ביקורת ספרותית על לסיביר מאת פר פטרסון

---

אתמול עמדתי בדרך השבעה וברגע של הפוגה מהגשם הרמתי את מבטי אל האופק. הוא נראה כמו ציור אקוורל בגווני אפור עם נגיעה קלה של צהוב מהול. בדיוק כזה הוא הרושם שמשאירה עלי הכתיבה של פר פטרסון, כל כך עדינה ומאופקת ויחד עם זאת מדויקת, שהתמונות שהיא מעלה במוחי בזמן הקריאה הן כמעט חסרות צבע אך מפורטות.
הוא כותב כל כך יפה עד שכמעט שלא משנה על מה.

אני לא ממש מסכימה עם הטוענים שהספר הזה חסר עלילה. התחושה שלא ממש קורה בו משהו נובעת מהאיפוק והריחוק שבו המספרת מתארת אפיזודות מחייה גם אם קורים בהן דברים בעלי משמעות.
אני בטוחה שסופר אחר, סופר יותר "גוגני", אם לסחוט את המטאפורה, היה יכול להפוך את קווי היסוד של העלילה לדרמה רצינית. אמא נוצרית אדוקה ואבא כנוע קיימים גם בספרים אחרים -'תפוזים הם לא הפרי היחיד' של ג'אנט ווינטרסון, לדוגמא, שם האם היא ממש דמונית; גם סימביוזה בין אחים היא נושא שנכתבו עליו כמה ספרים קשים לקריאה עם דמויות שחודרות בקלות ללב וכמובן גם החיים תחת הכיבוש הנאצי יכולים להיות מתוארים באופן שונה.

אני דווקא יכולה להזדהות עם נקודת המבט המרוחקת, נקודת מבט של מי שיושבת לה באפילוג ובוחנת בהשלמה את סיפור חייה, בהבנה שהסיפור כבר נכתב ומה שנותר לה לעשות הוא לזכור ולספר.
זוהי דרך התמודדות עם אובדן ועם בדידות קשים. גם דרכי ההתמודדות שלה בזמן אמת (בריחה, מתירנות) נשמעות לי כמעט מוכרות.
ובכל זאת, גם לי קצת קשה להיסחף לתוך הספר הזה. אני אוהבת אנדרסטייטמנט, מחפשת אנדרסטייטמנט ובכל זאת צריך שתהיה גם סטייטמנט כדי שקל יותר יהיה לשמוח באנדר. כדי שקל יותר יהיה להרגיש מתי קוראים ומתי מפסיקים לקרוא.

ושוב האקלים, שמשחק תפקיד ראשי, כמו ב'יוצאים לגנוב סוסים'.
לאישה המספרת כמעט אף פעם לא נוח פיזית. בדרך כלל ממש קר לה מדי. פעמים ספורות חם לה מדי ויש פעם אחת שחצי קר לה וחצי חם לה (באמת).
לי התחשק להשכיב אותה במיטה בחדר מחומם קלות, לכסות אותה במספר שכבות דקות להסיר ולהוסיף לפי הצורך ולשאול אותה כמו מלצרית "הכל בסדר?" עד שהיא תרגיש טוב-
מה שאומר שמשהו מהעצב חסר המנוח הצליח לחלחל עם הרטיבות והקור.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על לסיביר