספרו הגולשים כיצד ספר התגלגל לידיהם או מדוע החליטו לקרוא דוקא אותו. בהעדר פורום, אני מיישמת את הרעיון הזה מדי פעם בביקורות עצמן: כך למשל תיארתי במקום אחר כיצד הגעתי אל פול אוסטר ואל "ארמון הירח" שלו (הספר הראשון של אוסטר שקראתי) בגלל צפייה בקליפ "יום הולדת" של ברי סחרוף, שבו הנערה גיבורת הקליפ קוראת את הספר. "בלתי נראה" שכב בספרייה שלי מזה זמן מה וחיכה לתורו. קניתי אותו כי קראתי עליו המלצה חמה בזמנו, אני אפילו לא זוכרת היכן - בטח פה או בפורום ספרותי אחר. ההחלטה לקרוא אותו גמלה בי כאשר עלעלתי בספר שאני אוהבת במיוחד ושמו בתרגום חופשי הוא "אלף ספרים לקרוא לפני שתמות". אני לא יודעת האם הייתי כוללת את הספר הזה כספר חובה (ומצד שני - לבחור אלף "ספרי חובה" זו לא משימה פשוטה בכלל) אבל אין ספק שהרבה זמן לא קראתי ספר כזה - כתוב נפלא, סוחף, מסוג הספרים שאני הכי אוהבת - אלה שאני מתגעגעת אליהם במשך היום ולא יכולה לחכות לרגע שבו אחזור לקרוא בהם. עם זאת, התלבטתי האם להעניק לו חמישה כוכבים ולו היה ניתן הייתי מעניקה לו ארבע וחצי מסיבה שאגיע אליה בהמשך.

בכוונה איני מכבירה מילים על העלילה, שכן לדעתי הכתוב על גבי הכריכה האחורית מספיק, אם כי בעת שהתחלתי לקרוא בספר - לא קראתי את הכריכה. הספיקה לי הקריאה בשורות הראשונות כדי לצלול ולשקוע בו לגמרי ואף אהבתי את התחושה הזו של לא לדעת בדיוק לקראת מה אני הולכת ולתת לסופר להוביל אותי בתוך העלילה הפתלתלה. אוסטר ניחן בכושר תיאור והתבוננות יוצאים דופן. היכולת שלו לנסח מצבים ודמויות בפשטות כובשת אך לא בבנאליות - מעוררת קינאה ואף הערצה. משפטים רבים שלו תפסו אותי, גרמו לי לחזור ולקרוא אותם שוב (ושוב) ולרצות לסמן אותם. עצם העובדה שהגיבור הוא סטודנט לספרות ובשלב מסויים בספר הוא עובד בספרייה די בה כדי לכבוש אותי. כשמדובר בזה גם סיפור אפל בסגנון פילם נואר, שמסתבך ותועה בין מבוך של אמת ושקר, כמו סרט מתח משובח, עתיר תשוקות אסורות, בניו יורק ובפריז...אז בכלל, הוא שובה אותי לגמרי. כצפוי, כמו בכל ספר של אוסטר, גם כאן מתגלגלים צירופי מקרים ותמונות מראה - שתי יפהפיות, האחת בעלת שיער כהה (מרגו) והשנייה בעלת שיער בהיר (אחותו), שם משפחה זהה לקורבן שחור ולבתו החורגת (גם היא אפרו-אמריקאית) של הגיבור. הגיבור, בהיותו סטודנט, מתרגם שיר בניסיון להרשים/ להתקרב לפרופסור, נערה צרפתיה גם היא עוסקת בתרגום ועל רקע שיחה משותפת עם הסטודנט נרקם ביניהם קשר, ועוד צירופי מקרים, כפילויות וכו'. תמונות המראה האלה גרמו לי לחשוד שאצליח לצפות את גורלה של אחת הדמויות (בבחינת דמות אחת גרמה למותה של דמות אחרת, וכעת דמותו של הגיבור תגרום למותה של אחרת), ושמחתי להיווכח שטעיתי. בכך שטעיתי, הוכיח לי אוסטר שהוא לא נופל לקלישאות צפויות - וגם כאשר הקורא סבור שמצא איזו שהיא חוקיות או תבניתיות בעלילה, אוסטר בא ומראה לו שהכל תמיד נתון להתערבות בלתי צפויה, מסתורית, נעלמת מעינינו, של הגורל - בדיוק כמו בחיים. תמונות מראה שמצאתי הן מקריות, אך אנו בני האדם מנסים לשוא ובאופן בלתי נמנע כמעט להיאחז בהן, שוגים באשליה שנוכל להסיק מהן מסקנות שיצפו את העתיד.

לאור הדברים שכתבתי הייתי אמורה לאהוב את סופו של הספר, אולם הזדהיתי עם הדברים שכתב אלון אלפרט בביקורת שלו: אכן, אחרי שחלקו הראשון של הספר תופס אותך בקרביים וגורם לך לשעוט קדימה בכל הכח (מזמן לא קרה לי שנשארתי עוד קצת במיטה בבוקר, ביום עבודה, כדי להספיק לקרוא עוד קצת...), הרי שהסוף הכל כך מצופה ומיוחל אינו פורע את ההבטחות לכאורה שפוזרו לאורך הספר ומשאיר את הקורא בתחושה מוזרה. ועם זאת, במחשבה שנייה, לאחר שכתבתי את מה שכתבתי לעיל אני מבינה שבעצם אוסטר מציג לקורא שיקוף של תפיסתו את החיים. אין תשובות מוחלטות, אין פתרון חד משמעי, יש "ראשומון" של דמויות, גירסה על גבי גירסה לאותם האירועים, כל דמות וגירסתה למציאות וככל שאנו שומעים יותר צדדים אנו יודעים פחות. יחד עם ג'ים, המספר, אנו מנסים לחקור ולמצוא תימוכין והוכחות אך מצליחים חלקית, אם בכלל.

אז מדוע האכזבה מהסוף? משתי סיבות לדעתי: האחת היא שאנחנו מצפים מהספרות להיות שונה מהחיים. בסופו של דבר, הסופר הוא אדון בעולמו, הוא בורא דמויות ועלילה, כך שנראה לגיטימי לצפות שיברא גם סוף טוב וסוף טוב הוא בראש ובראשונה סוף מוחלט. כזה שסוגר את כל הקצוות והחורים שפוזרו לאורך העלילה. השנייה, היא שבמידה רבה הספר נקרא כספר מתח - בגלל אותה אוירת "פילם נואר" שמלוה אותו, בגלל שאם יש פשע אנו מצפים שהפושע יבוא על עונשו. ואם יש כלל ברזל בספרי מתח הוא שהסוף שלהם או הפתרון צובעים את כל הספר, ולא משנה כמה נהנינו עד שהגענו לסוף. כך שאני חושבת שכדי להעניק לספר ציון של חמישה כוכבים צריך לעשות איזה שהוא "זום אאוט" ולהבין שלא מדובר בספר מתח (למרות שהוא סוחף כמו ספר בז'אנר זה). כמו כן, להבין שהספרות היא לא תמיד בידור נטו בסגנון "אוקיי, סופר נכבד - הבאת אותי עד לסוף עכשיו תאכיל אותי בשורה תחתונה מפוצצת, כזו שתסגור לי את כל הפינות ורצוי שגם תהמם אותי עם תשובות שלא חשבתי עליהן ובטח ובטח שהרע ישלם על מעשיו ובעיקר - שנבין סוף סוף האם הוא באמת רע או שסתם העלילו עליו". ושוב, אני לגמרי מזדהה עם התחושה שבסוף הספר נותרים עם קצת מרמור ואולי גם עם קצת האשמות כלפי אוסטר כמה שנראה כחיפוף ועיגול פינות מסויים ביחס לציפיות שנבנות במשך הקריאה. אבל בגלל שאני מכירה גם בגישה הזו, של הספרות ה"לא בידורית" נקרא לזה ושיש הבטחות שאי אפשר לקיים (ראה בעניין זה את הביקורת שכתבתי על "ההבטחה" של פרידריך דירנמט), אני יכולה לחיות בשלום גם עם סיום כזה. ולכן, במחשבה נוספת, ראוי בעיני להעניק לספר ציון של חמישה כוכבים וכך אעשה...במובנים רבים, שם הספר גם מבטא את חוסר האפשרות לדעת באופן מוחלט בניגוד לאמונה שלנו בכוחנו לחקור ולגלות, שמגולמת בעדיפות שאנו מקנים לחוש הראייה - עדיפות עליונה בין החושים (ר' לעניין זה עדות ראייה שהינה קבילה בבית משפט לעומת עדות שמיעה שאינה קבילה והאמונה בכך שרק מה שאנו רואים וניתן לקליטה בחושינו הוא האמת). ג'ים המספר סבור שאם יחפש אחר העובדות שעליהן כתב אדם ווקר בספרו הוא ימצא תשובות. אבל כאמור, לא משנה כמה יתבונן ומה הוא יראה, אי אפשר להגיע לקליטה מוחלטת או הבנה של המציאות. דוגמה טובה לכך מתוארת באופן שבו אביו של אדם אינו רואה אותו או נראה כמי שמביט דרכו, כאשר הוא הלום צער על מות בנו השני. סביר להניח שישנן דוגמאות נוספות בספר (כי אני זוכרת שהמחשבה עלתה בי בכמה מקומות בספר). וכך קורה שהתחלתי את הביקורת במתן ציון מסויים (ארבעה כוכבים) ותוך כדי כתיבתה הגעתי למסקנה שראוי להעניק לו חמישה :)

תוספת קטנה: אם הזכרנו פילם נואר לא יכולתי שלא לציין כמה סרטים שנזכרתי בהם במהלך קריאת הספר: "ורטיגו" של היצ'קוק ואולי גם קצת מ"קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ' (אפרופו פאם פאטאלית ברונטית אל מול יפהפיה זוהרת בלונדינית), "החולמים" של ברטולוצ'י (אח ואחות, פריז, משולש אהבים, מרד הסטודנטים של 1968 וכו') ואפילו "יחסים מסוכנים" (נערה צרפתיה צעירה מבית טוב בשם סלין שמנסים לפתותה כדי לכבוש יעד אחר). כאמור, גם "ההבטחה" מאת פרידריך דירנמט והעיבוד הקולנועי לספר בכיכובו של ג'ק ניקולסון ובבימויו של שון פן נראים רלוונטים לסוף הספר. מעניין אותי לדעת עד כמה הסרטים האלה מוכרים לאוסטר והאם השפיעו עליו. איכשהו, יש לי תחושה שהדמיון לא יכול להיות מקרי לגמרי. אבל אצל אוסטר, כאמור, אין לדעת ולפעמים מקריות היא אכן רק מקריות. כמו בחיים.

» ביקורות נוספות של נטעלי
» ביקורות נוספות על בלתי נראה - ספריה לעם #623