לפעמים אני עושה "גלישת משתמשים" כאן באתר. איך עושים את זה? ככה. אני מתחילה מהדף שלי, ורואה מי נמצא ברשימת האנשים שביקרו בו לאחרונה, ולוחצת על השם שבראש הרשימה. מגיעה לפרופיל, נניח "נועה החמודה בת 21 משום מקום מיוחד", משוטטת כה וכה, קוראת סקירות, תגובות, ואז מחפשת את רשימת המשתמשים שביקרו לאחרונה בדף של נועה החמודה. אין מה ללחוץ על הראשון ברשימה, כי זו אני, אז אני לוחצת על השני ברשימה, וממשיכה לטייל. מדי פעם יוצא שאני מגיעה למשתמש שנתוני השימוש שלו הם כאלה: "דירג 0 ספרים, כתב 0 ביקורות, יש ברשותו 0 ספרים, מוכר 0 ספרים" שזו שאלה טובה למה אדם כזה טרח לפתוח משתמש באתר אם אלו נתוני השימוש שלו, אבל מילא. אנחנו מדינה חופשית. הכל מותר, גם תחביבים מוזרים. ולפעמים אני מגיעה לשום מקום. המשתמש קפא.

וככה הגעתי לספר כזה, שעוסק בהרבה מאוד קור וקיפאון, וגם קצת שמש, בעיקר בתיאורים מיד שניה.


אנחנו בדנמרק, חווה קטנה, שני אחים, המספרת ואחיה הגדול יספר (זה השם שלו. את השם של המספרת אנחנו לא יודעים). וקר.
השנים עוברות, מגיעה גם מלחמת עולם, ואז עוברת, עם קצת עיסוק במשתפים דנים בזמן מלחמת העולם, ועם שני עמודים מרשימים ביותר על הפלישה הגרמנית.
יספר חולם על מרוקו, ואחותו על סיביר. הוא גם מגיע לשם. היא עוברת בכל מיני מקומות שהם לא סיביר. וקר.
אומרים על העטיפה שמזג האוויר הוא דמות בסיפור, אבל מן דמות כזאת שלא עושה הרבה, רק משפיעה על אחרים. וגם אחרים בעצם לא עושים הרבה בפני עצמם, והזמן עובר. "ארור אתה נהר הזמן" אמר פעם מישהו, ושלא במפתיע זה היה פר פטרסון, וזה שם של ספר אחר שלו. על הספר ההוא כתבתי שהוא כמו ארוחה צמחונית - המון תוספות בלי אף מנה עיקרית, כלומר כתיבה עשירה ויפה בלי המון עלילה. אז גם כאן זה ככה. מתאים מאוד לימים הנדירים יחסית של חורף קר אצלנו שאף אחד מהם לא מתקרב לקור של סיביר ואפילו לא של דנמרק.

אכזבה לא קטנה, בטח למי שמעריץ את פר פטרסון ואת "אני מסרב" שלו. אותו סופר, אותם תיאורי טבע קפוא, אותו כישרון תיאורי, אבל ב "לסיביר" זה לא מתכנס למשהו מעניין או מרגש. אם זה לא היה פטרסון, לא בטוח שהייתי מגיע עד לסוף הספר

אתמול עמדתי בדרך השבעה וברגע של הפוגה מהגשם הרמתי את מבטי אל האופק. הוא נראה כמו ציור אקוורל בגווני אפור עם נגיעה קלה של צהוב מהול. בדיוק כזה הוא הרושם שמשאירה עלי הכתיבה של פר פטרסון, כל כך עדינה ומאופקת ויחד עם זאת מדויקת, שהתמונות שהיא מעלה במוחי בזמן הקריאה הן כמעט חסרות צבע אך מפורטות.
הוא כותב כל כך יפה עד שכמעט שלא משנה על מה.

אני לא ממש מסכימה עם הטוענים שהספר הזה חסר עלילה. התחושה שלא ממש קורה בו משהו נובעת מהאיפוק והריחוק שבו המספרת מתארת אפיזודות מחייה גם אם קורים בהן דברים בעלי משמעות.
אני בטוחה שסופר אחר, סופר יותר "גוגני", אם לסחוט את המטאפורה, היה יכול להפוך את קווי היסוד של העלילה לדרמה רצינית. אמא נוצרית אדוקה ואבא כנוע קיימים גם בספרים אחרים -'תפוזים הם לא הפרי היחיד' של ג'אנט ווינטרסון, לדוגמא, שם האם היא ממש דמונית; גם סימביוזה בין אחים היא נושא שנכתבו עליו כמה ספרים קשים לקריאה עם דמויות שחודרות בקלות ללב וכמובן גם החיים תחת הכיבוש הנאצי יכולים להיות מתוארים באופן שונה.

אני דווקא יכולה להזדהות עם נקודת המבט המרוחקת, נקודת מבט של מי שיושבת לה באפילוג ובוחנת בהשלמה את סיפור חייה, בהבנה שהסיפור כבר נכתב ומה שנותר לה לעשות הוא לזכור ולספר.
זוהי דרך התמודדות עם אובדן ועם בדידות קשים. גם דרכי ההתמודדות שלה בזמן אמת (בריחה, מתירנות) נשמעות לי כמעט מוכרות.
ובכל זאת, גם לי קצת קשה להיסחף לתוך הספר הזה. אני אוהבת אנדרסטייטמנט, מחפשת אנדרסטייטמנט ובכל זאת צריך שתהיה גם סטייטמנט כדי שקל יותר יהיה לשמוח באנדר. כדי שקל יותר יהיה להרגיש מתי קוראים ומתי מפסיקים לקרוא.

ושוב האקלים, שמשחק תפקיד ראשי, כמו ב'יוצאים לגנוב סוסים'.
לאישה המספרת כמעט אף פעם לא נוח פיזית. בדרך כלל ממש קר לה מדי. פעמים ספורות חם לה מדי ויש פעם אחת שחצי קר לה וחצי חם לה (באמת).
לי התחשק להשכיב אותה במיטה בחדר מחומם קלות, לכסות אותה במספר שכבות דקות להסיר ולהוסיף לפי הצורך ולשאול אותה כמו מלצרית "הכל בסדר?" עד שהיא תרגיש טוב-
מה שאומר שמשהו מהעצב חסר המנוח הצליח לחלחל עם הרטיבות והקור.

יש לי איזושהי תחושה שיש שהעולם הסקנדינבי הוא עולם נפרד ומסתורי שיש בו חוקים משלו... ובאמת מה למשל אנחנו כבר יודעים על התרבות וההיסטוריה של הארצות הללו? מן הסתם מעט מדי.
בארץ בתיכון בכלל לא מלמדים את ההיסטוריה שלהן. כולנו למדנו בתיכון על המהפכה הצרפתית ואנחנו יודעים בדיוק מי היה דנטון ורובספייר אבל מה יודע בוגר תיכון בארץ למשל על המלך כריסטיאן התשיעי?... וכך כשהתחלתי לקרוא את סיפרו של פר פטרסון "לסיביר" (שאיננו "ספר היסטורי") הייתה לי הרגשה של "סחרחורת" מסוימת פשוט בגלל שפע השמות הבלתי מוכרים שאנחנו מקבלים אותם מנוקדים (תודה לאל).
למרות שמו, לספר אין שום דבר שקשור באמת ל"סיביר" אלא היא מהווה אידיאל (מפוקפק למדי) לילדה ולאחיה הסוציאליסט- קומוניסט...
הדברים בספר מסופרים בגוף ראשון (ואת זה אני דווקא מאוד אוהב...) אישה זקנה מספרת אותם אבל אנחנו איננו יודעים בתחילה על גילה. כי ילדה די-תמימה מספרת לנו על מה שקורה לה ולאחיה,בכפר קטן ובעיירה בדנמרק של שנות השלושים. ובאופן מוזר יש כאן איזושהי התנגשות של נקודות מבט כי "העיניים" שבהן מסופר הסיפור גם הן של ילדה קטנה ורק ממספר הערות אגב אנחנו מבינים שמדובר במרחק של שנים רבות מההתרחשות עצמה. מבחינת טכנית הסיפור איננו ליניארי פשוט, אלא עושה "קפיצות-דרך" בזמן: משנות השלושים, למלחמת העולם עצמה, ואחר כך שוב לתקופה של אחרי המלחמה.
ובקשר למלחמת העולם השניה כולנו שמענו כמובן על ההצלה המופלאה של יהודי דנמרק, אבל מה אנחנו יודעים על הבוגדים ומשתפי הפעולה הדניים בזמן הכיבוש הנאצי?
בסופו של דבר מדובר במנעד של כעשר, אחת עשרה שנים שבהן קרו לאותה דמות כל הדברים המשמעותיים בחייה,
ולאחריהן יש רק "שארית של החיים" שבהן לא קרה דבר... (ועליה כמובן היא איננה מספרת...)
למרות שהסיפור מאוד קריא הייתה לי הרגשה של "תפשת מרובה לא תפשת" הסופר מעביר אותנו דרך שפע של דמויות משנה שלרובן אין כלל המשכיות, כך שדמויות המשנה פלקאטיות למדיי...
את הגיבורה הראשית הוא מעביר בעצם בכל מיני מקומות בסקנדינביה, ובכל מיני סיטואציות, עד שלא תמיד קל לזהות היכן נמצאת גיאוגרפית הגיבורה ברגע זה...ועם מי בדיוק עם מבלה שם. נקודה מעניינת היא שכמעט שאין תיאורי מין בספר
לעתים קרובות מסתיים הפרק כך: "נעתרתי לרצונו" (לשכב אתי...) לעומת זאת תיאורי הנוף הרחובות והטבע מפורטים ביותר... ואני מניח שבנורבגית זה נשמע יותר טוב...
ועם זאת הספר ראוי בעיניי ולו מכיוון שהוא נתן לנו הצצה לעולם שהוא בלתי מוכר ובלתי ידוע לרובנו.

אהבתי את הספר. נכון, בחמישים העמודים הראשונים היה לי קשה. שפה קשה, מקומות קשים להגייה, מציאות רחוקה מאד מזו שלי. קר. כל הזמן קר. והרבה ים. אבל ככל שהעמקתי והמשכתי לקרוא אהבתי יותר את הספר. אהבתי למצוא שבני האדם דומים בכל העולם. אהבתי לקרוא שגם אם באת מעיירה קטנה בסקנדינביה עדיין יש שם חלומות קומוניסטים ונאצים. ויש גזענות ("את דנית"). ויש בכל מקום אדם, אשה במקרה הזה, שרק רוצה לחיות. וכמו שהיא כותבת בסוף - "אני בת עשרים ושלש, חיי הגיעו לקצם. נותרה רק השארית".

בחום אוגוסט הישראלי הספר הזה הוא אולי אחת הדרכים הטובות להתקרר קצת. על גב הכריכה כתוב ש"מזג האוויר הוא דמות בסיפור", וזה מדויק. אנחנו מלווים את האח והאחות, שחיים בכפר צפוני נידח של דנמרק, בספק-רומן-התבגרות שמחציתו השניה מתרחשת בתקופת מלחמת העולם השניה (ובנימה זו: האם לעולם לא נמצא ספר מתורגם מספרות העולם, שלא ייגע במלחמה הזו? נראה כאילו ההוצאות לאור סבורות שהקוראים הישראליים מתעניינים אך ורק בה). הנערה מתבגרת בעידודו של אחיה, ולמרות הוריה וסביה. אחד הדברים הבולטים בדמויות האח והאחות בספר הזה, הוא שהן עומדות בזכות עצמן: אופיין אינו נגזר ממה שלמדו ממשפחתם, אלא הן שונות - בלהט, באנרגיה, ברצון לשנות, ברצון לראות למרחק. האחות והאח אינם נופלים קורבן לפרובינציאליות המתבקשת ממגוריהם במקום כל כך קטן ונידח. יש להם חיי נפש עצמאיים ועזים, ועזות זו היא המחזיקה את העלילה, שכשלעצמה היא פשוטה למדי: אח מרדן,לוקח אחריו את אחותו הצעירה והסקרנית. לשניהם צפוי עתיד טוב יותר בזכות מרצם וכשרונם. אנו פוגשים דמויות מהכפר הדני, ופוגשים את ההתבגרות בעל-כורחה שחווה האחות כאשר הנאצים פולשים לדנמרק ואחיה הופך אחד מהפעילים נגד המשטר. בהמשך היא תגיע לעיר הגדולה, שם תחיה חיים מינוריים עד לשינוי מעט-צפוי. ייחודו של הספר הזה הוא בסגנון הכתיבה, שמטמין בתוך פסקאות פרוזאיות משפטים ליריים צרופים, שתענוג לדלות אותם. מומלץ.

עלי להדגיש כי לא קראתי את "יוצאים לגנוב סוסים". שמעתי רבות על ספרו הראשון של פר פטרסון אבל החלטתי לקרוא קודם את הספר שקדם לו כרונולוגית - "לסיביר". למדתי הרבה על פטרסון כסופר וגיליתי ספר יפה מאוד. יפה, אבל טפל. טפל אבל נחמד. נחמד אבל קצת משעמם. בסופו של דבר - ספר לא משהו שאהבתי.

אהבתי את "לסיביר" במידה מסוימת. פטרסון כותב בצורה יפה מאוד ויכולתי מאוד בקלות לדמיין כן סצנה וכל מקרה. נכנסתי עמוק לתוך הסיפור, רציתי מאוד לראות איך הסיפור יתקדם ואיך הרמזים יתקיימו באמת... אבל עם זאת, הספר משעמם. לא הרבה קורה, ומה שכן קורה די רגוע ומתון. הכל כתוב יפה מאוד, אבל הדמויות לא מתפתחות ואין יותר מדי תחקום לסיפור. הכל מתחיל שטחי וכך גם מסתיים.

יש בעצם שתי דמויות בספר - האח והאחות. יש אהבה רבה ביניהם, אהבה שהיבה (בשבילי, לפחות) את עיקר הספר. נדיר לראות ספרים המתמקדים באהבה בין אחים ואחיות, אבל כאן פטרסון כותב על אהבה זו בצורה יפה ואמינה. יספר (האח) הוא המוביל תמיד, המבוגר שדי מחזיק את הספר, למרות שאחרי כמה חודשים, קשה לי להיזכר מה היה עושה, איך התנהג, ולמה חשבתי שהוא הדמות המעניינת ביותר בספר. לא סימן טוב.

בנוסף לכך, זבור לי שלא התחברתי לדמות המספרת. האחות, למרות זאת שהיא שמספרת את הסיפור וזאת שאחריה הלכתי, לא טרמה כלום לספר. לא הרגשתי אותה בכלל בין המשפטים היפים של פרטסון ועליה לא זכור דבר חוץ מרצונה ליסוע לסיביר (וזה זכור לי רק משם הספר...).

בהשוואה לספרים אחרים שלא היו משהו, "לסיביר" היה ספר נחמד. אפשר לראות את כישרונו של פטרסון ואני בהחלט אראה לגבי ספריו האחרים, אבל יהיה לי קשה להמליץ על "לסיביר". כתיבה יפה ואטמוספרית. ספר טוב - לא.

קראתי את הביקורות באתר, וראיתי את הניקוד הנמוך שהספר קיבל, אבל אני נהניתי ממנו. נכון שהספר נכתב במזג אויר מקפיא ואפור ונכון שהגיבורה בדיכאון כל חייה, אך הספר כתוב כל-כך טוב עד שנדמה היה לי שאני בקולנוע רואה הכל עד לפרטים הקטנים כמו בצילומי תקריב. למרות הזרות של אותה ארץ קפואה ואנשיה הנוקשים, ריתקה אותי דמותה של הגיבורה שאפילו את שמה אנני יודעת. הכל בחייה כל כך קיצוני, חסרונו של של הרוך והחום נעדרותה כמעט של אהבה. אהבת חייה היה אחיה אותו העריצה הוא גם כן אהב אותה למרות מחוותיו הקמצניים . איך צמחה ילדה בתנאים האלה? חזקה פיזית וקפואה בנפשה. את החוויה הזו מעביר פ.פטרסון בדיקנות, באהבה וברוך. כאשר קראתי את הספר, באותו שבוע ראיתי גם את הסרט "סרט לבן" הרבה דברים בסרט הזכירו לי את הספר,אלא שהגרמנים שבסרט צימחו כמה דורות אח"כ את הנאצים, והדנים לא. הספר לא הניח לי ימים אחרי שסיימתי לקרא בו. אני דווקא כן ממליצה לנסות.

המספרת מביאה לפנינו את סיפורה האישי בכפר קטן בדנמרק, סיפור בו משולב אחיה יֶספֶּר. בין השניים מרחק של כשלוש שנים כשהאח הוא הגדול. את כל מעשיהם הם עושים יחדיו.
על-מנת לגלות עניין בספר יש המבקשים מן הקורא לחצות את 70 ומשהו העמודים הראשונים. משחוצים אותם כאן מגלים שמה שקרה הוא מה שיקרה וזה כלום, נאדה, גורנישט. אז יש סב שהתאבד, פרט חסר חשיבות, אמא דתית הנוהגת לשיר ולחבר מזמורים ולבטח להוציא מדעתם את דיירי הבית, אב שאינו מסוגל לחייך ולהתפרנס ממקצועו כיאות ושני ילדים שאינם עוזבים איש את אחותו.
כשמגיעים לעמוד 99 מתרחש השוס הגדול ואנחנו עומדים בפתחה של המחצית השניה של הספר: הנאצים הגיעו. נו, שמחה וששון, אבל לא כדנים שישברו מהר ואכן חולפות עשר דקות והם כנועים לגמרי, היהודים בורחים (עוד פרט חסר חשיבות בספר), ודרמה אין.
יֶספֶּר וחבריו עוסקים במרץ בהצקה לנאצים ובלהיות קומוניסטים, המספרת חושבת שזה יהיה נורא נחמד לנסוע לסיביר, כי ממילא הקור חביב עליה. אחיה, הפרקטי ממנה, חושב שמרוקו דווקא עדיפה, נוסע לשם אחרי המלחמה ולא חוזר. האם פרט זה הרה גורל? תלוי למי. לקוראים לא. מה כן הרה גורל? או, טוב ששאלתם, משום שזה יחסוך מכם את הקריאה: כלום לא קורה בספר ששווה לכתוב עליו הביתה. אז המספרת נוסעת לאנשהו מחוץ לכפרה, אז היא עובדת בבית הקפה של דודתה האהובה ומשם חוזרת בהריון כדי לגלות שאחיה לא חוזר ממרוקו. ביג דיל. אה, יש גם רמיזות על יחסים בין האח לאחות וכשהאחות נמצאת לבדה בעולם היא משתדלת לשכב עם גבר חולף.
האם זה הקור הסקנדינבי המקמץ ברגשות? גם קור שכזה יכול להניב ספרים עתירי רגשות, אפילו כבושים, אבל רוחשים. זה לא המקרה כאן. שום ארוע לא מרשים או מפעים, שום התרחשות אינה מקיזה דם והכל יחד אינו מתחבר לארוע ספרותי.
קוביית קרח מרגשת יותר במשקה צונן של קיץ. להתרחק ולהתרחק הרבה.