הספר הזה לא גרם לי לבכות. אבל הוא ריגש אותי מספר ומספר פעמים מספיק כדי לעצור ולהחזיק את הדמעות.
המוות לא מרגש אותי. אבל החיים? - מאוד.
לקרוא ספר כזה, שכותב על משמעות וערך ואנושיות...וואו.
הרבה זמן שלא נקשרתי ככה לספר.
אני כותבת את הביקורת הזאת מיד אחרי שסיימתי לקרוא אותו.
ואני כל כך שמחה שסוף סוף הצלחתי לגרום לעצמי להיכנס לספר הזה, כי הוא כל מה שהייתי צריכה בספר.
יש משהו בכתיבה, ובשפה שגורם לספר הזה לשיר עבורי.
בחירת המילים של הכותב, הפיסוק, זה ספר כל כך חי ועוצמתי ועבורי זה הרגיש כמו לצפות במחזה מאוד עוצמתי.
אני לא חושבת שיש עוד מישהו בעולם שהתחבר לספר הזה כמו שאני התחברתי מהכיוון שאליו אני התחברתי.
אני באמת נהנתי מהספר הזה עד עמקי נשמתי.
הספר הזה הכיל את הקושי האישי שלי בלמצוא משמעות, בחשיבה על החיים באופן כללי, ועל החיים שלי בפרט.
אני יודעת שבביקורת אנשים רוצים לדעת דברים יותר קונקרטים, אבל אני יכולה לכתוב רק על איך שהספר הזה גרם לי להרגיש ואני לא רוצה שזה ישמע מוזר, אבל לרגעים הספר הזה ממש גרם לי לתחושת עונג.
אני הרגשתי כל כך מובנת !
לקרוא על הדברים האלה, שאני בעצמי חשבתי אותם ואני בעצמי מהרהרת בם...
השאלות שתמיד שאלתי, על פשר, על קושי וסבל, על העולם והחיים...זה פשוט נתן לי משהו מוכר וחם, כמו חיבוק אנושי.
אני רוצה לבכות מרוב שכל כך אהבתי את הספר הזה, הדפים האחרונים קצת הוציאו אותו מהתחושה הזאת אבל המשפטים האחרונים של הספר החזירו אותי לשם.
אין לי מילים לתאר את הספר הזה, ולמה הוא גרם לי להרגיש כאילו קראתי שירה.
אז אני אכבה את הרגשות, ואני אכתוב קצת ממקום יותר ביקורתי.
יש לציין שניגשתי לספר הזה אחרי כמה ניסיונות קודמים בעבר, כי למעשה הוא ברשותי כבר הרבה שנים וקניתי אותו רק בגלל שבתור נערה "האדם מחפש משמעות" נשמע כמו משהו שאני צריכה לקרוא.
ובסופו של דבר התבגרתי ולמדתי מספיק, וצברתי ידע בסיסי מספיק על הפסיכולוגיה כדי להינות מהספר הזה.
חשבתי על הפיסכולוגיה, חשבתי על משמעות, חשבתי על עצמי, טיפלתי בעצמי, והגעתי לספר הזה אחרי מסע ארוך של צבירת ידע על עצמי.
אז אתמול כשהחלטתי שאני דווקא כן רוצה לקרוא את הספר, והחזרתי אותו לחדר שלי אחרי שכמה שבועות לפני החלטתי להוציא אותו לספרייה בסלון, שלפתי את המרקר הצהוב פסטל שהשתמשתי בו בפעם האחרונה שניסיתי לקרוא את הספר והתחלתי לקרוא שוב.
היו עצירות במהלך הקריאה, אבל הן היו עצירות טובות, לא של זעזוע אלא של הזדהות עם רגשות אנושיים.
החלק הראשון של הספר מרכז בתוכו חוויות ממחנה הריכוז, והוא היה מהנה, ואני לא בטוחה למה, אבל משהו בניסוח ובבחירת המילים ואיך שהכותב תיאר את מה שקורה סביב - הרגיש כל כך אנושי ואמיתי אך בו זמנית גם לירי.
אני מרקרתי משפטים, וזה גרם לי להתעכב עליהם, ולהרגיש אותם, וזה הפך את החוויה להרבה יותר משמעותית, כי נתתי מקום לספר הזה להתחבר אליי ולשוחח איתי.
אפשר לגשת לספר הזה כאילו אתה בא לשמוע הרצאה ואפשר לגשת אליו כאל חוויה.
הספר הזה היה לגמרי חוויה עבורי.
זה לא דמיוני, הכל באמת קרה, אבל זה לא שינה לי, אני אהבתי את זה אפילו שזה היה כואב.
כי התיאורים היו תיאורים של סבל, ולא של אכזריות או עוול.
התיאורים היו תיאורים של אנושיות אומללה, אך בו זמנית העצימו את אותם האנשים אומללים.
בספר היה לא רק חיפוש אחר משמעות, אלא גם חיפוש אחר יופי וחמלה וטוב לב וערכים ומוסר.
בחלק השני של הספר, שהוא סוג של נספח לספר, מסביר על הלוגותרפיה ומנסח אותה קצת יותר ברור.
החלק הראשון נותן לך את התחושה ואת החוויות שהביאו למסקנות, והחלק השני מסביר מה הן המסקנות ואיך אפשר איתן לעזור לאנשים.
אני רוצה לתת לכם טעימה מהספר, ולמזלי מרקרתי דברים ומשפטים אז זה מאוד פשוט למצוא משפט שמסכם חלקים מהספר.
אני לא חושבת שאני יכולה למצוא משפט אחד שמסכם את הספר הזה.
הספר הזה הוא בעיני - הרבה הרבה דברים.
אני מחליטה מראש שאני אבחר שלושה קטעים מהחלק הראשון, אחד מההתחלה אחד מהאמצע ואחד מהסוף. ומשפט אחד מהחלק השני.
אני אבחר רק משפטים שמרקתי, ויש לציין שלעתים מרקרתי רק סופו של משפט, והתעלמתי אמצעי משפטים.
אני בכלל צריכה להזהיר מספויילרים על ספר שכזה?
רק ליתר ביטחון...
*ספויילריים*
אז קטע מההתחלה:
"פתאום עצרתי את ידי המושטת לנער את האיש משנתו. פחד נפל עלי מפני המעשה שעמדתי לעשות.
(...),כי שום דבר ויהיה מזוויע ככל שיהיה - לא ישווה למציאות המחנה סביבנו, אשר אליה אמרתי להחזירו."
קטע מהאמצע:
"הכינור בכה ומשהו מיישותי בכה עמו, שכן אותו יום מלאו עשרים וארבע שנים לאדם אחד.
(...) רחוק מכל הישג יד. אותו אדם היה - אשתי."
קטע מהסוף:
"צריך היה להזכיר לו, כי החיים עודם מחכים לו.(...)אך מה אחרי השחרור? היו אנשים שנוכחו להכיר, כי איש אינו מייחל להם.
(...) אפשר שעלה על חשמלית ונסע אל הבית שראה אותו בעיני רוחו במשך שנים,(...),והנה האדם שאמור היה לפתוח את הדלת, לא היה שם ולא יהיה עוד שם לעולם."
הקטע מהחלק השני הוא המילים האחרונות של הספר, אז אם לא קראתם ואתם לא רוצים לדעת...
"אחרי ככלות הכל, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי הגאז של אושוויץ; אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי-גאז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל."
---סיכום---
הספר הזה הוא כל כך מדהים וקסום עבורי. שלא אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עליו.
אני מתה עליו.
אפילו אם מישהו ינסה לריב איתי וישמיץ את הספר הזה או ינסה לגרום לי לראות אותו באופן אחר ושלילי ומזה שאני בעצמי ראיתי וחוויתי - לא אכפת לי.
זה לא משנה...
הספר הזה מדהים, מופלא, הוא גרם לי להרגיש כל כך בחיים ומובנת והוא ריגש אותי בחיות שבו.
אני חושבת שכבר כתבתי על זה, זה הוא ספר מלא חיים.
אני לא בכיתי, אבל היו הרבה פעמים שהתרגשתי עד עמקי נשמתי והבטתי לתקרה כי הלב שלי התכווץ.
אם אתם רוצים להינות מהספר הזה כמו שאני נהנתי ממנו - תנו לעשות את מה שאני עשיתי...
1.למרקר משפטים שנוגעים בכם.
זה גורם לכם לעצור ולקרוא אותם שוב.
זה גורם לכם לעצור ולחשוב ולהתעכב ולתת מקום להרגיש.
2.תשמעו מוזיקה ברקע.
מכיוון שזה ספר שואה, ו"הסט" הוא די אפור, לא רציתי להרגיש שאני קוראת ספר מדכא על שואה, ורציתי להינות מהספר ולהתחבר אליו מהכיוון האישי שלי אז שמתי ברקע שירים בצרפתית...
לא יודעת אם זה תקין. כי בכל זאת - שואה...אבל זה באמת הוסיף לזה נופך יותר רומנטי ואולי פחות נואש.
3.קרו כמה פעמים שקראתי ולא הבנתי מה אני קוראת אבל המשכתי לקרוא.
זה הסימן לעצור. כי אתם לא באמת קוראים את הספר אלא רק מרפרפים על המילים.
זה סימן שהמוח שלכם התעייף. שימו סימניה. ולכו תתעסקו במשהו אחר. ותחזרו אל אותם משפטים שרפרפתם עליהם אחר כך ותנסו באמת להבין מה אתם קוראים.
מה עוד ?
תנו לעצמם להינות מהספר !
באמת שאני נהניתי ממנו ברמה של "וואו זה מדהים. איזה תענוג !".
כמובן שזה היה בתחילת החלק השני של הספר שהרגשתי ככה, החלק שהוא מתמקד בעיקר בלוגותרפיה עצמה...ואז כמובן שהמשכתי לקרוא ונהייתי שוב עצובה כי הוא חזר לכתוב על דברים יותר עצובים ואנושיים ופחות על הלוגותרפיה והמושגים שבה.
קיצר.
5 כוכבים קל.
שום פגם בעיני.
לא ציפיתי שאני אהנה ממנו, ודווקא אולי בגלל זה, נהניתי.
