“בלבולי שכל. זאת דעתי המקוצרת על הספר.
אני אפילו לא יודעת מה עוד יש להגיד, כאילו, יש ספרים שאני לא מבינה למה שמישהו בכלל ירצה לכתוב, ויש ספרים שאני לא מבינה נקודה.
יש לציין שלא השתדלתי יותר מדי להבין, ושבדרך כלל אין לי שום בעיה עם סגנון כתיבת זרם התודעה, אבל כאן זה היה מבלבל.
לא ברור מה אמיתי, לא ברור מה הדמות הראשית, שהיא אישה מעורערת נפשית אחרי לידה, מנסה להגיד לי.
הייתי רוצה להגיד שהיא זיינה לי את השכל, אבל זה אפילו לא זה, זה פשוט היה קשקשת בלתי נגמרת שעשתה לי כאב ראש.
כאילו חלמתי את הספר הזה, וכשהתעוררתי ממנו, לא הצלחתי לזכור כמעט שום דבר מהחלום, רק את התחושה הכללית שלו.
אז על מה הספר?
תאמינו לי שאני גם לא בטוחה, אני רק יודעת שאנחנו עוקבים אחרי המחשבות של אישה שכנראה חווה דיכאון אחרי לידה, ולא רוצה להיות אימא.
אבל זה נראה שזה לא העיקר, העיקר זה שהיא פשוט אישה נימפומנית שהולכת ומאבדת את דעתה.
"אני הולכת כל רגע לבדוק אם התינוק נושם, נוגעת בו כדי לבדוק אם הוא מגיב, מסירה את השמיכות, משנה לו תנוחה, מדליקה אור, מרימה אותו, זה עדיין השלב של מוות בעריסה. אחר כך אני משתלטת על עצמי, מכינה לעצמי כריך ומתיישבת מול הטלוויזיה. אבל אז האחח אחח של איזה ינשוף, הצליל המיני, הבלתי רצוני והארוטי הזה, מטיל עליי אימה. אני מכבה את הטלוויזיה. אני מדמיינת שהחיות עושות אורגיה, אייל, עכברושית וחזיר בר. זה מצחיק אותי אבל מיד מבהילה אותי הערבוביה הבהמית הזו. טפרים, זנבות ופרוות אוחזים אלה באלה במרדף אחר העונג."
יש לה איזה קטע עם בעלי חיים, אני לא ממש הצלחתי להבין, ואולי זה כי לא השתדלתי, אבל יש חפירה על אייל וסוס, והציטוט הזה הוא מתחילת הספר שאז עוד היה איזשהו היגיון במחשבות שלה.
איבדתי אותה די מהר, רציתי לפרוש מהספר הזה כבר אחרי ארבעים עמודים, אבל מכיוון שיש לי הרבה מטרות שנוגעות לכמות הספרים שאני מספיקה לקרוא, אילצתי את עצמי להמשיך, לנסות להבין, לנסות לראות בספר את מה שאנשים אחרים רואים.(אבל לא להשתדל יותר מדי, כי אנחנו לא בבית ספר)
"יש טיפוסים כאלה שגורמים לי להתנשא. אני צורחת עליהם בפומבי, אני אוהבת לעורר שערוריות, להשפיל אותם, להראות להם איזה פחדנים הם. כי זה מה שהם, שפנים. איך אף אחד לא העיף לי סטירה? איך אף אחד לא קורא למשטרה שתגרש אותי מהמדינה? כל כך ברור שהם צודקים, שאני זו שמחפשת צרות, שהם רק עושים את העבודה שלהם ולא מטרידים אף אחד. בימים שבעלי נוסע אני שמה תינוק מפלסטיק במושב האחורי של המכונית, באמצע הקיץ. מצחיק אותי לראות את כמות השכנים ועובדי הציבור שנבהלים. אני אוהבת להסתכל איך הם מתנהגים כמו אזרחים למופת, כמו גיבורים שהולכים לנפץ את הזכוכית ולהציל את היצורון ממוות בחנק. משעשע אותי לראות את הכבאית מגיעה עם הסירנה. מפגרים. ואם בא לי להשאיר את התינוק של במכונית בטמפרטורה של ארבעים מעלות, זה מה שאני אעשה. ואל תבואו להגיד לי שזה לא חוקי. אם בא לי לעבור על החוק, אם בא לי להפוך לאחת מהנשים הרבות שברגע הלידה בוחרות להקפיא את התינוק, זה מה שאני אעשה."
הציטוט הקודם הוא עדיין בשלב שהמחשבות שלה היו מובנות לי.
אבל זאת הזדמנות טובה לדבר על זה שבספר הזה יש הרבה דיבורים על משהו שקורה לתינוק, על משהו שהתינוק עושה, שהוא פתאום מטפס על עץ כשהוא עוד לא למד ללכת או שהיא שמעה אותו נופל מהמיטה, או שהיא השאירה אותו מול האח עם בעלה והילד נגע בפחמים... זה לא תמיד ברור מתי מה שהיא חושבת באמת קורה, ומתי אלו רק המחשבות שלה שמתנסחות ככה. באלימות.
כשהיא אומרת שביד אחת היא מבשלת, וביד השנייה היא דוקרת את עצמה, האם היא ב א מ ת דוקרת את עצמה?!
זה לא ברור.
"נמאס לי שזה לא בסדר לירות באנשים או לקלל תינוקות."
הלוואי ויכולתי להאשים את הבעל במצב הזה, אבל לא ממש היה ברור מה הוא עושה לא בסדר, חוץ מזה שהוא לא נוגע בה.
באיזשהו שלב אנחנו מקבלים נקודת מבט של מישהו אחר, על הדמות הראשית שלנו, וגם העלילת משנה הזאת הייתה ממש לא ברורה... אולי בקריאה שנייה אני אוכל להבין מה לעזאזל קרה שם, אבל למי לעזאזל יש כוח לקריאה שנייה?
זה מוזר, כי זה לא מרגיש שבכלל קראתי את הספר הזה.
הוא קצר, אבל הסגנון הזה של זרם התודעה גורם לי לאבד את זה, ולא בקטע טוב, בקטע של:
"וואי, אני ממש לא עוקבת, האייל הזה שאת חושקת בו הוא אייל מטאפורי או אייל אמיתי? וזה אותו האייל שבעלך התנגש בו קודם?"
אזהרת ספוילר
אני לא רוצה לעשות ספוילר, אבל אני פשוט חייבת לציין את זה שלקראת סוף הספר, היא ובעלה התחתנו.
זה היה כל כך מבלבל.
-
בשורה התחתונה, היה לי נורא קשה להבין מה קורה, ואני חושבת שזה אולי כי לא הצלחתי להתעניין בו מספיק.
אולי זה נטו כי היא כל הזמן בילבלה לי את השכל על ינשופים, איילים וסוסים.”
