בזבוז של זמן
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 20 בינואר, 2011
ע"י מורי
ע"י מורי
המספרת מביאה לפנינו את סיפורה האישי בכפר קטן בדנמרק, סיפור בו משולב אחיה יֶספֶּר. בין השניים מרחק של כשלוש שנים כשהאח הוא הגדול. את כל מעשיהם הם עושים יחדיו.
על-מנת לגלות עניין בספר יש המבקשים מן הקורא לחצות את 70 ומשהו העמודים הראשונים. משחוצים אותם כאן מגלים שמה שקרה הוא מה שיקרה וזה כלום, נאדה, גורנישט. אז יש סב שהתאבד, פרט חסר חשיבות, אמא דתית הנוהגת לשיר ולחבר מזמורים ולבטח להוציא מדעתם את דיירי הבית, אב שאינו מסוגל לחייך ולהתפרנס ממקצועו כיאות ושני ילדים שאינם עוזבים איש את אחותו.
כשמגיעים לעמוד 99 מתרחש השוס הגדול ואנחנו עומדים בפתחה של המחצית השניה של הספר: הנאצים הגיעו. נו, שמחה וששון, אבל לא כדנים שישברו מהר ואכן חולפות עשר דקות והם כנועים לגמרי, היהודים בורחים (עוד פרט חסר חשיבות בספר), ודרמה אין.
יֶספֶּר וחבריו עוסקים במרץ בהצקה לנאצים ובלהיות קומוניסטים, המספרת חושבת שזה יהיה נורא נחמד לנסוע לסיביר, כי ממילא הקור חביב עליה. אחיה, הפרקטי ממנה, חושב שמרוקו דווקא עדיפה, נוסע לשם אחרי המלחמה ולא חוזר. האם פרט זה הרה גורל? תלוי למי. לקוראים לא. מה כן הרה גורל? או, טוב ששאלתם, משום שזה יחסוך מכם את הקריאה: כלום לא קורה בספר ששווה לכתוב עליו הביתה. אז המספרת נוסעת לאנשהו מחוץ לכפרה, אז היא עובדת בבית הקפה של דודתה האהובה ומשם חוזרת בהריון כדי לגלות שאחיה לא חוזר ממרוקו. ביג דיל. אה, יש גם רמיזות על יחסים בין האח לאחות וכשהאחות נמצאת לבדה בעולם היא משתדלת לשכב עם גבר חולף.
האם זה הקור הסקנדינבי המקמץ ברגשות? גם קור שכזה יכול להניב ספרים עתירי רגשות, אפילו כבושים, אבל רוחשים. זה לא המקרה כאן. שום ארוע לא מרשים או מפעים, שום התרחשות אינה מקיזה דם והכל יחד אינו מתחבר לארוע ספרותי.
קוביית קרח מרגשת יותר במשקה צונן של קיץ. להתרחק ולהתרחק הרבה.
0 הקוראים שאהבו את הביקורת